סיפור פשטני: עגנון ולוין באופרה הישראלית
כשמדובר בפרשנויות שנתנו חיים פרמונט ויוני רכטר ל"האדונית והרוכל" של עגנון ול"שיץ" של חנוך לוין, רב המפריד על המשותף. בכל זאת הן מועלות יחדיו בשאיפה לחשוף את האופרה הישראלית לקהלים נוספים
לעונת 2015 הזמין בית האופרה שתי אופרות מקור משני יוצרים מאוד שונים. חיים פרמונט, מלחין שבא מעולמה של המוזיקה הקלאסית, הלחין את "האדונית והרוכל" של עגנון. יוני רכטר, המוכר יותר כמלחין של מוזיקה ישראלית פופולרית, הלחין את "שיץ" של חנוך לוין. שתי האופרות קצרות יחסית ומועלות בימים אלה יחדיו בבית האופרה.עוד כותרות ב-nrg:
• ארז לב ארי מפנים שכל זה באמת קורה
• פני האפליה: 5,000 יהודים מופקרים באתיופיה
• ואלס עם רגב: סרטים שהשרה לא הייתה מממנת
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
בעיה אחת ב'אדונית והרוכל' הוא הפער בין ההפקה לבין הקונספציה המוזיקלית של פרמונט. כאשר מגיע יוסף לביתה של האדונית, לדוגמה, מתאר פרמונט את נקישותיו של הרוכל על דלתה של האדונית, אך אין לזה שום ביטוי על הבמה. יש לציין כאן גם שהתפאורה דלילה באופן מוגזם: בימת עץ, משקוף, לא מעבר לזה.
גיא מנהיים פנטסטי בתור יוסף, אך מוצג באופן מגמתי כחזיר נהנתן המלקק אצבעותיו מסיר הבשר, בעוד שידוע כי מטרתו של עגנון הייתה לתאר את העימות והמאבק הניטש בין העולם הנוצרי (הלני, האדונית הנוצרייה) לבין העולם היהודי (יוסף הרוכל). במקרה זה, בכוונת מכוון, מפתח הצופה סלידה כלפי דמותו של יוסף המצטייר כמלאך מקטרג המסית ומדיח. העימות, במקרה זה, אבוד מראש. אין עימות.
עידית זמיר (הלני) מרשימה ומחויבת – אם ביכולות ווקאליות ואם במשחקה הדרמטי, בו היא מעיפה רהיטים סביבה וצונחת מעולפת על בימת הקרשים באופן כזה שבאמת מדמה פגיעה חמורה ומקפיץ את הקהל.
עוד הוחלט בהפקה הנוכחית לערב שלושה ניצבים בבגדי גוף, המתהלכים כמו כלבים על ארבע ומפריעים שוב ושוב לאינטראקציה בין שתי הדמויות ולהתפתחות הדרמטית שיצר עגנון. מה הייתה מטרתם? לבמאי הפתרונות.
אפשר לסכם ולומר שההפקה ל'אדונית והרוכל' מעניינת, אבל בעיקר בגלל המוזיקה של פרמונט. לעומתה, 'שיץ', האופרה של יוני רכטר למחזה של לוין, היא סיפור אחר לגמרי. זאת לא אופרה המעניקה מקום רב מדי למוזיקה או למלחין והפרשנות של רכטר ללוין אינה מורכבת מדי.
מספר סצנות מתכתבות עם הרמוניות מודרניות יותר, או זמר עברי. בשלב מסוים רכטר מצטט פרגמנטים של האינטרואיטוס מתוך הרקוויאם של מוצרט, על רקע סרטים ממלחמות ישראל ומבצעים צה"ליים, מה שמעניק לחוויה רושם פשטני ולא אחיד מבחינה סגנונית.
עם זאת, ההפקה של שיץ מעניינת, בעיקר בגלל הטקסט של לוין ויכולות השירה והמשחק של המשתתפים: אירה ברטמן ועודד רייך מצוינים, ובעיקר יעל לויטה (שפרכצי) - פצצת אנרגיה משעשעת ובלתי נדלית. אפילו שלושת הפּוֹצִים בבגדי הגוף שמסיבה זו או אחרת הופיעו שוב גם באופרה של רכטר, לא הפריעו מאוד להפקה. גם כאן, התפאורה לא הייתה מעבר לכמה גושי בשר התלויים על פיגומי בניין, אבל שיהיה.
האם אופרה עובדת בעברית? ודאי שכן. יוני רכטר השלים את המוטל עליו ככל שהבינו גם אם התוצאה יותר מסחרית ומבדרת מאשר אמנותית, והרבדים העמוקים יותר באופרה מתקשרים בעיקר לטקסט של לוין. גם פרמונט עשה את המוטל עליו עם פרשנות המסתמכת על מרקמים עשירים והרמוניות מורכבות, ועם זאת קומוניקטיבית ומרתקת לכל אורכה. בשני המקרים, גם אם השילוב בין שתי האופרות בלתי קוהרנטי בעליל, נדמה שהנהלת האופרה שואפת לצמצם פערים ולמשוך עוד קהלים. גם אם התוצאה רחוקה מלהיות מושלמת, סביר להניח שאת מטרתה זו היא תשיג.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם