אינקיובס בישראל: זה לא הגיל, זה התרגיל
המיקום של להקת אינקיובס על מפת הרוק העולמית לא ברור עד היום, 25 שנה מאז הקמתה. אבל ההופעה האנרגטית שברנדון בויד וחבריו העניקו בפארק רעננה שכנעה את כל מי שנכח בה שמדובר באחת מהלהקות הטובות בעולם, גם אם רק לשעתיים
אולי יותר מכל ז'אנר מוזיקלי אחר, הרוק והפופ עסוקים עד אין סוף בהגדרות עצמיות ותבניות לצקת לתוכן את המוזיקה. על אף הקלילות האמורה להגיע לכאורה בילט אין בחבילת הבס גיטרה תופים, או לחלופין כשאתה מסתובב בלי חולצה וקופץ על במה, נדמה שכל מי שלוקח חלק בעולמות האלו, הן מהצד היוצר והן מצד הקהל עסוק עד אין סוף בתדמית ובאיך הסביבה רואה אותם.עוד כותרות ב-nrg:
• נלחם בהטרדות רשת: אביב גפן תפס פדופיל
• לא לנשים בלבד: תנו צ'אנס לליטל שוורץ
• "אמנות וגאונות": דודו אהרון עף על עצמו
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
הסיפור עם אינקיובס וסימן השאלה סביב המיקום שלהם במפת הרוק אנד רול נוכח ומלווה את החבורה לאורך כל דרכה. הדיון ברשתות החברתיות, שלא פעם גולש לויכוח סוער, ביחס לאיזה תבנית מדויקת להכניס אותם עוד חי בועט ואפילו נושך, זאת למרות שהם כבר לא ילדים בני 20 מקליפורניה, מסתובבים בדרכים יותר מ-25 שנים ועם 9 אלבומים שנמכרו במיליוני עותקים.
אם תשאלו את אניני הטעם למיניהם, הרי שהרכבים מהזן של אינקיובס אף פעם לא באמת יקבלו את תו התקן האיכותי המפונפן, תמיד יתייחסו אליהם כחבורה שאומנם מייצרת רוק אנד רול אבל מהצד הסינטטי של המפה ושמקפידה על תיאטרליות הרבה יותר ממה שמקפידה על המוזיקה והטקסטים שלה. אבל אם תשאלו את עדת המעריצים בעולם, ובפרט את אלו שהגיעו אתמול לפארק ברעננה והוקסמו מכל תנועה של ברנדון בויד סולן ומייסד ההרכב, הרי שהם יגידו לכם בלי למצמץ שמדובר באחת מהלהקות הכי טובות שארה"ב העניקה לעולם.
לקהל הרחב אינקיובס פרצו בהייפ אי שם בסוף שנות התשעים בואכה תחילת שנות האלפיים במיוחד עם DRIVE ששרף כל פלייליסט אפשרי. אבל בשורה התחתונה אם להיות כנים גם זה לא העמיד אותם במקום ששינה סדרי עולם מוזיקליים. לפנאטים ובעיקר (לנוכח המראה המצודד של לויד) לפנאטיות, אינקיובס ובמיוחד בויד רק במקרה לא נמצאים בספרי ההיסטוריה אי שם בין קורט קוביין לאדי וודר.
את שלושת האלפים שהגיעו כבר בשעות הערב המקודמות אל האמפי ברעננה הניתוחים המלומדים דה לא שמטא האלו כאמור לא באמת מעניינים. אחרי שצלחו את הדרך והפקקים הקבועים בדרך לפארק, הם קיבלו מהחבורה במשך כשעתיים את כל מה שליבם מבקש, גם אם תחושת ההיסטריה וההיסטוריה שהייתה בהופעה הקודמת שלהם בארץ, אי שם בשנת 2007, הייתה ממותנת יותר, וכתוצאה מזה נרשמו פה ושם גם כיסאות פנויים.
בפרופיל הקהל אפשר היה לזהות תנודות וחילופי משמרות כשהטינאייג'רים של אז העדיפו את הדשא הרגוע יותר מאחורה והוחלפו בשורות הראשונות על ידי הגל הנוכחי של מעריצי הלהקה. את השורות הראשונות של הקהל מילאו בעיקר בנות המין היפה, ולפי המבטים, העיניים הבורקות והחיוכים הקטנים, עשה הרושם שלויד הצליח לייצר להם את ההרגשה שהוא שר או הוריד את החולצה במיוחד בשבילם. הגברים בקהל, שרובם נראו כאילו הגיעו עכשיו מאחד מחופי הגלישה של הרצליה, ניסו לשדר פאסון קשוח אבל בשורה התחתונה נראו נמסים לא פחות ולא רק בגלל היום השרבי. לויד היה הראשון להנות ממה שראה מולו ולאורך כל הערב ניסה להקפיד על ידי התקרבות לקהל את סינרגיה בין הבמה לבין רוכשי הכרטיסים.
גם מי שלא חסיד גדול של הז'אנר ופחות מתעניין בקעקועים שמקשטים את הגוף שלו, לא יכול להתעלם מהנוכחות המרשימה של לויד על הבמה. הוא דרמתי, מודע לכל תנועה. בשירים כמו WISH YOU WERE HERE או PARDON ME הוא מתכתב עם הטקסט, מודע למראה שלו, שר עדיין נהדר ומתפקד כפרזנטור חלומי לכל צלמי ההופעות שלא הפסיקו לתקתק לאורך כל הערב. זה לא פשוט להיות בהרכב עם דמות כל כך דומיננטית אך שאר הלהקה מצידה מודעת היטב לתפקידה, לא מנסה לגנוב פוקוס, עסוקה במוזיקה נטו ומייצרת מעטפת שמותאמת ותפורה בצורה מהודקת למדי על כל הקונספט.
ג'וזה פסילס המתופף הוא מכונת קצב, מייק אייזיגר בעל השיער המדובלל אומנם לא זז מהעמדה שלו יותר מדי, אבל ניכר בעיקר מהמבטים של לויד אליו שהוא מחזיק דרך הגיטרה לא מעט מהרגש של אנקיובס ואת הטוויסט מחזיק בעל הראסטות הלא נגמרות כריס קילמור שמפלרטט לאורך כל הערב עם משחקי הסקרצ'ינג שלו. שלא כמו בלא מעט הופעות אחרות של הרכבים שמגיעים לכאן עם הרבה רעש, צילצולים ופירוטכניקה, הבמה ברעננה שידרה דווקא מינימליסטיות שהדגישה את העובדה שהחבורה באה לתת את המוזיקה שלהם ולא להתעסק בשטויות. לא עשה הרושם שלמישהו זה היה חסר.
איך שזה נראה כרגע, ועם כאלה אנרגיות – אפשר להכין את הדור הבא של הטינאייג'רים לשנן את המילים לקראת הביקור הבא שלהם בשנת 2023.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם