יפה של כולם: המלחמות של יפה ירקוני
הסרט הדוקומנטרי של מאיר סוויסה אודות יפה ירקוני מעורר עניין ומלא רגש והצגת האדם הפרטי מאחורי התוויות שהדביקו לזמרת המלחמות מסקרנת. אך כדי להציג דמות אנושית מעניינת ומורכבת, יש צורך לסדוק אף יותר את מעטה הממלכתיות שסביבה
כולנו מכירים את יפה ירקוני, הזמרת והאייקון – סמל לישראליות מסוימת, להעדפה תרבותית או לניסיון ליצור כזו, להלך הרוח במדינת ישראל בעשורים הראשונים לקיומה, לקשר העז בין תרבות ואמנות למציאות היומיומית. ירקוני מרתקת בכל אחד מהמובנים האלה, אך בסופו של דבר, כאשר אדם הופך לאייקון ונצרב בתודעה הקולקטיבית ככזה, המעניין ביותר הוא להכיר אותו כאדם.עוד כותרות ב-nrg:
• ליאור שליין הוא ג'ון סטיוארט הישראלי
• סרדינים ובהמות: המילים שעשו את תשע"ה
• "עכשיו נראה להם": שרת התרבות סוגרת חשבון
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אמש שודר בערוץ 8 המסמך הדוקומנטרי 'יפה שלי', עליו חתום מאיר סוויסה, שהיה נשוי לרותי, אחת משלוש בנותיה של ירקוני. זהו סרט מלא אהבה, אותה רוחש סוויסה לירקוני. ניכר כי הוא גאה בה על מי שהייתה, על השאפתנות הרבה שלה, על האומץ שניחנה בו ועל החום שהפיצה סביבה. לא נעלם מן העין גם כאבו על הרגעים הפחות זוהרים בחייה ועל האופן בו השפיעה עליה מחלתה.
סוויסה ליקט קטעים המרכיבים יחד פאזל של אישה מרתקת, מציג פנים שונות לירקוני ומאיר היבטים בחייה שגם מהווים חלק מסוגיות שיש להן הקשר רחב יותר: תמיכתה של אישה בבעלה בתקופת משבר בחייו אל מול יחס אמביוולנטי מצדו - הערצתו כלפיה מחד וניסיונו להצר צעדיה ולקבל עבורה החלטות שאינן בהכרח נכונות לה מאידך (ואולי אלו בכלל שני צידיו של אותו מטבע); קושי לשלב קריירה מפוארת, הכרוכה בנסיעות תכופות לחו"ל ובהיעדרות מן הבית בערבים, עם חיי המשפחה והבית; התמודדות עם אבדן ומציאת אהבה חדשה; הפער בין תדמית למציאות ובין מיתוס לחייו של אדם בשר ודם.
ויחד עם זאת, מורגש חסרונה של זווית אישית אף יותר. מאחר וסוויסה היה חתנה של ירקוני, סביר להניח שהייתה לו הזדמנות לאפשר לצופים להתוודע לפן האישי יותר של חייה, זה שמתקיים מחוץ למה שמציגות המצלמות וכן מחוץ לכותלי הארכיונים - לא בפן הצהוב, הרכילותי, אלא בפן האנושי, שזוכה, כאמור, לאזכור בסרט, אך לרגעים ספורים בלבד, וחבל. כדי להציג דמות אנושית מעניינת ומורכבת, יש צורך לסדוק אף יותר את מעטה הממלכתיות שסביבה.
כמה מן הדקות המרגשות והמעניינות ביותר בסרט הן דווקא האחרונות, בהן סוויסה מדבר על מערכת היחסים בינו ובין ירקוני וחושף משהו מהקשר האישי שלו אליה. יש דבר מה כן, מרגש ונוגע ללב באופן בו הוא מדבר עליה, דבר שאף תיקיית ארכיון הנושאת תווית דהויה ועליה צמד המילים 'זמרת המלחמות' אינה יכולה לספק לצופים. חבל שבסרט אין קטעים נוספים כאלה.
מקום נרחב למדי הוקדש בסרט לסערה שחוללו דבריה של ירקוני אודות מוסריותם של חיילי צה"ל, וגרמו לביטולי הופעות ולהתבטאויות מלאות ארס כלפיה. עולה השאלה מי ממליך את גיבורי התרבות שלנו ומי מוריד אותם מכיסאם – הקהל? התקשורת? המדינה? האם אמן ישראלי, שמופיע ברחבי העולם, מייצג את ישראל מבחירה או שלא מבחירה? ומהו המחיר שגובה ייצוג זה מבחינת יכולתו לומר את אשר על לבו?
לא ניתמם, ונכיר בכך שמילות השירים שנהגה ירקוני לשיר נוקדו בניסיון להחדיר מוטיבציה בקרב הלוחמים בפרט והעם בכלל – וזה בהחלט מתקבל על הדעת, מאחר ומדובר כאן במדינה שנלחמה על עצם קיומה – ובמידה רבה, עודנה נלחמת. אך האם משמעות הדבר שמאז ועד עולם היה על ירקוני להישמר מהתבטאויות פומביות המותחות ביקורת על התנהלות הצבא או מוסדות המדינה? האם ל'זמרת המלחמות', שכלל לא בחרה בכינוי זה ואף הסתייגה ממנו נחרצות, אסור להשמיע את קולה כאשר היא מתנגדת לפעולות צבאיות כאלה ואחרות?
ירקוני אינה הראשונה וגם אינה האחרונה שנשאה קולה והביעה מורת רוחה מהתנהלותו של צה"ל, אך נראה שדווקא היא עוררה התנגדות כה עזה, משום שהעזה לכפור בתדמית שנבחרה עבורה בקפידה, זו של האישה היפה והאמיצה, שיודעת שכול מהו וחוותה אבדן של בעל במלחמה, ועדיין מסוגלת, בשירתה, לשוות למלחמת הקיום, למוות ולכאב הילה הרואית, לעיתים אף רומנטית. זו תדמית שהפכה לתפקיד של ממש, בין אם היה רשמי ובין אם לאו. לא קל לדמות ציבורית להתנער מהתפקיד שיועד לה, גם אם אינה חפצה בו עוד וחדלה להסכים עם מערכת הערכים המלווה אליו. כבר אמרתי שכאשר אדם הופך לאייקון, המעניין ביותר הוא להכיר אותו כאדם, אוסיף שהנכון ביותר הוא להכיר בו כאדם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם