רוצים לראות דם: "פארגו" והמציאות שלנו
חזרתה למסך של סדרת המופת המבוססת על יסודות הארץ הקשוחה של האחים כהן בזמן גל הטרור הנוכחי בישראל, הביאה את אמרי סדן לתהות בדבר הקשר בין האלימות המסוגננת המוצגת בסדרה לצריכת תמונות הזוועה של התקופה
מי האמין שסדרה על סדרת מקרי רצח במינסוטה (מדינה שמעטים יוכלו להצביע עליה במפת ארה"ב) תהיה רלוונטית כל כך לצופה הישראלי? לחובבי הסדרה שגם כורים אוזן למהדורת החדשות בישראל, כדאי לחשוב על קווי הדמיון בין האופן שבו אנחנו צורכים את גל הטרור הנוכחי לבין האופן שבו אנחנו צורכים אלימות גרפית בטלוויזיה המסחרית (והמשובחת).עוד כותרות ב-nrg:
• מתיסיהו עונה לרוג'ר ווטרס
• קורע: גיא לואל נגד איה כורם
• חזון אחרית הימים: העירום יוסר מ'פלייבוי''
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
סיפורנו מתחיל ב"ארץ הקשוחה" שייסדו האחים כהן ברבים מסרטיהם. אותו מרחב נטול אלוהים, כללים ומוסר, שעומד גם בבסיס העונה השנייה של פארגו (שהופקה בעזרתם של האחים המוכשרים).
הפשעים, גם אם מבוצעים על ידי משפחות וארגוני פשע, מוצגים כנובעים מתוך גורם אקראי וחסר שם. האסטטיקה הוויזואלית מעניקה קדימות לצורה על פני התוכן. השלג של מינסוטה נצבע באדום. סצינות איטיות, מורטות עצבים – סיטואציות המוכרות לנו מחיי היומיום – הופכות לפרצי אלימות סדיסטיים וחסרי פשר, כמו שכוס נשברת בטעות במטבח ופתאום כל האווירה בחדר משתנה.
בפארגו, התוכן הוא רק כלי שרת לאלימות שמלווה כמעט כל סצנה בסדרה. שיחות יומיות, נעדרות פאתוס ותחכום, נושאות עמן את כובד משקלו של היקום. הזמנת קפה בדיינר אמריקאי, הופכת לרצח מתגלגל של שופטת שסועדת שם במקרה ושל ועובדי המקום.
למעשה ברור לכולם, יוצרי פארגו וישראלים כאחד – שאנחנו חיים בעידן שבו האלימות מנותקת מהתוכן. איש לא יודע מדוע גל האלימות הנוכחי פרץ בשבועות האחרונים, ואיש לא יודע מתי הוא הסתיים. הסבב הנוכחי לא עוסק רק באידיאולוגיה והסתה אלא גם ביכולת שלנו לקבל את זה שבעולם יש אלימות מובנית.
גם הלוקיישן תורם לאווירה ה– No man’s land המוכרת מסרטי הכהנים הגדולים (שגם כתבו את הסרט שעליו הסדרה מבוססת): מינסוטה, המערב התיכון. אזור שלא משמש כדימוי אמריקאי מוכר כמו ניו יורק, קליפורניה או טקסס ולא נושא עמו משמעויות נלוות. פארגו מתרחשת במקום שלאיש לא אכפת ממנו וככזה לא ניתן לתרץ את המעשים שמתוארים בה כנובעים מתוך הרקע הסביבתי.
כמו חור שחור, האווירה הזו שואבת לתוכה את הרקע ההיסטורי של התקופה (סוף שנות ה-80), ומצליחה להפוך גם את "נאום החולי" ההיסטורי של ג'ימי קרטר (זה שבו מנה את מגרעותיה של החברה האמריקאית ומשמש כפתיח לסדרה) לרעש רקע לרנדומליות של הרוע.
אבל זהו לא רק הומאז' לרוע, אלא גם לקח חשוב למציאות. ברור שיש סדרות שמשמשות כאסקפיזם ושלא צריך לשעבד את כולן ל"מסר" שטחי לחיים הממשיים שלנו. אבל יש סדרות, כמו "בית הקלפים" למשל, שמחייבות אותנו ללכת בנתיב הזה. גם "פארגו" מסתמנת ככזו.
ביום שלישי השבוע נכחתי בהקרנת הבכורה של הפרק הראשון של העונה השנייה של פארגו (מי חמישי, בשעה 22:00, ב-HOT Plus וחינם ב-HOT VOD), עונה שזכתה לשבחים מקיר לקיר מידי המבקרים בארה"ב. ההקרנה נערכה בסינמטק במרכז תל אביב, אליו הגעתי אחרי מסע מפרך מירושלים, שחוותה באותו בוקר שני פיגועי טרור קטלניים.
במהלך הקרנת הפרק עברו בי שתי תחושות שונות: אסקפיזם טהור – מינסוטה היא כמו אי של שקט בהשוואה לסיר המבעבע שאנו גרים בו, ומאידך תחושת הזדהות עמוקה והבנה שהאלימות המקפיאה של המדינה הגובלת בקנדה לא בהכרח סותרת את האלימות הרותחת שלנו.
הנה פסקה מתוך טור שכתב המבקר טוד ואן דר וורף באתר "ווקס" (בשינוי קל למניעת ספוליירים): "פארגו מלאה בדמויות שמפחדות לפגוע באחרים. הן רוצות לחיות את חייהן בשקט: לפעמים בנעימים ולפעמים מתוך תסכול (אבל באופן נורמלי). ואז, מתפרצים האלימות והכעס, והכל משתנה". נשמע מוכר?
ב"פארגו אין תעלומה", ממשיך ואן דר וורף. "כבר מהפריים הראשון אנחנו צופים בסיפור כשהוא גלוי לנו לחלוטין. אנחנו רואים פשע ויודעים מי אשם בו, ויש לנו מושג לגבי מה שיגיע בעתיד". גם זה נשמע מוכר, לפחות לי.
חוסר ידיעה הוא כלי חזק ליצירת פחד ולנטיעת תחושת מתח (בחיים ובטלוויזיה). לפעמים, ידיעת הכל, היא כלי חזק הרבה יותר. לפעמים, כשהכל נאמר והכל גלוי וידוע, נותרת רק האפשרות המצמיתה לצפות באלימות, ברצח, ובדם המתפשט על השלג הלבן של מינסוטה, מבלי שנוכל לעשות דבר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם