חגית יאסו חוזרת לאתיופיה בסרט חדש: "מספיק עם האפליה"
בכפר קטן באתיופיה, גילתה חגית יאסו את עצמה. זוכת "כוכב נולד 9" גרה עדיין בשדרות ומופיעה בכל העולם, אבל שם, מתחת לעץ שבו נהג אביה לנוח, היא הבינה פתאום מאיפה באה. התוצאה, סרט דוקומנטרי מרגש, שמתחבר כמעט במקרה למחאת יוצאי אתיופיה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
כמה מאות מטרים לפני שהגיעו לכפר שבו נולד, המכונית נתקעה. מהמורות הדרך והאבנים הגדולות שנחו במרכז השביל הלא–סלול השביתו את כלי הרכב מנסיעה. הנהג ירד לבדוק את התקלה, אבל לאביה של חגית יאסו לא הייתה סבלנות. הוא יצא מהמכונית והחל ללכת ברגל, כמעט רץ לעבר כפר הולדתו. "היינו באתיופיה עשרה ימים. כל השבוע חווינו אותה, את הנופים, האנשים, המוזיקה והאווירה, אבל הדבר הכי משמעותי היה הביקור בכפר של אבא. זה היה מדהים", מתארת יאסו.
עוד כותרות ב-nrg:
האזינו: שיר חדש לנינט טייב
מדריך מקוצר לשבוע הספר 2015
הטוויילייט סאד ביטלו את הופעתם בישראל
ארבע שנים חלפו מאז זכתה בגמר כוכב נולד, שאל האודישן שלו הגיעה כמעט במקרה. בחודש מרץ האחרון יצאה למסע שורשים באתיופיה בליווי אביה, מסע שתועד ב"אוודאמט", סרטו של היוצר שי פורת.
בשבוע שעבר נערכה הקרנת הבכורה, והוא צפוי להיות מוקרן בסינמטקים. "נפגשתי עם שי די במקרה. סיפרתי לו שיש לי חלום לנסוע לאתיופיה וללמוד את השורשים שלי. לחוות את המוזיקה שם יחד עם אבא שלי. כעבור שנה הוא חזר אליי ואמר שהוא רוצה לעשות סרט ושאני מתאימה. קיבלתי מתנה מדהימה".
אבא התרגש מההזדמנות?
"מאוד. הוא תמיד חלם לחזור. להראות לי ולאחים שלי את הכפר שבו גדל. למרות זאת, לקח קצת זמן לשכנע אותו להצטרף לנסיעה. הוא מאוד פחד, היו לו טראומות לא קלות מהדרך לארץ. ההורים שלי עלו לישראל זמן קצר לאחר שהתחתנו. הם היו שלושה חודשים בדרך וזה היה מאוד לא פשוט. הם חוו צמא גדול, שודדים, חוטפי נשים, עברו עליהם תלאות".
איך הוא השתכנע בסופו של דבר?
"כשאמרתי לו שאבקר גם בכפר שלו, הוא אמר שלשם אני לא יכולה ללכת בלעדיו. אני נולדתי בארץ. לא ידעתי מה היא אתיופיה, רק שמעתי סיפורים. הכרתי למשל את הסיפור על כך שלאבא שלי היה לא רחוק מהבית עץ גדול, וכשהיה לו רע הוא ישב מתחת לעץ הזה כדי להירגע. בביקור שלנו מצאנו את העץ הספציפי הזה, שהוא כבר בן למעלה ממאה שנה. ראינו את ההר שבו סבא וסבתא שלי קבורים. שמעתי בילדות סיפורים על מחסן שהיה ליד הבית ובו היה מאוחסן כל האוכל של המשפחה. להגיע פתאום למקום עצמו, ולראות את המחסן הזה באמת עומד שם, ובתוכו נמצאים כדי ענק שסבתא שלי בנתה, והם מלאים עדיין בקמח מחיטה שסבא וסבתא שלי גידלו, זו הייתה חוויה מאוד חזקה בשבילי".
בסרט רואים את אביה של חגית מתקבל בהתרגשות על ידי התושבים, כשהם נוכחים לדעת שהוא שֵתו יאסו, שעזב את המקום כשהיה בחור צעיר. "היום היחס השתנה, אבל בעבר לא היה קל להיות יהודי בכפר הזה. כשהגענו לשם, אבא שלי מיד אמר שהכול נהיה קטן יותר. לבית שלהם היו בעבר שתי קומות, והמשפחה שרכשה אותו מהם הורידה את הקומה השנייה, והוא עכשיו רק בן קומה אחת. שטח השדה שהיה של המשפחה מאוד הצטמצם, היבול קטן. בעיניי, ממש רואים איך כשהיהודים של הכפר עזבו אותו, גם השפע עזב איתם. השפע כנראה נמצא במקום שבו יש יהודים".
מאז הזכייה בכוכב נולד, הקריירה של יאסו פורחת, אבל בקצב איטי ומדוד משהו. האלבום הראשון למשל, נמצא עדיין בעבודה, בהקלטות בקיבוץ גבים, והיא מקווה שיהיה מוכן עוד השנה, אולי לקראת השנה הבאה. "מבחינתי הגעתי למקום מצוין. עם הזכייה נפתחו לי כל כך הרבה דלתות, עולם שלם. אני מופיעה המון בחו"ל ליהודים וישראלים. היה אצלי גם סוג של בלבול אחרי כוכב נולד וכל החשיפה, והתחלתי לחפש איזו מוזיקה אני באמת רוצה לעשות. הייתי צריכה קצת הפסקה כדי למצוא בסופו של דבר את החיבור למוזיקה האתיופית, חיבור שבהחלט התחזק במהלך המסע. אני חושבת שזה חשוב לכל אחד לבוא לשם לראות, ולדעת מאיפה השורשים וההיסטוריה שלנו".
מבחינתה, גם מי שאין לו שורשים במדינה האפריקאית, צריך לטעום מאתיופיה. "אפשר לקחת משם המון דברים. את הרוגע למשל. אנחנו חיים בלחץ — משכנתא, עבודה, פרנסה, הישגיות, ושם הכול רגוע יותר. צריך להכין אוכל? בוא נלך להביא קצת חיטה. הכול שלו. וכמובן הנופים המדהימים. היינו על הר שמשקיף אל הנילוס, ושם פשוט התחלתי לשיר. זה מקום שהנפש יכולה להירגע בו. קצת כמו הנופים שלנו בצפון הארץ.
"הפעם הראשונה שבה הייתי באתיופיה הייתה בשנת 2013. אבל אז הייתי בביקור מאוד קצר רק בגונדר, ולא טיילתי. הופעתי בפני יהודים שעמדו לעלות לארץ, והם דקלמו איתי כל שיר ששרתי — 'ירושלים של זהב', 'אנחנו מאמינים בני מאמינים'. הייתי בשוק, לא חשבתי שאמצא את זה שם".
מה פירוש שם הסרט, אוודאמט?
"זה שם של שיר של זמרת שאני מאוד אוהבת. בכל הזמן שבו צילמנו את הסרט, השיר כאילו התנגן מסביב, עם הקצב המיוחד שלו שמיד גורם לי לרקוד. שמענו אותו בנסיעות, והיה מתבקש לקרוא לסרט על שמו. עליתי שם באחד הערבים להופעה עם להקה מקומית, זו הייתה הפעם הראשונה שלי בג'אם סשן. שרתי באמהרית וגם את 'שירו של שפשף' בעברית והם זרמו איתי. זה היה הכי כיף בעולם".
עם החיבור המחודש שלך לשורשים, מתבקש לשאול אם היית שותפה גם להפגנות הסוערות האחרונות של בני העדה.
"לא הייתי בהפגנות כי באותו הזמן הופעתי בחו"ל. אם הייתי בארץ, יש בהחלט סיכוי שהייתי מגיעה להפגנה. הקלטת הזו שכולם ראו (של הכאת החייל), מאוד זעזעה אותי. אלימות כזו של שוטרים, זה עצוב. אני שמחה מאוד שההפגנה התקיימה, כי היה צריך לבוא ולצעוק מספיק. אני אמנם לא חוויתי אפליה כילדה או כנערה בשדרות, אבל יש בהחלט אנשים שחיים את זה באופן קבוע, ומספיק עם זה כבר. בעיניי, משהו צריך להשתנות מלמעלה. ברמת המשטרה, הממשלה. הפגנות טובות כדי לעשות רעש, מחזקות אותנו כעדה, אבל צריך לדבר על הדברים ולשנות את המצב. שלא תהיה פה אלימות משטרתית כלפי אף אחד. זו לא הדרך".
את פעילה בנושא?
"השתתפתי עכשיו בסרטון. קראו לכל המפורסמים מהעדה להצטלם, וכמובן שבאתי כדי להביע הזדהות. הצטלמתי עם ברהנו טגניה לסרטון שאומר 'מספיק, אנחנו דור אחר. תתייחסו אלינו כמו לכולם'".
היא בת 25, זעירה באופן פיזי, משדרת מעין שבריריות של ילדה. גרה בבית ההורים בשדרות, כי שם, עדיין, הכי טוב לה.
היית רוצה שיקרה יותר בקריירה שלך בארבע השנים האחרונות?
"אני חושבת שכל הזמן הזה שאני בונה בו את עצמי, הוא טוב. כשיגיע האלבום אדע בעזרת ה' לאן לכוון. טוב לי הבנייה האיטית הזו".
אם היית עוברת לתל אביב זה היה קורה מהר יותר?
"אני שמחה מאוד שאני בשדרות. כאן יש לי זמן למחשבה עמוקה. אם הייתי במרכז, היה לי לחץ ובלבול. אני שמחה שיש לי את הזמן והקצב שלי, וברוך ה', הכול מתקדם טוב. אני מתפרנסת היום מהופעות ושירה, מגשימה את החלום שלי, ומתפללת שאוכל תמיד לעסוק במה שאני אוהבת".
והלו"ז שלה אכן אינטנסיבי. היא הפכה ליקירת יהודי התפוצות, ולוח ההופעות עמוס, טפו–טפו. בחודשיים האחרונים היא ביקרה באתיופיה, טסה לשוודיה להופעה בפני הקהילה היהודית שם, הופיעה באל–פאסו באירועי יום העצמאות, ובקרוב מתוכננת לטוס שוב לניו יורק. "זה מטורף, אבל מאוד מספק. אני מגיעה למקומות מאוד שונים, פוגשת אנשים מכל העולם. זה מרגש לראות אנשים שמחכים להופעה שלי, בכלל לא מובן מאליו. בהתחלה הופתעתי לראות שיהודים וישראלים בחו"ל מכירים אותי מכוכב נולד, מתברר שהם עוקבים אחרי התוכנית משם".
באודישן בזמנו לכוכב נולד, אמרת שאת בכלל לא בטוחה אם את רוצה להיות שם.
"נכון. כשהגעתי, הם היו כבר לקראת סגירת הנבחרת. הסתכלתי מהצד וראיתי מתמודדים שכל כך נלחמים על האודישן ומתווכחים עם השופטים, ואני לא ידעתי אם אני רוצה את זה בכלל באותו הזמן. הייתי ממש אחרי הצבא, שבו שירתי בלהקה צבאית, והתלבטתי אם זה מתאים לי. אבל אחרי שהתקבלתי החלטתי שאני שם עד הסוף. אחרי התוכנית עשיתי הרבה מפגשים של שיחות עם בנות בבתי ספר, וסיפרתי את הסיפור שלי. גם על זה שנכשלתי לא מעט בדרך. שהייתי בכל מיני אודישנים שבהם לא קיבלו אותי. וזה בסדר. שמתאוששים מהאכזבה וממשיכים".
מתי התחלת לשיר?
"הופעתי לראשונה בגיל 12 בשדרות. ילדה עם מלא ביטחון — רוקדת, מזייפת בטירוף, בלי מודעות עצמית בכלל", היא צוחקת. "היה מין פסטיגל כזה בעיר, ולי לא היה אכפת כלום, רציתי רק לשיר. תמיד אהבתי לשיר. אנחנו חמישה אחים, אני הרביעית, ובילדות כולם אהבו לשיר. אבל אני היחידה שעשתה מזה מקצוע".
אביה עובד במפעל מקומי, ואמה בגן ילדים. "כשהייתי ילדה תמיד אמרתי לאבא שלי שאני רוצה לשיר, והוא חשב שזה שיגעון חולף. כשהייתי בת 14 והוא הבין שזה מה שאני רוצה לעשות, הוא תמך בכל לבו. אני בשאיפה לעסוק תמיד במוזיקה. זה מחייה אותי".
הורייך הם אנשים דתיים.
"נכון".
ואת?
"אני עדיין בחיפושים".
שי פורת, יוצר הסרט "אוודאמט", מעיד על עצמו שעד לפני שנים ספורות ידע מעט מאוד על אתיופיה, כמו מרבית הישראלים, בעצם. "אני עובד בייעוץ אסטרטגי וזכיתי לפני כמה שנים בעבודה למען אחד הגופים הממשלתיים באתיופיה. התעקשתי לנסוע ולחוות את המדינה הזו, ובמידה מסוימת חזרתי משם אדם קצת אחר. התרבות שם מאוד הזכירה לי אותנו, היהודים. זו אחת האומות העתיקות בעולם, כמונו".
לאחר ששמע מחגית יאסו על חלומה לבקר באתיופיה, הרעיון התבשל אצלו. "לקח לי שנה כי היה קשה לחבר את חתיכות הפאזל. צריך המון משאבים, המון זמן, אני לא מפיק או במאי מקצועי. אתה צריך להיות מעין אבא ואמא של צוות, באתיופיה שהיא מדינה מאתגרת מבחינת לוגיסטיקה. מה שמאוד עזר הוא ששיתפתי את שגריר אתיופיה בישראל בחלום של חגית, והוא נרתם לעזרה. ספק אם היינו מצליחים לעשות זאת בלעדיו". בנוסף, צילומי הסרט נערכו בזמן מערכת בחירות באתיופיה, זמן רגיש במדינה.
מה הניע אותך לעמוד באתגר הזה?
"אני חושב, וזה התחזק בי עכשיו עם כל מחאות הקהילה בישראל, שאנחנו הישראלים מחמיצים משהו. מטר מאיתנו יושבת אומה מתפתחת שנורא רוצה ידידות עם ישראל ברמה שאני לא מכיר משום מקום אחר בעולם ואנחנו לא מכירים אותה. מי שמאמין שלתרבות היהודית יש תפקיד משמעותי בעולם, שלא מתבטא רק בפרסי נובל, יקבל בסרט נקודת מבט מקורית על העניין. בנוסף, אני בטוח שמי שיצפה בסרט ויראה את המקום שממנו קהילת ביתא ישראל באה, יראה את הקהילה באופן אחר. יבין יותר מה מסתתר מאחוריה".
אילו תגובות קיבלת לאחר הקרנת הבכורה?
"רבים התפלאו לגלות שאתיופיה כל כך ירוקה, חשבו שזה מדבר, ועוד באנו בתקופה הכי יבשה. בנוסף, היה חשוב לי לראות שאנשים הבינו את משמעות המסע עבור חגית. היא לא איזו גיבורת ריאליטי הוליוודית שעושה סצנות, הכול היה מאוד עדין ואותנטי, ובכל זאת, החוויה החזקה עברה בסרט".
הכתבה פורסמה במגזין מוצ"ש של מקור ראשון
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם