הנסיכה והביסטי בויז: תחנות תרבות עם מוקי

בזכות בוב מארלי הוא נסע והתאהב בג'מייקה, בזכות הביסטי בויז הוא התחיל לעשות מוזיקה. רגע לפני שיחתום את הקיץ בארבע הופעות אדירות, קבלו את חמש תחנות התרבות של מוקי

5 תחנות תרבות עם מוקי צילום: ענבל צח

כשהייתי בכיתה ו', חבר שלי מבית הספר נסע לשנה לשליחות בארצות הברית. כשהוא חזר הוא הביא איתו משם ערימה של קסטות - את Run DMC, את ג'אזי ג'ף והפרש פרינס, ואת הביסטי בויז. הקסטות האלה שינו את עולמנו.

כשאתה בן 12 שרגיל לראות את ערוץ 1 במוצאי שבת או את המצעד העברי עם אבי טולדנו וירדנה ארזי, כשאתה פתאום שומע דבר כזה - זה שוק. זה מדהים: אתה מגלה שאנשים יכולים גם לשיר אחרת, לעשות מה שבא להם, להגיד מה שהם רוצים ולהיות סופר מגניבים... מאז, כמובן, עברתי דרך מוזיקלית ארוכה, אבל הביסטי בויז נשארו אצלי תמיד בראש ובלב: אנשים כל כך אינטליגנטים, רגישים, נכונים ומלאי השראה שלא הפסיקו לרגע להעמיק ולחפש עוד מקומות מוזיקליים להגיע אליהם. אני מניח גם שבזכותם התחלתי לעשות ראפ כילד - לא ידענו לשיר, אבל כן יכולנו לעשות ראפ.

 

לבוב מארלי הגעתי בגיל הרבה יותר מבוגר. כשהתגייסתי לצבא עבדתי במשך תקופה קצרה בחנות דיסקים בתחנה המרכזית החדשה בשם "סופר זאוס". שם, במדף של הרגאיי, גיליתי דיסק של זמר בשם בוג'ו בנטון, שהיה היסטרי בעיניי. בתקופה ההיא כל החבר'ה נסעו להודו אחרי הצבא, אבל אני וחבר שלי החלטנו שנוסעים לג'מייקה. לא ידענו עליה כלום חוץ מבוב מארלי, מהדיסק הזה ומהעישון, אבל נסענו לשם.

לקח לי יומיים להתאהב באופן טוטאלי באי הזה, המואר והאפל והנפלא והנורא, שמלא במוזיקה וביצירתיות. שם גם התחלתי להעמיק בתוך הראגיי, ועכשיו, 20 שנה אחר כך, אני יכול לומר שמארלי הוא הדבר הכי גדול שקרה בעולם הזה. אני באמת מאמין שהאיש היה סוג של נביא בן זמננו, במובן התנ"כי של המילה. באותה מידה שהיצירה שלו היא שירים כיפיים לריקודים או לרקע היא גם אמירה גדולה על החיים. זו מוזיקה שנותנת אור ותקווה וכוח, והאמירה שלה לא דומה לשום דבר שנאמר לפניה או אחריה. היא אדירה בפשטותה - כל מה שהוא אומר, בעצם, זה לאהוב - אבל הוא הגיע איתה מאי נידח בגודל של חצי מישראל לכל פינה ברחבי העולם. הוא שינה את עולמי המוזיקלי, והוא האמן שהכי חסר לי במוזיקה כיום.

 

זה הספר הכי אהוב עליי בעולם. קראתי אותו לראשונה בתיכון, ומאז אני קורא אותו כמעט בכל שנה. זה המניפסט הכי אנטי-מלחמתי ואוהב אדם שיש, שיוצא נגד האיוולת האנושית שנמשכת כל כך הרבה זמן וכנראה גם תמשיך, ויחד עם זאת הוא מפוכח ומכיר בכל יכולותיו וחולשותיו של האדם. הוא חד כתער, אמיתי וקורע לב, ובאותו זמן הוא גם הכי מצחיק בעולם - אין פעם אחת שאני קורא אותו ולא בוכה מצחוק. היכולת הזאת לשלב את הקומי עם האמירה האנושית, להגיד את הדברים הכי קשים ונוקבים אבל גם להצחיק תוך כדי - זו יכולת שאני מעריץ.

החייל האמיץ שווייק עטיפת הספר

כשהייתי בן 6 גביע אירופה שודר ביום חמישי בערוץ 1. אני, כמובן, הייתי צופה אדוק, והגיבור שלי היה מיקי ברקוביץ'. אני זוכר שהיה משחק אחד שבו מיקי היה חולה - במשך היומיים שלפניו זה היה הדבר היחיד שחשבתי עליו, שהוא היה חולה. ואז הגיע המשחק, והוא עלה למגרש חולה - לא מגולח! זה היה משבר - עצור הכול, לא ייאמן שדבר כזה קרה. ובאותו המשחק לא רק שהוא עלה על המגרש חולה, אלא שהוא גם נתן 35 נקודות בפרצוף.

בשבילי, עד היום, הרגע הפשוט הזה מסמל את ניצחון הרוח על החומר. כמובן שמאז ראינו עוד הרבה ספורטאים שמגיעים פצועים אבל נותנים את קרב חייהם, אבל זו הייתה הפעם הראשונה והמשמעותית שנתקלתי בזה בעצמי. ברגע הזה הבנתי שהכל אפשרי, שהמגבלות הפיזיות שלנו הן רק אשליה. זה היה שיעור יותר מלמד ומחנך מכל אימון שעברתי ומכל מורה שהיה לי.

הכל אפשרי. מיקי ברקוביץ' צילום: דני מרון

זה הסרט שאני הכי אוהב בעולם, ואני מניח שאני לא היחיד. אף פעם לא היה לי עניין לראות בקולנוע שיקוף של המציאות; אם אני רוצה מציאות, אני פשוט פותח את הדלת ויוצא החוצה. מה שאני מחפש בקולנוע זה לעוף; אני רוצה סיפור שיסחף אותי, שירגש אותי, שייקח אותי למקום אחר.

כש"הנסיכה הקסומה" יצא הייתי בן 10, והלכתי לראות אותו לבד - שלוש פעמים. יש בו שילוב נפלא של כל מיני דברים שאני אוהב: מצד אחד יש בו אבירים וחברות, מצד שני הוא מצחיק, מצד שלישי הוא סיפור אגדה, מצד רביעי הוא משוחק ומבוים נפלא, והשחקנים יפים כל כך וכל הסיפור כזה מושלם. דווקא הספר, בניגוד לבדרך כלל, הרבה פחות עבד לי - הוא פשוט לא מספיק מחודד. אבל הסרט פשוט מדויק. עד היום אני מקבל צמרמורת כשאיניגו מונטויה אומר "יו קילד מיי פאדר, פריפר טו דיי".