מתגונן בהומור: קוטלר ומיתוס הגבורה הצה"לי
עם קסדה על הראש התגונן במאי "אח יקר" מתגובות הקהל בפרימיירה החגיגית, אך לא היה בה צורך. ההצגה מאת גדי ענבר עוסקת ברגישות במשפחה שכולה שהמחדלים שקדמו לטרגדיה שפקדה אותה טושטשו, וכל העוסקים במלאכה עשו עבודה נהדרת
''אח יקר'', הקאמרי
עוד כותרות ב-nrg:
• מה יקנה טל פרידמן בחצי מיליון ש"ח?
• פני האפליה: 5,000 יהודים מופקרים באתיופיה
• סערת התרבות מתחזקת: שאנן סטריט על הכוונת
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
קיימים שם הורים שכאבם מהדהד למרחקים, בן מורד ששב מניו יורק, בת שעומדת להינשא למפקדו של אחיה המת, ראש יחידת ההנצחה שמבהיר מחדש את החוקים והרבה מאוד מטענים רגשיים אפלים שמסרבים לשקוע.
גם המחזאי איבד אח באותה המלחמה, ובארבעים השנים שחלפו מאז יצר הצגות דוגמת "אחרון ימיה" ו"מיקה שלי", שחלקן נגעו בצורה כזו או אחרת בשכול. בתכניית ההצגה שעולה בקאמרי הוא מספר על הופעת דמות אחיו בחלום שגרם לו לכתוב את סיפורו שלו, שלאחריו, לפי מאמרו בתכנייה, "כל מה שהיה 'לא' עד היום הופך ל'כן'".
העלילה שופכת אור אודות מה שקרה בשדה הקרב ומאז הושתק. הדמויות השונות – מלבד הבן אורי, שמבקש לדעת ולפתוח את הפצעים – מבקשות להסתיר ממניעים שונים את העובדה שלטרגדיה הקשה קדמו מחדלים רבים, שטושטשו כליל עד לאובדנם תחת מיתוס הגבורה הצה"לי.
אמנם יושבי הטנק שבו אירע האסון צוינו לשבח לאחר מותם על אומץ לבם, אך יומן סודי ועדויות סותרות חושפים לבסוף נקודה כאובה שכולם נרתעים ממנה: האמת. באירועים אלה נחשף הצדק שבאירועים המטויחים והמשפחה עוברת תהליך התפכחות שמצליח לאחות את השברים.
הזיקה ל"כולם היו בניי" ולארתור מילר די ברורה, עד כדי שלעתים (במיוחד אצל האב) עולה המחשבה שזוהי מין גרסה לוקלית לקלאסיקה. למרות שוני רב בפרטים הטריוויאליים שמאכלסים כל מחזה לגופו, קשה להתחמק מהמקומות בהם שתי היצירות משיקות זו לזו.
מצד אחד, רואים שלצד החירות האמנותית שענבר לקח עמד לצדו טקסט מוכר שהאיר פינות נסתרות בבחירות המורכבות שעמדו לפניו, וזה מצוין. מצד שני, החיבור למילר אינו מבוסס דיו וחבל שההשראה שנלקחה נמנעה מהסתמכות חכמה יותר על מחלת האם והבן לשם קידום העלילה.
עודד קוטלר, שלאחרונה ניצב בשדה הקרב התקשורתי בעקבות אמירותיו השנויות במחלוקת, ביים הצגה אפקטיבית שמתכתבת עם ענייני השעה. הוא עלה להשתחוויה בהצגה החגיגית כשקסדה לראשו, מתגונן בהומור מהמתקפה שהמשפט "עדר של בהמות מלחכות קש וגבב" עורר בציבור, בלי להתייחס להקשר שבמסגרתו נאמר ולדרכים שבהן התפרש.
לא סתם ציין בתכנייה כי "מי שהתנסה בעבודה על מחזה מקורי, שעיקרו מתייחס למציאות מוכרת, יודע שלחדר החזרות המבודד חודרת המציאות, אם נרצה או נמאן", ואכן המציאות הפוליטית (מי אמר מירי רגב ולא קיבל?) לא יכולה שלא לצוף מעל פני המים במקרה שכזה, גם אם המחזה אינו נוטה לימין או שמאל, אלא עוסק במפורש ביחסים שבין מדינה השולחת את בניה לקרב לאזרחיה.
בראש ובראשונה, "אח יקר" מציגה משחק יוצא מן הכלל, והשחקנים כולם עושים מלאכה משובחת: רמי ברוך כאב יהושע מגלם בעקשנות ובדואליות הנדרשת אדם שפועל בדחף כפול: התסכול שבשכול והפחד מגילוי האמת. אסתי קוסוביצקי, אשתו בחיים ועל הבמה, מעניקה ממשות לקושי הנפשי והפיזי להמשיך בחיים והביצוע שלה כואב ומרגש.
אודי רוטשילד המצוין מגלם את אורי המסוכסך והבלתי מתפשר ככוח אנרגטי וסוער. כנרת לימוני הרגישה היא הבת נוגה, ולצדה דיוויד בילנקה בהופעה מושחזת כדדי גבע, איש הצבא ובן זוגה. גדי יגיל כיחיאל פרלמוטר מנהל יחידת ההנצחה ממולח ומרתק. בקטעי מלחמה משוחזרים מופיעים אסף פרי כעופר ורביב מדר ואבי גולומב כחבריו ליחידה.
זאת הצגה שצריך לומר עליה שהיא חשובה, כי יש בה ערך תיאטרלי וחברתי. היא אינה חפה מהפגמים שמזוהים עם דרמות משפחתיות כבדות משקל, ובכל זאת נותרת אמיתית, אמינה ונוגעת ללב.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם