"אלה גרוסמן": דמות פורצת דרך במחזה שטחי
הביצוע קולח, מטלטל ומשעשע במידה, וגם העיצוב הוויזואלי ובעיקר הוידאו ארט עשויים כהלכה ומאפשרים חיבור קל למאורעות המתוארים. אבל התחושה שהסיפור הכללי תבניתי ומאולץ מדי שבה וחוזרת על עצמה למרות הכל
''אלה גרוסמן'', בית ליסין
עוד כותרות ב-nrg:
• "חירות": הצגה נוספת על מחבל בסל התרבות
• ואלס עם רגב: סרטים שהשרה לא הייתה מממנת
• ריהאנה והפרדוקס: אישה מוכה מעודדת אלימות?!
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"אלה גרוסמן", הצגת בית ליסין ששמה כשם דמותה הראשית, מתחקה אחר כתבת צבאית מדור תש"ח המתמודדת עם חברה גברית עוינת, כזו שלא תהסס לתקוע מרפקים כשדבר מסוים אינו מוצא חן בעיניה. זוהי דמות פורצת דרך באופייה שניחנה במסירות טוטלית לעבודתה, שנינות יוצאת דופן ותושייה רבה. בתמונות זמן רבות בהצגה רואים אותה נלחמת לפלס את דרכה בחברה, ומאבקה אכן מוצג כהלכה.
המחזה, שכתבה דפנה אנגל מחרז (שעד כה עיבדה ספרות לתיאטרון כמו "משאלה אחת ימינה" ו"אם יש גן עדן" ויצרה הצגות לילדים ולנוער) מפגיש בין מציאות אמיתית (צמתים גורליים בהיסטוריה הישראלית) ועלילה בדויה (קורותיה האישיים של אלה), ולמעשה משלב אירועים מוכרים מחיי המדינה עם סיפור ביוגרפי שהמחזאית בנתה לאורם.
בסך הכל, הבמאית ציפי פינס עושה שירות טוב למחזה של אנגל מחרז: הביצוע קולח, מטלטל במקומות הנכונים ומשעשע במידת הצורך, והוא מעניק מעטפת רצינית ומעמיקה שמאפשרת להתייחס לעבר כאל הווה שמתרחש כאן ועכשיו. גם העיצוב הוויזואלי ובעיקר הוידאו ארט שיצר יואב כהן עשויים כהלכה ומאפשרים חיבור קל למאורעות המתוארים.
עם זאת, יש משהו קלוש ותמציתי מדי במעברים בין פרקי הזמן שהמחזאית בחרה להדגיש. אמנם הדרמה האנושית עוברת חלק והכל עובד כמעין סד של צרכים ורצונות דרמטיים, אבל התחושה שהסיפור הכללי תבניתי ומאולץ מדי שבה וחוזרת על עצמה בכל פעם שהסיטואציה הבימתית הופכת יותר ויותר מסובכת (בתמונות החתונה והסיום הדבר בולט במיוחד) ומקשה על יצירת הזדהות בסיסית עם הדמויות.
גם מרכיבי הפסיפס הכרונולוגי שהמחזה נשען עליו לוקים בחסר, וכך קורה שחלק מההתרחשויות הבימתיות המוצגות לאחר מלחמת יום כיפור או בקו בר לב נותרות מנותקות מכל הקשר אפשרי ולא מצליחות לבטא איזושהי אמת עלילתית או היסטורית. בעוד שהאמירות שאלה גרוסמן מנחילה לצופיה מפותחות ומקיפות (סביב ציר נשיות-קריירה-אהבה-צבא-מדינה), ההתייחסות לדמויות בתוך האירועים ההיסטוריים סכמתית ומגומגמת, כאילו נועדה לספק תירוץ לחילופי השנים.
הילה פלדמן כאלה גרוסמן מיטיבה לבטא את כל קטבי האישיות של הדמות בביצוע מחושב ואנרגטי, הטומן בחובו הרבה רגש ומחשבה. לעתים המחזה והבימוי איחדו כוחות כדי להפוך אותה לדמות הירואית. יניב לוי נפלא כמיקי ידיד נפשה ויש בו המון אמפתיה ורגישות. שלומי טפיארו כיאיר האהוב שבא והולך מגלם מאצ'ו מתוחכם ורב פנים.
שמרית לוסטיג כאוסי החברה הטובה מתפתחת ומתעצמת ככל שדמותה מתבגרת. אברהם סלקטר הוותיק כאביה של אלה נוגע ללב. גיה באר גורביץ' היא אלה בצעירותה. יקיר שוקרון, ניר שטראוס וקרן מרום קיבלו תפקידים קצת שטוחים וחסרי בשר, כעוד נדבך שהטקסט אינו מיטיב לפתח.
אחרי שעברנו עם אלה וחבריה חיים שלמים, אנחנו פוגשים אותם רגע לפני העצרת ההיא בכיכר מלכי ישראל. בנקודה טרגית זו אנגל מחרז מחליטה לסיים את המחזה, אך מזכירה לנו שאלה גרוסמן, למרות השנים שחלפו, היא עדיין אותה ילדונת קטנה ושובבה עם תלתלים ועוד גומה ושתי עיניים נשמה, כמאמר השיר בביצוע עוזי פוקס שמושמע ברקע, בדיוק כמו המחזה עצמו – עדין ומרגש על אף שטחיות העלילה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם