בין כוחניות לאדישות: הפרדוקס של הילה רוח
כלי התקשורת לא העזו לפסוח על הפלא הזה שנקרא הילה רוח וכינו אותה "יפה", "מתוקה" ו"נושאת בשורת הרוק הנשי בישראל". כל זה נכון, טוב ויפה, אבל אלבום הבכורה של היוצרת הרבה יותר עמוק ומסקרן מכמה תיאורים בנליים
באתר כלכליסט הכתירו את הילה רוח בתואר: "הבחורה הכי יפה בסצנת האינדי הישראלית", ובבלוג "אפרכסת" סיפרו שהקול שלה: "קטן ומתוק". בעכבר העיר תיארו הופעה שלה במילים: "לאורך כל המופע רוח הפגינה נשיות חזקה", ובמאקו סיפרה הכותרת: "הילה רוח מבטיחה ומקיימת - אלבום בכורה לבשורת הרוק הנשי בישראל".עוד כותרות ב-nrg:
• נלחם בהטרדות רשת: אביב גפן תפס פדופיל
• לא לנשים בלבד: תנו צ'אנס לליטל שוורץ
• "אמנות וגאונות": דודו אהרון עף על עצמו
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
היה אפשר לדבר על השאלות: מהם בדיוק המאפיינים של "רוק נשי"? האם העובדה שהילה רוח "יפה" - רלוונטית למוסיקה שהיא עושה? ולמה בדיוק מתכוון המשורר כשהוא מציין שלזמרת יש "קול קטן ומתוק"? אבל השאלות הללו מרחיקות אותנו מאלבום הבכורה של רוח - אלבום שיש לו מה לומר, ושווה להקשיב לו.
האלבום נפתח בשיר "דובה גריזלית גידלה אותי" שכתבה יונה וולך. במפתיע, דווקא את הטקסט הזה לא תמצאו בדף השירים שנלווה לאלבום. יכול להיות שהדבר נובע מכך שרוח בחרה לבצע בטקסט של וולך שינוי קטנטן: היא הזיזה שורה אחת ממקומה, ובכך הפכה את המילים של וולך להרבה יותר נגישות למאזין; וחשוב מזה, למילים שרוח עומדת מאחוריהן (ופעולות דומות עושה רוח גם בעיבוד שלה לבלדה "הלורד רנדל").
"דובה גריזלית" הוא שיר על זיכרון ילדות. שירים כאלה בדרך כלל עוסקים בילדות עשוקה, אבל רוח מציגה בפני המאזין זיכרון בו ה"אני" הוא מרכז העולם, וכוחות הטבע ("חלב כוכבים") מזינים אותו. "אני", שקול נשי עומד מאחוריו – אבל הוא בוחר להציג את עצמו כזכר.
"דובה גריזלית" הוא אחד השירים החזקים והמדויקים של רוח, והמיקום שלו כשיר הראשון באלבום מהווה הצהרה, גם מבחינת הציפיות שהוא יוצר אצל השומע, וגם מבחינת התוכן, הצהרה שרוח מצליחה לעמוד מאחוריה. יונה וולך הציגה את עצמה כלפי העולם כמי שניצבת על קו התפר שבין הגברי והנשי, היציב והמעורער, ורוח בעקבותיה מובילה את המאזין אל עולם שניצב על קו התפר שבין ילדות לבגרות, בין אהבות, בין תל אביב לבת ים, בין רצינות לאירוניה.
התקליט עצמו בנוי כמעין מסע מזיכרון הילדות הראשון של הדוברת ("דובה גריזלית"), ועד להשלמה עם המקום שלה בעולם ("תל אביב"). בדרך עוצרת גיבורת האלבום לטיפול אצל פסיכולוגית גרועה, נאבקת בנסיכה של העיר, בוגדת באהוב שלה, מחכה לו ברחוב בן יהודה, הופכת להיות סטוקרית באלנבי, לוקחת טריפ רע, מתאשפזת בבית חולים, ומשלימה עם זה שהרעים ניצחו.
על רוב רובו של האלבום נסוכה רוחם של פראנק בלאק וקים דיל (כולל ציטוט ישיר מדוליטל - La La Love You). רוח, שגם הפיקה את האלבום, בנתה את האלבום בדרך שקשה להתבלבל בה – זה נשמע כמו פיקסיז, מרגיש כמו פיקסיז, אבל זו הילה רוח, וזה יופי (את השיר "פרדוקס קו החוף" הילדים לבית מרקס צורחים ברכב תוך כדי נענוע ראש בחלקים הרלוונטיים).
במקביל למוזיקה, הטקסטים של רוח יוצרים "אני" מובחן: גיבורה לא יציבה, שנעה בעולם לא יציב. שני שירים באלבום נפתחים במילה "אני", ושניים נפתחים במילה "אתה". בהתאמה, רוב שירי האלבום עוסקים ביחס שבין שתי המילים הללו, תוך כדי שהם מציגים ואריאציות על השאלה איך להרוס זוגיות ("נראה לי שנמאס לו / הצלחתי לעשות שימאס"); ועל השאלות איך ומתי אסור לחזור אל האקס ("אני אורבת לך בשירים / כשאין לי משלי / כשרע לי").
השיר "תיכף בת שלושים" – שיר שעדיין לא נוצרה הכלה שתסכים לצעוד איתו לחופה – הוא אולי השיר הזוגי ביותר באלבום, שיר שכל כולו דיכאון תהומי שנובע מעצם קיומה של המערכת הזוגית (עושה רושם שיש התאמה בין "תיכף בת שלושים" של רוח, ובין השיר "ילדונת" של יונתן לויטל – אבל זה כנראה נושא לרשימה אחרת).
ב"תיכף בת שלושים" הדוברת (שעומדת להחליף קידומת) והגבר שאיתה (שמתמחה בקשרים עם ילדות) יושבים ביחד, והכבדות שחוצצת ביניהם לא מתירה מקום לספק - הזוגית שלהם חיה על זמן שאול. רוח מטיבה לנסח את פרפורי הגסיסה במילים: "תאכל טוסט סבאלה". זו לא הפעם היחידה שהטקסטים של רוח מצליחים לתאר בריחוק הומוריסטי סיטואציה טעונה ברגש. כך לדוגמא: המילים שחותמות את השיר "דגים" - "ולא שכבנו כבר שבועיים" – מכילות בו זמנית אירוניה עצמית ורצינות גמורה, ומוגשות לשומע בדרך שלא יכולה להשאיר אותו אדיש.
כאמור, מידי פעם השירה של רוח עומדת בניגוד גמור לטקסטים האירוניים, אך ברוב רובו של האלבום ההגשה של רוח את השירים לא מתאמצת במופגן, על גבול האדישות המתריסה. יש הרבה כוח בעמדה האדישה של רוח, אבל עושה רושם שדווקא הקוליות הזו מונעת מהשירים המצוינים שלה להפוך למעולים.
הדוגמא הבולטת לכך הוא השיר "נסיכה" ("אני אקפוץ עליך כשאת לא תשימי לב / ואין לי מושג מה יהיה הצעד הבא שלי"). זה שיר שאפשר לדמיין את ענבל פרלמוטר זצ"ל חותמת עליו קצת לפני אותו אירוע במהלכו היא דקרה בחורה במועדון (וסיפור שהיה כך היה: במקרה פרלמוטר הגיעה למועדון עם סכין; והבחורה שאיתה פרלמוטר רבה קצת לפני זה, במקרה נשענה עליו; ולכו תבינו, במקרה הסכין דקר את הבחורה – סיפור אמיתי על פרלמוטר, אני לא צוחק). לאורך כל השיר רוח משתמשת בטון יבש ומחושב כשהיא מאיימת על הנסיכה ("אין לי מה להפסיד / ויש לי חברים טובים בדרום העיר הזאת [...] תיזהרי ממני נסיכה"). קשה לשמוע את השיר ולא להיזכר באלונה קמחי והחברים הדמיוניים שלה מלוד – ובניגוד גמור למקרה העלוב של קמחי, לרוח דווקא אפשר להאמין כשהיא מאיימת.
חשוב להדגיש, השיר "נסיכה" עובד, עובד מצוין; אבל אם היה מופיע בו קצה קצהו של הטירוף (הטירוף בו נוגע כמעט כל שיר של הפיקסיז או של פרלמוטר) - אם את המילים בסוף השיר היתה רוח צורחת – היינו מדברים כאן על משהו אחר לגמרי. אין מה לעשות, כדי להוציא מהמאזין אמוציות הזמר צריך להשקיע אותן בעצמו; בסופו של עניין מוזיקת רוק עובדת הכי טוב כאשר היא מציגה לשומע מראה בה משתקפים אנשים גבוליים וטוטאליים, עם עצבים חשופים.
במהלך השיר הרביעי באלבום ("הקו") מתארת רוח פגישה עם פסיכולוגית. הפסיכולוגית רוצה לחפור בפצע של הדוברת, לברר איתה את מהות היחסים בינה ובין אמא שלה (להזכירכם, האלבום נפתח בהצהרה שדובה גריזלית גידלה אותה). בין לבין, הפסיכולוגית מצליחה להתעלם מהצרכים המידיים של המטופלת ("היא הדליקה מזגן – אני מתה מקור"), ולהתעלם מהסיפור שהמטופלת מציגה: בילדותה, הדוברת קינאה ברובוט שקנו לה והשמידה אותו, כיוון שלרובוט היו "אורות זוהרים" שהאפילו על הדוברת.
השנים עברו, הדוברת של רוח כמעט בת שלושים, וגם עכשיו היא מתקשה להתמודד עם זה שהיא לא האדם הזוהר ביותר בחדר. כתוצאה מכך היא קונה מוצרים, במעין ניסיון לזכות שוב בזוהר אורותיו של הרובוט שהיא עצמה השמידה ("בדרך הביתה קניתי פרחים / ומחבת מקצועית / ועוגה מגבינה / וזוג נעליים / ומיץ תפוזים"). הדוברת מנסה להגדיר את הזהות שלה דרך המוצרים שהיא רוכשת - אבל זה לא ממש עובד, בטח לא כשמשווים את המוצרים האלה לאורות הזוהרים של הרובוט.
כאן מתגלה הפרדוקס של הילה רוח: מן הצד האחד, היא שואבת כוח גדול מהמרחק האירוני שהיא תופסת מהשירים שלה, מהעובדה שהיא נזהרת לא לעבור את הקו האדום שהיא סימנה (כאילו רוח הצהירה: שום דבר לא באמת נוגע בי), ומן הצד האחר, דווקא הנונשלנטיות הזו מונעת ממנה לזהור.
את האלבום רוח בוחרת לסיים עם השיר "תל אביב", שהוא אחד השירים הקליטים באלבום. מדובר בשיר אופטימי ושמח; שיר של מי שרואה את הצביעות של חבריה, נגררת אליה בעל כורחה, אבל עדיין יודעת מה האמת. שיר מפוכח של מי שנאחזת בטריטוריה כנקודה מסביבה נבנים החיים מחדש, טריטוריה שמאפשרת לדוברת להיות מי שהיא, בלי להתנצל או להתפשר. בסופו של השיר מופיע פייד אאוט משיר ישן נושן של משפחת קרטר שנקרא Keep on The Sunnyside – ולצליליו בא האלבום של רוח אל סופו. הרעיון הבסיסי בשיר של משפחת קרטר הוא שיש שתי דרכים: אחת אפלה, והשניה מוארת באור השמש – כמובן שאנשי משפחת קרטר ממליצים למאזין להישאר בדרך המוארת – ובאקורד הזה מגיע האלבום של רוח אל סיומו, חייבים להודות, זו דרך לא רעה לסיים אלבום.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם