"מנהל מקרקעי אריאל": השחיתות במשפחת שרון
הספר "אומץ לב" מתאר את מאבקם של העיתונאי אריה אבנרי ותנועת אומ"ץ בשחיתות השלטונים בישראל. לרגל צאתו לאור, מתפרסמים כאן קטעים מתוכו, הנוגעים למשפחתו של ראש הממשלה המנוח
מיד לאחר הקמתה, גיבשה אומ"ץ אסטרטגיה שנועדה לחשוף פרשיות שחיתות בממשלתו של שרון. נקודת המוצא היתה שחייבים להתמקד בראש ובראשונה במשפחת שרון עצמה. המשפחתה המושחתת. האמנו שרק מיצוי הדין עם ראש הנחש, עשוי לבלום את גל השחיתות ולשמש אמצעי הרתעה לגבי שרים נוספים, נבחרי הציבור. וזה מה שעשינו. בנחישות ותוך גילוי מוטיבציה ראויה למופת, עשו פעילי אומ"ץ את מלאכתם נאמנה. הצלחנו ליצור יחידה מובחרת, יחידת מתנדבים, שהסתערה על המטרה חרף היעדר משאבים ומחסור בכוח אדם משפטי ומקצועי.עוד כותרות ב-nrg:
סוניק בום: כמו ללכת לרופא שיניים- כואב, ממסטל וטוב
תשאיר את זה בפנים: הסוד הענק של ג'סטין ביבר
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
בשלב הראשון מיקדנו את הפעילות בחוות השקמים המיתולוגית של משפחת שרון, משפחה, שעל פי הממצאים שהגיעו אלינו, שימשה למעשה כמכבסה פיננסית בלתי נדלית.
אחת התעלומות שלא נפתרה מעולם, עסקה בשאלה כיצד קרה שהחווה שועבדה בעבר כמה פעמים לאנשים ולגופים מסחריים ובנקאיים שונים בארץ ובחו"ל, ועדיין נותר מה לשעבד... אחד מאלה שהעניקו לשרון הלוואות יפות ובסכומים ניכרים, היה אליעזר פישמן, שהיה הבעלים של שתי חברות חקלאיות, "תנופורט", לייצוא הדרים ו"פלח" לעיבוד פרדסים.
פישמן הִלווה לשרון סכומים גדולים באמצעות חברת "פלח", תמורת שִעבוד החווה והתוצרת החקלאית שלה. ההלוואות ניתנו בתקופות שבהן שימש שרון בתפקידים ציבוריים שונים. הערך המוסף של פישמן מקשריו הסמויים עם שרון לא נחשף ברבים. יש כאלה שהצביעו על הדלת הפתוחה שהיתה לו אצל אריק, הן כיועץ כלכלי והן כמוציא ומביא. אחרים יצביעו דווקא על כך שהעובדה ששרון שימש לאורך שנים יו"ר מועצת מינהל מקרקעי ישראל, עשתה רק טוב לאיש העסקים פישמן.
על פי הרישומים ברשם החברוֹת, רוב ההלוואות שניתנו על ידי פישמן הוחזרו, למעט ההלוואה האחרונה שניתנה בתקופה שבה כיהן שרון כראש הממשלה. אולי בינתיים היו הלוואות נוספות. כשנשאל פישמן על הסיבה למתן הלוואות הזדרז להכריז: "אריק הוא אולי אחד הפרדסנים הטובים בארץ... בכל מקרה אני לא חייב לאריק שום דבר. זה הוא שחייב לי...".
עשרות עובדים זרים הועסקו אז בחווה. באוגוסט 2002, כמה שבועות לפני שהממשלה הורתה על צמצום משמעותי בכניסת עובדים זרים לארץ, הזדרזו בעלי החווה להביא עוד שישה עשר עובדים תאילנדים. האם ידע שרון החוואי על ההחלטה שעומד שרון ראש הממשלה לקבל בכל הקשור לייבוא עובדים זרים?
בשלהי פעילותו הציבורית של שרון, תעמוד החווה במרכזה של חקירת משטרה מסועפת לבדיקת חשדות ולפיהן היא שימשה צינור לקבלת תרומות לא חוקיות כדי לממן את ההוצאות הכספיות הגדולות במטה הבחירות שלו בדרכו להגשים את משׂאת נפשו - להיבחר ליו"ר המפלגה.
הבן גלעד היה "שר האוצר המשפחתי", שלקח כאמור הלוואה מבנק ישראלי תמורת שִעבוד החווה, שממילא היתה משועבדת קודם לכן. מאוחר יותר הוסר השעבוד בעקבות כספים שזרמו לבנק והוגדרו כהלוואת חברים. הפרשה הסבוכה נחקרה זמן רב מדי על ידי משטרת ישראל. במקביל לחקירה המשטרתית, נפתחה בדיקה נוספת: צוות מודדים של מינהל מקרקעי ישראל בדק כיצד סופחו לחוות השקמים מאות דונמים ללא קבלת ההיתרים הנדרשים מרשויות המדינה. חוזה החכירה של החווה הסתיים שלוש שנים קודם לכן, אך אנשי המינהל עיכבו את חידושו בעקבות הגידול התמוה בשטח החווה. בינואר 2006, לאחר ששרון אושפז בעקבות האירוע המוחי הקשה, הוקפאה הבדיקה ולא חודשה מאז.
כבר בראשית הקריירה המיניסטריאלית של שרון, החלו כמה מעוזריו לחקות את דרכיו, ולאוו דווקא בכיוונים החיוביים, ולנצל את השירות הציבורי כדי לדאוג לעצמם ולביתם. שרון מעולם לא בלם אותם ולא הִפנה את תשומת לִבם לנושאים אֶתיים. לשבחו של ראש הממשלה ייאמר שהוא לא שלח את מקורביו לשדות השחיתות והסתתר מאחוריהם.
להפך, הוא צעד בראשם ונתן להם דוגמה עבריינית אישית. כחקלאי ותיק חרש עבורם לאורך שנות פעילותו הציבורית, תלמים מגוונים של עבריינות ולימד אותם כיצד ניתן להתעשר במהלך השירות הציבורי, כשכל הדרכים כשרות: קבלת שוחד, הלוואות נצחיות שאינן מוחזרות וטובות הנאה בנדל"ן. לכל אלה נלוו כיפוף החוק והפיכתו לצחוק, צפצוף על אוֹכפי החוק, ומעל הכול - תגמול נדיב של משתפי הפעולה והסייענים למיניהם.
דוגמה בולטת לדרכי התנהלותו של שרון היתה החלטתו האסטרטגית לאמץ את מינהל מקרקעי ישראל ולהמשיך איתו בכל משרדי הממשלה שבהם הוא כיהן כשׂר, וזאת מבלי שחברי הכנסת וגופי אכיפת החוק יצליחו למנוע ממנו מלעשות בקרקעות המדינה כראות עיניו. בתפקידו כיו"ר מועצת מינהל מקרקעי ישראל, במקביל לתפקידיו המיניסטריאליים, היה שרון בעל הבית האמיתי של קרקעות המדינה.
עד היום לא ברור מדוע שרי הממשלה השונים שישבו לצִדו בממשלות הרבות שבהן כיהן (שרון ישב כמעט בכל ממשלות ישראל משנת 1977 למעט שתיים: ממשלת רבין וממשלת ברק), לא מחו על התעקשותו לספח את המינהל למשרדים שלו, על אף שאין ספק שחלקם לפחות ידעו היטב מה עומד מאחורי ההתעקשות הזו.
היועצים המשפטיים הראשונים של אומ"ץ, בחנו כבר אז האם יש דרכים חוקיות למנוע את הפיכת מינהל מקרקעי ישראל למינהל מקרקעי אריאל, אך למרבה הצער דרכים כאלה לא נמצאו. גם פנייתנו למבקר המדינה החדש, מיכה לינדנשטראוס, שהתבקש לבדוק את הסוגיה הזו זמן קצר לאחר שנכנס לתפקידו - לא צלחה. המבקר העדיף שלא להתעמת עם שרון.
כך עלה בידיו של שרון להביא להפשרת קרקעות באזור כפר מל"ל שבו נולד וגדל. למשפחתו היו שטחי קרקע שהתייקרו במאות מונים בעקבות ההפשרה. בדרך זו הוא גם הצליח להגדיל את שטחה של חוות השקמים שמשתרעת כיום על שטח של 4,000 דונם, ולקבוע הטבות שונות לחקלאי המושבים במסגרת סעיף מיוחד, ואין צורך לציין אפילו שהוא היה אחד הנהנים הראשיים ממנו.
בשעתו, ניסה אליעזר גולדברג, מבקר המדינה לשעבר, לאסור על שרון להשתתף בישיבות המינהל שדנו בענייניו האישיים, אבל התברר ששרון פשוט "מצפצף" על האיסור וממשיך לעשות במינהל ככל העולה על רוחו.
החלטתו השנויה במחלוקת של היועץ המשפטי מזוז, שלא להעמיד את שרון ובנו גלעד בפרשת "האי היווני", זכתה, כמפורט, לביקורת ציבורית נוקבת, וזאת לאחר חשיפת טיוטת כתב האישום נגד השניים שהוכנה על ידי צוות משפטנים בכירים בראשותה של עדנה ארבל, פרקליטת המדינה לשעבר.
פרט מאלף: לאחר שארבל סיימה את תפקידה כפרקליטת המדינה, היא כיהנה במשך שמונה שנים כשופטת בית המשפט העליון. בעת פרישתה לגמלאות, במחצית שנת 2014, פורטו בכלי התקשורת ההחלטות המשפטיות האמיצות שקיבלה במהלך הקריירה הארוכה שלה. איש לא הופתע מכך שבמקום הראשון היתה החלטתה להגיש כתב אישום נגד שרון בפרשת "האי היווני".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם