השימוע של אדם ורטה: כישלון מערכת החינוך בארבע אוזניות
בפשטות לא שגרתית של הצגה שאינה מומחזת מדקלמים ארבעה שחקנים את השימוע שנערך לאדם ורטה וממחישים את האופן שבו אנשי חינוך נכשלים להתמודד עם סוגיות ערכיות ואינם מאמינים בחשיבה ביקורתית, ואת חוסר האונים לצד קלות הדעת של המורה
לפני כשנה וחצי הסעירה "פרשת אדם ורטה", מורה למחשבת ישראל ופילוסופיה מתיכון אורט בקרית טבעון את מהדורות החדשות. התלמידה ספיר סבח שלחה מכתב לשר החינוך דאז שי פירון, בו היא טענה כי ורטה מביע בכיתה עמדות שמאלניות רדיקליות ומטיל ספק במוסריותו של צה"ל. במכתב, שהתפרסם במלואו בעמוד הפייסבוק של חבר הכנסת מיכאל בן ארי, צוטטו דברים שאמר ורטה בכיתתו, כך למשל, שיתופו את התלמידים בקריאותיו "ויוה פלסטין" כתגובה לנאום של סגן שר החוץ דני איילון. פרסום המכתב יצר הד תקשורתי נרחב אשר הוביל לשימוע שנערך לורטה ובסופו של דבר גם לפיטוריו מרשת אורט.עוד כותרות ב-nrg:
• שווה זהב: הקמפיין הבא של בר רפאלי
• איימי ווינהאוס: הסיפור האמיתי והסיפור הסתמי
• בעקבות פניית nrg: רגב הגישה בקשה לויזה עבור המשורר האיראני
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
היוצרת רננה רז, אשר נחשפה להקלטת השימוע שהתפרסמה במלואה באינטרנט, הבינה כי מדובר בטקסט עשיר, שמכיל בתוכו סוגיות דמוקרטיות וחינוכיות מרתקות. השבוע עלתה במסגרת אירועי "פסטיבל בבית" המהווים חלק מ'עונת התרבות' בירושלים, ההצגה "השימוע", ובה ארבעה שחקנים מציגים את חילופי הדברים שנאמרו באותו היום בין ורטה לבין מנהל בית הספר ונציגי רשת אורט.
הקלטת השימוע מהווה את חומר הגלם של ההצגה. השחקנים מרכיבים אוזניות וחוזרים על הטקסט אותו הם שומעים. הם אינם ממחיזים את הטקסט או משתמשים במניירות משחקיות כלשהן, אלא אך ורק מדבררים את אשר הם שומעים. הקהל שהגיע לצפות בהצגה, אשר עלתה במכון הישראלי לדמוקרטיה בירושלים, מצא עצמו בסיטואציה לא שגרתית. הוא צפה במחזה שאינו ממש מומחז, בתוך מרחב שהוא ממש לא תאטרון והאזין לטקסט שלא נכתב על ידי אף אחד. וכך, ישובים במעגל בחדר ישיבות, הקשיבו הצופים בריכוז רב לטקסטים שדקלמו השחקנים, אשר התערבבו ביניהם וישבו לצדם ולמעשה צפו בהצגה שמנסה עד כמה שניתן לדמות את המציאות.
ובכן, מסתבר שהמציאות די מטרידה. ההצגה חושפת את האופן שבו אנשי חינוך נכשלים להתמודד עם סוגיות ערכיות, אינם מכבדים ערכים דמוקרטים כמו חופש הביטוי ואינם מאמינים בחשיבה ביקורתית. משפטים כמו: "למורה אסור להביע דעות פוליטיות בפני תלמידים, או דעות בכלל"; או "אסור לך לערער על סמכות צה"ל", מציגים את מערכת החינוך כמי שאינה מוכנה לעסוק בשאלות אזרחיות חשובות ומהותיות, אלא כמי שרואה בעצמה כלי חיברות גרידא, שמטרתו להכין את התלמידים לשלב הבא בשרשרת החיול האזרחית שלהם, והוא השירות בצה"ל.
כאשר ורטה מנסה להסביר כי בדברים שאמר לתלמידיו, הוא אינו שפט האם מעשה כזה או אחר של צה"ל הוא מוסרי, אלא ניסה להעלות לדיון את מהות הטענה לפיה צה"ל הוא "הצבא המוסרי ביותר בעולם", אותה מדקלמים התלמידים כמו מנטרה, הוא נופל על אוזניים ערלות, אשר עבורן צה"ל הוא 'פרה קדושה' שאין מקום להעלות שאלות לגביה. מה קורה כאשר אנחנו קובעים כאקסיומה שצה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם? האם זה אומר שכל מה שצה"ל עושה הוא מוסרי? האם זה פותר את צה"ל מנתינת דין וחשבון על דברים שהם לא לגמרי מוסריים? אלו לא רק שאלות מעניינות, אלא שאלות הכרחיות שצריכות להישאל.
"השימוע" חושף גם את האופן שבו המערכת מתנהלת בצורה קרה ובירוקרטית, כאשר הטענה שורטה "הפר את הנהלים" בכך שהביע את דעתו האישית והפוליטית חוזרת שוב ושוב. הטיעון של ורטה, לפיו הנהלים אינם אוסרים על המורה להביע דעות, אלא על הפעלת מניפולציות שנועדו לשכנע את התלמידים, אינו משנה לאותם אנשי חינוך. הם ממשיכים לדבוק בשלהם, מבלי להביא שום ראייה או הוכחה לכך שאכן קיימים נהלים שכאלו. אם לא היה מדובר בטקסט שנאמר במציאות, הייתי יכולה להתעכב כאן על השימוש המוגזם של המחזאי במילה "נהלים". הייתי יכולה להגיד- בסדר, הבנו, נהלים. אבל זו המציאות, ומסתבר שהמציאות היא נהלים. ורטה אינו מקבל יחס ראוי מהמערכת. המערכת רואה בו כגורם מפריע ואינה טורחת לעזור לו להתמודד עם שעבר עליו בעקבות חשיפת המכתב בדף הפייסבוק של מיכאל בן ארי, כמו איומים חוזרים ונשנים על חייו.
יש לציין, כי הטקסטים כן עוברים מניפולציות בימאיות, כמו למשל חילופי דמויות בין השחקנים. וכך, אם שחקן אחד מדברר את דבריו של ורטה, הוא יכול להתחיל לדברר דמות אחרת ללא התראה מוקדמת, מה שמעמיד את הקהל למספר רגעים בחוסר וודאות לנוכח הגישה ההפוכה שלפתע יוצאת מפיה של אותה הדמות. חילופי הדמויות הללו נעשו בעת משפטי מפתח בהצגה, כמו למשל בדבריו של ורטה כי "הטרגדיה שלנו בישראל היא שדיון בזכויות אדם, בחיי אדם ובחופש ביטוי, הפך להיות מזוהה עם שמאל סהרורי". מניפולציה נוספת נעשתה באמצעות דיברור של מספר דמויות את אותו הטקסט, מה שיצר אפקט דרמטי. כך למשל, כאשר שלושה מהשחקנים דקלמו את הדברים שאמרה מירב עטרי, סמנכ"לית ראש מינהל משאבי אנוש ברשת "אורט" בתגובה לטענתו של ורטה כי התלמידה סבח כינתה אותו בוגד שיש להוציאו להורג: "היא לא כתבה שאתה בוגד, אלא שהדעות שלך בוגדניות. הדעות".
המשחק עם אופן הגשת הטקסט מעצים את הביקורת וממקד את תשומת לבו של הקהל לדברים הנאמרים. כמו כן, הוא גם מדגיש את הנרטיב המלווה את ההצגה ולא מותיר צל של ספק ב"צד" של מי אנחנו. מהבחינה הזו ייתכן כי חסרה גם התייחסות ביקורתית לדברים שעשה ורטה שהם אכן שנויים במחלוקת. מדוע היה עליו, למשל, לציין בפני התלמידים כי צעק "ויוה פלסטין"? הוא לא היה מסוגל להבין לבד שתלמידים בכיתה עשויים לפרש את האמירה הזו כאנטי-ציונית? האם לא מצופה ממורה שינהג בבגרות אל מול תלמידיו ולא יוביל שיח ביקורתי באמצעות פרובוקציות נפיצות? גם אלו שאלות שראוי לעסוק בהן באשר לניהול דיונים פוליטיים במרחב הכיתתי והתנהגות ראויה של מורה.
"השימוע" מסתיים עם מעבר מהקראת הטקסט להשמעת ההקלטה המקורית, ובה אנו שומעים את עטרי מנסה לשכנע את ורטה להתפטר. היא מסבירה לו כי זוהי "דרך המלך" לפתרון הפרשה, והוא בתמורה מסביר לה כי "דרך המלך" הזו משרתת אך ורק את האינטרסים שלה. הטכניקה של המעבר בין המחזה למציאות, אותה אגב ראינו גם בסרטו של ארי פולמן בסוף הסרט "ואלס עם באשיר" עם המעבר לתמונות ממחנות הפליטים סברה ושתילה, נועדה לקשור חזק יותר בין היצירה לבין המציאות. היא מעגנת את היצירה האמנותית במציאות, ונותנת למציאות 'לעשות את שלה'. היא יוצרת מפגש עם המציאות מבלי שום אמצעים מתווכים ומכירה בעוצמה שיש לה. ניתן לומר, כי בכך בדיוק עוסק "השימוע", שבעצם אומר לנו: זו המציאות, בואו ותראו אותה, היא מורכבת ומרתקת לא פחות ממחזה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם