פסטה לה ויסטה: הקסם של מסימיליאנו
כולם דיברו על החתיך האיטלקי מהטלוויזיה, ניסו לחקות אותו במטבח וקינאו באשתו ברת המזל. הילה אלפרט פגשה את מסימיליאנו די מטאו, מנצח "מאסטר שף", ונשבתה בקסמו, פעם נוספת
הוא לא חשב שיזכה, אמר שלא עלה על דעתו שייתנו לאיש הזר את המקום הראשון, פחד שיגידו שהוא לא שייך. אבל אלוהי הטבחים הולך עם האמיצים, ומנת הגמר של מסימיליאנו די מטאו, כפתורי פסטה ממולאים בפרמזן, משכשכים בציר בצל חרוך ומעליהם כמה חוטי זעפרן, הייתה אמיצה שבאמיצות. בטח כמנת גמר לתחרות בישול בישראל, שעדיין מאמינה שהרבה זה יותר.
עוד כותרות ב-nrg:
• משפחה עליזה: הבימה נזכרו לצאת מהארון
• סרדינים ובהמות: המילים שעשו את תשע"ה
• "עכשיו נראה להם": שרת התרבות סוגרת חשבון
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
מנה חפה מקישוטים, מסתפקת במינימום מרכיבים, מסוג המנות הלוחשות טעמים. וכשצללו כפות השופטים אל הנוזל הזהוב לדלות ממנו את הכיפות המלאות להתפקע, וחיים כהן דיבר על פסטה נמסה בפה, יכולתי לדמיין בדיוק את הטעם, ורציתי כל כך לאכול מהידיים של האיש הזה.
"יש מנות שהן כמו אישה יפה", יסביר לי באיטלקית כשנעמוד במטבח שלו בדירה הצנועה בשולי מודיעין, שם החלון הקטן מעל הכיור משקיף אל גבעות, נוף שמיטיב עם המבקשים לחלום עתידות בזמן שמבשלים. "כשאישה יפה עוברת ברחוב, היא לא צריכה עקבים בגובה 15 ס"מ, והיא לא צריכה יהלומים ואיפור צועק. אישה יפה באמת, כמו אשתי למשל, תעבור בלי כלום, וכל הרחוב יסתכל עליה. זו בדיוק המנה הזאת".
ועל יפהפיית הגמר שלו הסתכלו אולי קצת יותר מדי. בשלב שבו טחן את הבצלים, בדרכם אל הציר, רושפלד פתח את מכסה הבלנדר, ביקש להריח, והמליץ לו בתקיפות להוסיף פנימה את קליפות הבצל, כי חסר משהו בארומה. די מטאו שמע בקולו. אולי כי על רושפלד הוא סומך במיוחד, ואולי כי מסימיליאנו לא לגמרי הכיר את המנה שלו.
היא לקוחה מתפריט של מסעדה מכוכבת באברוצו, חבל הארץ שבו צמח. הוא אפילו לא טעם אותה, רק אכל בעיניים, בתמונה ובתיאורים שראה בכתבות. ניסה להשיג את השף ולא הצליח, גם את המתכון לא השיג. אבל ידע שמשהו בצבע החדש לא נכון. הנוזל העכור משהו, פלוס הערה מאיל שני על מרירות לא נעימה, הלחיצו אותו, וזה הלך והתגבר כששני את רושפלד ניהלו דיון שלם על הראש שלו אם חמאה או שמן זית הם שיועילו לציר.
האינסידנט הזה הספיק בשביל רוקמי הקונספירציות, שאמרו שרושפלד דאג לפצות אותו בניקוד כי הרגיש אשם שקילקל לו את המנה. "חשוב לי להגיד שרושפלד לא הרס כלום", מבהיר מסימיליאנו, "אני הייתי מאושר מהטעם. זה רק הצבע שהשתנה.
"קיבלתי כל כך הרבה מהשופטים. בזכותם גם הצלחתי להתקדם, אחרי שהכריחו אותי לסטות רגע מהפסטה וללכת לכיוונים אחרים. ברגע הזה בגמר, הלחץ היחיד היה כי רציתי שייתנו לי לעבוד בשקט".
באתי לפגוש בו אחרי מרתון צפייה בעונה החמישית של "מאסטר שף", שאותו התחלתי מהסוף. במנה הראשונה, האימהות של שלושת הפיינליסטים שהתבקשו לבחור את סל המוצרים. אמא שלו, ג'נינה די מטאו, שבאה מאיטליה, בחרה לו ירקות, עשבי תבלין וצלעות טלה, ואחר כך, כמו מאמן על הקווים, המשיכה להדריך אותו ממקום מושבה. הסבירה איך לנקות את הצלעות, שלחה אותו לצלות פטריות ירדן בתנור עם שמן זית ופטרוזיליה, סימנה לו שהיא מבסוטה מההחלטות שקיבל. וראיתי איך הגבר הזה, שכבר בן 40, קשוב לה כל כך, מכבד את הידע שלה, אוהב אותה.
עוד לפני שידעתי שאני הולכת לראיין אותו, שמעתי עליו. קשה היה שלא. החברים של הילדים, הבלונדה, הבנות מבית הדפוס - כולם דיברו על החתיך האיטלקי מ"מאסטר שף", ובארוחת הערב, אמא שלי נאנחה באיטלקית, שהילדים לא יבינו, Uomini come lui non si trovano più. כבר לא מוצאים גברים כמוהו.
כשהתיישבתי לצפות בו, חשבתי שמה שהכי בולט אצלו זה שהוא נראה כמו מי שסומך על עצמו, אחד שנוח לו בתוך העור של עצמו, שיודע מה הוא מחפש, ולא נורא אם איזו נקניקייה מתפוצצת, או אם ירק לא הגיב בדיוק כמו שקיווה. הוא יודע לאן הוא הולך, והוא מוצא את הדרך חזרה. טועם פעם אחר פעם, שלב בשלב, מהלך שבונה אמון גדול כשמסתכלים על טבח.
לילה שלם ישבתי מול המסך, רואה אותו מגיש לשופטים מרק צח עם קרֶספֶּלֶה, ככה האיטלקים קוראים לחביתיות הדקיקות שלהם, שבתוכן פיזר פרמזן. כשהכין אותו גם לכבודי הבנתי בדיוק למה חיים כהן התכוון כשאמר לי שמרק צח כזה לא אכלתי מעולם.
הסתכלתי עליו מכין פסטה עם סרדינים ופיסטוקים, שאת הטעמים שלה אני מכירה מהמטבח שלי, יודעת את פירורי הלחם המטוגנים שתופסים את השיניים בפריכות משגעת. ראיתי איך הוא מצפה נתח פילה בשברי בצק עלים ופירורי לחם, מטגן לאט לאט, ככה שהמעטפת תהיה פריכה בזמן שהנתח בפנים ישמור על עסיס אדום. מכין נקניקייה מחלקי פנים, כמו שלמד אצל סבתא, וגם אחת צמחונית עם גבינה מעושנת, ירקות ובשמל. ולמחרת בבוקר, כשעשינו את הדרך לבית שלו במודיעין, הייתי מוטרפת מרעב לאוכל שלו.
הוא נולד בשווייץ, "בעיר קטנה ומכוערת, לא חשובה בכלל". ההורים שלו מחבל אברוצו, שממזרח לרומא, היגרו לארץ העשירה לחפש פרנסה. אביו עבד בבניין, התמחה בריצוף, אמו היתה תופרת, וכשמסימיליאנו היה בן תשעה חודשים, חזרה המשפחה הביתה, לפסגות המתפרצות מתוך קימורים רכים בירוק של חבל אברוצו, לנוף עיירות מימי הביניים. התיישבה במונטֶסילבנו, עיירה סמוכה לחוף הנדיב של פסקארה. שם נולד אחיו, הצעיר ממנו בשש שנים, שעד היום חי בבית עם אמא.
כשמסימיליאנו היה בן 13, לקח הסרטן את אבא שלו. שנתיים אחרי זה, כשהיה בן 15, אמא שלו, יחד עם עוד כמה שכנות, פתחה מסעדה קטנה במוסך לא רחוק מהבית. מקום קטן עם תור ארוך, שהגיש תפריט מצומצם והיה מפורסם במקרוני אלה־מוניאיה (alla mugnaia maccheroni) שהגישו שם. מדובר בבצק פשוט, שממנו מגלגלים בעזרת כפות הידיים אטרייה אחת ארוכה. כמות הסועדים היא שקובעת את האורך שלה, ובסעודות גדולות הוא יכול להגיע גם לקילומטר.
את האטרייה צוררים משל היתה חוט צמר, ומטילים למים רותחים. במרכז השולחן שסביבו נאספים הסועדים יוצקים מעליה את הרוטב, המותקן משלושה סוגי בשר שבושל עם העצם ברוטב עגבניות ונגיעת יין, וכולם אוכלים ממנה יחד. מסוג המנות שאין דרך לתרגם לתעשייה, ושייכות לעולם מיומנויות הולך ונעלם.
לא היה סיכוי שהוא יכין מוניאיה, אבל הוא הראה לי צילומים מטריפי דמיון. אמר שלפי האגדה, היו אלה טוחני הקמח שהמציאו את הפסטה הזו, ביום שבו הנשים שלהם לא באו להביא להם את ארוחת הצהריים. ואני חושבת שזה לגמרי נשמע הגיוני שגברים עומדים מאחורי ההמצאה של האטרייה הכי ארוכה בעולם.
הוא ממשיך לדפדף בסלולרי, שם צילום של עוד קלאסיקה מהאזור הנודע בבשר הכבש שלו, חלקי פנים של טלה צרורים בעלה חסה או מנגולד שנחלט לרגע. והנה שיפודים קטנים של בשר כבש צלויים על הגריל, שבשבילם הוא נוסע לווילה צ'לירה, עיירה קטנה בהרים. הוא נאנח את זיכרון הטעם, ואני חושבת כמה מענגת יכולה להיות מלאכת בניית הרעב. כמה להט יש בו כשהוא מהלך באלבום האוכל של חייו.
כשעמדתי לידו במטבח, רואה את הדיוק בתנועות כשהוא הופך חביתיות לשושנים ממולאות בגבינה ומכין ספגטי לרוטב עגבניות וכדורי בשר, שמעתי ממנו על מסלולי קניית האוכל. על מוכר הדגים בשוק הכרמל, שממנו הוא קונה ביצי דגים טריות לפסטה, על ההוא משוק רמלה, שממנו הוא קונה חלקי פנים, על הגבינה שאמא מביאה מאיטליה ועל ליקר הפרחים שהיא רוקחת ("נגמר") והליקר מתותי עץ שנתן לי לטעום.
איש שגדל לתוך עולם שלוקח אוכל ברצינות גמורה, שנטרף מאמריקנים וישראלים שמתייחסים לפסטה כאילו היתה פחמימה על השולחן ולא יצירה שלמה, שיוצא מדעתו כשאנשים לא מתיישבים אל השולחן ברגע שהאוכל מונח עליו. "כשאני מכין אוכל, כולי בזה. איך מישהו יכול שלא להתייחס לזה ברצינות".
וכשאני שואלת אותו מה הוא מחפש באוכל, הוא עונה שכשהוא מכין משהו חדש, הוא מנסה להתרכז במה שהוא רוצה להגיד, אבל כשהוא מבשל מאכלי זיכרון, הוא משתדל להגיע אליהם כמה שיותר קרוב.
וסיר הזיכרון שלו מלא באוכל. מאז שהיה ילד ועמד במטבח ראה איך מכינים כל יום פסטה טרייה, כי סבא שלו התעקש רק עליה, אפילו שבחבל אברוצו נמצאים מפעלי הפסטה הגדולים והנחשבים של איטליה. עקב אחרי סבתא מכינה נקניקיות, מבשמת אותן בקליפת תפוז. למד מאמא שלו איך לבוא לירקות הטריים שגדלו מחוץ לבית, לביצים שהטילו התרנגולות, ואיך להקשיב לטעם. עכשיו הוא פעור לעולם האוכל שמתבשל בארץ. אומר שהתבלינים מרתקים אותו - כורכום, זנגוויל, חלק הכיר במשפחה של יונית, האישה שאיתו כבר 11 שנים, שגדלה בין אוכל פרסי לתימני, ועליה הוא אומר שהיא מבצעת גדולה של אוכל מרוקאי.
רגע לפני פרק הגמר פורסם באתר של עומרי חיון שמסימיליאנו היה בעל מסעדה ולא רק מלצר במסעדות ניו יורק, מה שעומד בניגוד חמור לתקנון התחרות. לידיעה צורפה ביקורת מ־2002 על בית קפה בשם "קצפת ושוקולד" באיסט וילג', שבו מבשלת מאמא איטלקייה מאברוצו, "אמא של השותף החדש במקום, מסימיליאנו די מטאו".
"פגשתי בניו יורק איש עסקים יהודי מנאפולי, שהציע לי להיכנס כשותף בבית קפה שבבעלותו, לתת בו חיים", הוא מסביר. "הבאתי את אמא, שהתחילה לבשל, אבל אחרי חודשיים וחצי היה ברור שכל ההבטחות שלו היו בלי כיסוי, וזה נגמר. זה היה כלום. בטח לא משהו שהופך אותי למסעדן.
"רוב הזמן בניו יורק עבדתי כמלצר במסעדות הכי נחשבות בסצנה האיטלקית. שם גם פגשתי הרבה ישראלים. התחברתי עם דויד ברוזה, בלי שהיה לי מושג שהוא כוכב שכולם מכירים. הכרתי את דורית ביניש, אילנה ברקוביץ', אנשים מקסימים. הייתי תמיד פתוח לשיחה. לא חששתי מקשר עם לקוחות, אבל תמיד נזהרתי מלבלבל את המוח".
בשנים ההן בישל בלי סוף. היה נפגש עם חבורה מאברוצו, והיו מבשלים ביחד את כל הגעגועים לארץ הטובה שנשארה מאחור. היה מתקשר לאמא שתיתן מתכון, והיא, כדרכן של בשלניות מסורתיות, לא ממש ידעה להעביר כמויות, אז הוא למד לנחש ולמד להכניס את שלו, נחשף למטבחים חדשים.
העבודה במסעדות היא שהפגישה אותו עם יונית, ירושלמית שבאה עם חברות לטיול בניו יורק ונשארה. שניהם עבדו כמארחים במסעדות סמוכות. צחקו, פלירטטו זה עם זה. הוא באנגלית עם מבטא איטלקי, היא באנגלית עם מבטא ישראלי.
"שנה שלמה חיזרתי אחריה!" הוא צועק באיטלקית מן המטבח. "הוא מגזים", היא מחייכת אלי מעל ספת הסלון. "היא לא זוכרת", הוא מתעקש. "תאמיני לי, שנה שלמה. לא פחות". ואני חושבת על בנים, שלפעמים הם רוצים ובטוחים שאנחנו מבינות. וכשאני שואלת אותה אם זה מלחיץ שפתאום האיש שלה כוכב שכולם סביבו, שבכל מקום עפות עליו בנות, היא מחייכת, ומחייכות גם העיניים, "זה כל כך טוב מה שקורה עכשיו. זה שינה את הכל, הפך את כל המעבר לישראל ליותר קל".
ומקס, ככה היא קוראת לו, כמו שהציג עצמו בפניה אז בניו יורק, איש עם שמיעה טובה וכישרון גדול לשפות, ממשיך וקורא מהמטבח: "אין בה קנאה, באישה שלי. שום בעיה עם כל הבנות שמסביב. מצחיק אותה שהן רוצות להתחבק ולהצטלם".
ואני שוב חושבת על פרק הגמר, על הרגע שבו הוצגו המשפחות והוא סובב אליה את הראש, ואיך חייכה אליו והפריחה נשיקה, ולרגע, בתוך המולת האולפן, היתה שם איזו אינטימיות גדולה.
אחר כך, כשהוכרז הניצחון והוא שאג בהפתעה מוחלטת, הוא רץ קודם כל אל יונית ואל אמא שלו ג'נינה.
הם נפגשו לפני 13 שנה. לפני 7 שנים נישאו בבניין העירייה של ניו יורק, וחגגו את הנישואים במסעדה בפסקרה. אחר כך נולדו ליאם, היום בן 4 וחצי, והתאומות רומי ומילה, היום בנות שנתיים וחצי.
לארץ עלו בפברואר 2014. בחרו במודיעין, כי שם חיה אחות של יונית. משפחה שזופה אחרי טיול בג'מייקה, ברבדוס ומקסיקו, שמתחילה מחדש, בלי עבודה, בבית שמתנהל בשלוש שפות - איטלקית, אנגלית ועברית. מהמולת החיים בברוקלין לדממת הרחוב של מודיעין, שבה מסימיליאנו הלך לאיבוד בלי סוף, כי "זו עיר שבה כל הבתים נראים אותו דבר".
יונית נשארה בבית עם הילדות, הוא הלך חצי שנה לאולפן, עבד כמתורגמן. יונית היא שדחפה אותו להירשם ל"מאסטר שף" של "קשת", נהנית מהרוח הגבית של השכנים ובני המשפחה שלה, שהתאהבו בו ובאוכל שלו. שנה אחרי שהגיעו לארץ התחילו הצילומים.
הם אומרים שהיה להם מזל גדול, כי נפלו על בניין שהוא כמו קיבוץ. אנשים חמים כמו משפחה. כשחזרו מנווה אילן בליל הזכייה, מצאו ששלט הכניסה לבניין שונה ל"מסימיליאנו 12", על תיבת הדואר שם מישהו מדבקה של "מאסטר שף", ובמבואה נתלה שלט שמברך את השכן על הזכייה.
השכן עופר בן גרשון, ראש ועד הבית, הוא שעומד מאחורי כל אלה, והוא שאחראי גם לאספרסו שהגיע בסוף הארוחה שלנו. בתוכנית הגמר ישב לצד יונית ומשפחתה. "האיש הזה חיבק אותנו מהרגע הראשון", אומרת יונית, "הרבה לפני שהיה 'מאסטר שף'".
כשאני שואלת את מסימיליאנו אם יש משהו מפחיד בכל האהבה המתנפלת ברחוב, הוא מותח ידיים לאחור ואומר, "אהבה זה אף פעם לא יותר מדי. אין בזה שום דבר מפחיד, אני חי את החיים, והם טובים".
תחזור לאברוצו להזדקן בה?
"לא יודע. חייתי שנים בניו יורק, עכשיו אני לגמרי כאן, בתוך התחלה משמעותית. לחזור לאברוצו שהיא חלק ממני ירגיש כמו לסגור את ספר החיים שלי, ואנחנו עוד לא שם".
לפחות תפתח מסעדה? אתה אחד הבשלנים האיטלקים הכי טובים שפגשתי, בטח בארץ.
"בשלב ראשון אני מארח בבית. נכנסתי ל־EatWith, ובכל יום חמישי אנשים יוכלו לבוא ולאכול פה על המרפסת. אני רוצה מסעדה, ואני רוצה לעשות עוד טלוויזיה. אני בן 40, וזה הזמן שלי. אני רק פוחד מלקבל החלטות לא נכונות".
יונית הולכת להביא את התאומות מהגן, מסימיליאנו מכבה את המוסיקה שתמיד מנגנת כשהוא מבשל. ככה הוא אוהב. יחף, עם בקבוק יין ליד, ואיטליה שרה ברקע.
"גדלתי בלי כסף, החברים שלי לבשו מותגים ואני לא, החברים יצאו עם המשפחות לחופש ואנחנו לא, הם הלכו למסעדות ואנחנו לא. אבל בחיים, לא כל הרע בא לפגוע. דברים רעים קורים, אבל יוצאים מהם גם דברים טובים. ניסיתי לפתוח עסק עם בן דוד, וזה לא הצליח. לא ראינו דברים עין בעין. בארה"ב פגשתי את הנפוליטני ההוא וחשבתי שמצאתי עתיד למסעדה משלי, וזה נכשל. היו עוד התנסויות, אבל הן נגמרו מייד. זה מזל גדול, כי דברים כאלה יכולים להימשך ולגרור אותך כלכלית עמוק מאוד.
"אם הכל היה קל, לא הייתי נוסע לניו יורק לחפש את המזל שלי, לא הייתי פוגש את יונית, לא הייתי לומד ממנה איך לקום ולנסוע לטייל בעולם. לא הייתי מגיע לפה ולא היה לי את כל מה שאני חווה עכשיו".
"יונית היא החברה הכי טובה שלי בעולם", יגיד לי כשהיא לא תשמע, "את צריכה לראות איזו אמא היא. איך היא עם הילדים. כמה כוח יש בה ואיזה רוך. היה לי מזל גדול בחיים".
ורגע לפני שנעלה על המכונית, כשיונית תחזור מהגן עם התאומות על הידיים, היא תיגש אלי כממתיקת סוד, ותבקש להוסיף משהו אחד משלה. "אני רוצה להגיד לך שמסימיליאנו הוא הבעל הכי טוב בעולם. אין יום שאני לא שומעת ממנו כמה הוא אוהב אותי. אין יום שהוא לא אומר לי שאני הכי יפה בעולם, ולא משנה מה עבר עלי. איזה אבא הוא. היה לי מזל גדול בחיים".
אקו"ם