"סינדרום בנטביץ'": דוקו משעשע אבל נטול רגש
גור בנטביץ' יצא למסע אישי לבחינת השושלת של "משפחה בריטית יהודית כבדת ראש, שבנתה לעצמה היסטוריה מפוארת". התוצאה נתקעה בין יצירה אינטימית ועמוקה לוידאו ביתי מחופף, והיא משאירה טעם של החמצה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"היחס שלי הוא יחס של כבוד מחייב, ויחס של מטפס הרים ביחס להימלאיה. ההימלאיה היא שלי ונולדתי לתוכה ואני חייב לטפס עליה, אבל היא גם בלתי מושגת", מסביר צאצא למשפחת בנטביץ' את עול נשיאת שם המשפחה המחייב. לרוע המזל, הציטוט הנ"ל לא יוצא מפיו של גיבור סרט התעודה ויוצרו, גור בנטביץ', אלא מפי אחד מבני דודיו. חבל כי בן הדוד, המכהן כמציל בבריכה, מסכם יפה את מורכבות הסאגה המשפחתית בעוד בנטביץ' הגיבור נובר בה למעלה משישים דקות ולא מצליח להגיע למסקנה אחת חותכת על אודותיה. וזו לא ההחמצה היחידה שבסרט.
עוד כותרות ב-nrg:
וואן ריפאבליק בישראל: הבטיחו לחזור והשאירו טעם של עוד
קלינט איסטווד בן 85: מהו הסרט הגדול ביותר שלו?
עירום או לא: שום דבר לא יעצור את שיר אלמליח
"סינדרום בנטביץ'" מתמקם בקטגוריית סרטי התעודה המשפחתיים, אלו שעוסקים בהם בסגירת חשבונות ישנים, וכוללים אוורור הכביסה המלוכלכת, ביקורים בבתי קברות, עלעול באלבומים/ יומנים/ מכתבים ואם התקציב מאפשר, גם נסיעה לבתי אבות קדומים בלוקיישנים אטרקטיביים (להלן: לונדון, אנגליה). סרטו של בנטביץ' אינו יוצא דופן מבחינה זו, והוא כולל את כל הסצנות הצפויות והבנאליות שמכתיב הז'אנר. השוני הוא בגישה. בנטביץ' מתייחס לסרט כהרפתקה בידורית, ורואה בה עסק הומוריסטי. גישה זו מניבה שני תוצרים משונים: האחד, סרט הכולל בתוכו אנימציה משובחת, המעניקה לסרט מימד קומי ומקפיצה אותו למעלה. השני, ליווי בני משפחתו של הגיבור לכל לוקיישן והופעתם כמעט בכל סצנה. אווירת השכונה משתלטת על היצירה, בשל יללות תינוק חסר מנוחה וקפיצות וגלגלונים של הבת הבכורה, כבת 6. "זה לא רציני", מעידה אפילו אשת הגיבור ועורכת הסרט. נכון, זה לא.
"סינדרום בנטביץ'" נתקע איפשהו בין לבין, בין יצירה אינטימית אישית עמוקה, לבין וידאו ביתי מחופף צילמנו־על הדרך־בואו־תראו־תביאו־אבטיח. הגיבור, איש קולנוע, נולד עם השם בנטביץ', ויוצא למסע לבחינת השושלת של "משפחה בריטית יהודית כבדת ראש, שבנתה לעצמה היסטוריה מפוארת". התחקיר מגלה שמדובר במשפחה ענפה, המחביאה בצל עלעליה כמה סיפורים פיקנטיים, כמה וכמה כבשים שחורות, וכמה וכמה סודות. נשמע מבטיח, ובנטביץ' לא חוסך מאמץ, נוסע לאנגליה, חושף עלה עלה, ולא מסתיר כלום - מחלות נפש, התנצרויות, נישואים גרועים, התאבדות - ובכך כורת את הענף שעליו הוא יושב, ולא רק כמטאפורה.
למעשה חושף בנטביץ' שלמרות הלימודים בקיימבריג' והנישואים לבני משפחות מיוחסות, מרבית הבנטביצ'ים לא הותירו חותם משמעותי בעולם ולא זכו להכרה. מכאן מתחיל הבלבול של הגיבור ושל הסרט. מצד אחד, חרף גילוייו, תובע היוצר הכרה על הישגים עלומים של חלק מקרוביו - בהם מייסד מערכת המשפט הישראלית - ומצד שני מלגלג בנטביץ' על אלו שכן עמלו ורשמו הישגים (למשל, אחות סבו, תלמה ילין). התוצאה של המסע המשפחתי הארוך מרפרפת ולא נוגעת. רגש כמעט נעדר מהיצירה, בניגוד למה שקורה ברוב סרטי התעודה המשפחתיים. בנטביץ' מצליח לעורר צחוק וגיחוך אבל לא צביטה וכאב. בסוף מדובר בהחמצה, כיוון שבתוך "סינדרום בנטביץ'" מקופל סרט נוסף, קטן ועצוב, סרט על החמצה וגעגועים לאב שאיננו. "פייר הייתי מת לפגוש אותו, את אבא שלי. הייתי יושב איתו על איזו בירה, מה שמשום מה לא עשינו מספיק כשהוא היה בחיים", מודה הגיבור ברגע אחד של כנות. אולי זו תהא נקודת המוצא של הסרט הבא.
סינדרום בנטביץ', ערוץ 8, 21:00
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם