ראשי » תרבות » מוזיקה

קייס צ'ויס בבארבי: הקסם המסתורי עדיין עובד

קשה להסביר את הצלחת הלהקה הבלגית בישראל בגיחתה השישית לארץ, אבל מה שבטוח – מדובר בפלא גדול בהרבה מוואן היט וונדר בודד. קייס צ'ויס ביטאה הערכה עצומה לקהל הישראלי במפגן אהבה הדדי שללא ספק ישחזר את עצמו גם בפעם השביעית, אם תהיה

צילום: אמיר מאירי
 
יש מי שיכנו אותם וואן היט וונדר ויש מי שיזדעזעו מהקביעה המרושעת הזאת. לזכותם יאמר שלעומת הרבה להקות וואן היט וונדר אחרות, במקרה שלהם לא מדובר בנפילה באיכות, ברמת השירים או במוזיקה לא קליטה, אלא פשוט בשיר אחד ספציפי שהצלחתו הראויה לחלוטין חצתה את הקריירה שלהם לשני חלקים, לפני ואחרי.

עוד כותרות ב-nrg:
• פורטיס משתיק את כל המלעיזים
• האזינו: גרסת הרגאיי ללהיט של שרית חדד
• תיאטרון אלמידאן: נתבע את משרד התרבות
• מלחמת הישרדות: תכירו את השבטים החדשים של הסלבס
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

אותם אלה שהזדעזעו מצימוד הביטוי וואן היט וונדר ללהקה הבלגית מילאו אמש את הבארבי בפעם השישית. כלומר, בפעם השמינית, אם מתייחסים לכמות ההופעות ולא למספר הביקורים. רגע, אולי זו הפעם השביעית בעצם? מי סופר. מה שבטוח הוא שהבארבי היה מפוצץ שוב ושקייס צ'ויס יופיעו במועדון התל אביבי גם הערב, יום רביעי, כאילו מדובר בלהקה טרנדית או שמא Everything for Free יצא רק השנה. קשה להסביר את הצלחת הלהקה הצנועה יחסית בארץ הקודש, הצלחה שמחזירה את הלהקה מדי שנה (פעם חמישית בחמש שנים!) להופעות בישראל, אבל עם אהדת הקהל אי אפשר להתווכח. גם את השירים הפחות מוכרים ואפילו את הסינגל הראשון מהאלבום החדש יש מי בקהל שמזמזם ואף שר את כל המילים. אין מה להשוות את תגובת בני השלושים בממוצע לשירים הפחות מוכרים לעומת תגובתם ל-Believe, Not an Addict או Cocoon Crush, כמובן, ובכל זאת, לאורך כל ההופעה הקהל היה מבסוט, רקד, מחא כפיים, לעתים קרובות אף הפתיע עם מחיאת כפיים סימולטנית בקצב משולש או בהד באנגינג מלא תשוקה.

כן, הד בנגיניג היה שם לא מעט, על אף שכאסח לא היה בתפריט כמעט בכלל, פרט לקצת דיסטורשן אמיתי בשיר שהביא איתו האח בטנס מפרויקט הסולו שלו. הייתה זו הופעת רוק לכל דבר ועניין, אבל תחושת הרוק עצמה עמומה ומסתורית על אף שלוש גיטרות על הבמה במשך רוב ההופעה. נדמה שעל אף ההתלהבות ועל אף שהקצב שמר על הילוך רביעי למשך שעה וחצי רצופות, קייס צ'ויס באמת מצליחה לשמר איזושהי תחושת ניינטיז מתוקה, אז הרוק היה המיינסטרים, הפופ כלל גיטרות ולסולני להקות הייתה כריזמה.

שרה בטנס החמודה תכף בת 43 אבל עדיין מחזיקה בגאון לוק של נער מרדן שמרסס גרפיטי ונוסע על סקייטבורד. היא נראית מתאמצת בצוואר מגויד ושרירים מתוחים אך קולה צלול ונעים לאורך כל ההופעה. בין הקדשת שיר לכל הלסביות בקהל לקפיצה באוויר היא מודה שוב ושוב לקהל על שהגיע, מנסה להסביר בעצמה את סוד הקסם של הלהקה בארץ הקודש, מנסה ולא מצליחה.

"בפעם הראשונה שהיינו פה כבר שרתם איתנו את כל המילים, הסתכלתי על אחי ואמרתי לו 'מה לעזאזל קורה פה?'", היא אמרה בהזדמנות אחת, ובפעמים אחרות פשוט הודתה על הכרת התודה הגדולה שלנו, שוב ושוב. כשהיא אמרה בעברית "יזראל, אנחנו אוהבים אתכם", אפשר היה באמת להאמין לה.
 

"למי שלא הספיק לו, מחר ננגן שיר אחד שלא ניגנו היום", מסרה בטנס רגע לפני ביצוע אותו שיר פלא בהדרן השני של ההופעה, שבישר על סיומה הוודאי. כשהם סיימו לנגן את השיר והשתחוו ארבע פעמים לעבר כל פינה בבארבי, אפשר היה להסיק באופן חד משמעי שגם אם מישהו הגיע בשביל ביצוע השיר הזה באמת, הוא לא התאכזב משאר ההופעה, ושגם כשתוציא הלהקה את אלבומה הבא, רוב האנשים לא ידעו על זה דבר, אבל בטוח ימלאו את הבארבי גם בפעם השביעית. אולי שמינית? מי סופר.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg