פסטיבל יערות מנשה ה-7: מחול, מכחול ורוקנרול

בין מייצגים אומנותיים מהפנטים למשפחות שבאו לעשות קמפינג ביער, שיתופי הפעולה המסקרנים בין אמנים מעולמות שונים לחלוטין הוכתרו כמה שייזכר במיוחד מפסטיבל יערות מנשה השביעי, שהתחיל בקטן והפך למותג

אמיר סומר | 17/5/2015 19:25
פסטיבל יערות מנשה שנערך בסופ"ש האחרון נע כמטרונום בין הנאה עצומה לבין אכזבה וחוסר סיפוק. למרות מה שחושבים על אותו פסטיבל הוא רחוק מלהיות קשור רק למוזיקת אינדי, אלא כשמו כן הוא: פסטיבל יערות מנשה – אירוע קמפינג המוני של משפחות וצעירים שמחפשים בריחה מהשגרה בעזרת הופעות מתחלפות.

עוד כותרות ב-nrg:
טיפ לדיירים מאסי עזר וארז טל
מה דפק את ההופעה של פורטיסחרוף?
מקס הזועם: בשביל זה הומצא הקולנוע
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

למרבה המזל, הקשת הרחבה של האומניות והאטרקציות שבמרחב הביוספרי גורמות לאופי הקיבוצי של האירוע להיות מעניין ומגוון. למשל, בתוכנייה שקיבלתי בכניסה לפסטיבל נכתבו השאלות: "היופיעו על אותה במה הכוכב המפורסם ולהקת הנוער האלמונית? איך הולך ביחד מחול, מכחול ורוקנרול? היתקעו בזנט יחדיו היפי והיפסטר?". כנראה שבגלל זה עולה תחושת החיפוש בקרב הקהל ברגע שנכנס לשערי הפסטיבל. אותו חיפוש אחר השונה בצליל ובאדם עדיין מתרחש גם בשנתו השביעית של האירוע - פז"ם מכובד למדי למה שהתחיל כפסטיבל מצומצם והפך לביזנס שהמונה שלו דופק והכרטיסים סולד-אאוט.
צילום: יובל אראל
פסטיבל יערות מנשה ה-7 צילום: יובל אראל

לצורך האירוע היער קושט כולו בתפאורה מאגית: עץ שכולו מורכב מספרים, שולחנות שעשויים מתקליטי ויניל המחוברים לצמיגי מכונית, פסל של אדם וחווה עירומים, שער מקש. הדבר הראשון שלכד את עיניי ואוזניי היה כלוב שממוקם באמצע היער. בתוכו: שבעה אנשים המנגנים על מצילות שתלויות כמו בגדים על קולבים, מערכת תופים המורכבת מפחים מחלידים, אסלה שמשמשת ככלי נשיפה ושלל הזיות נוספות.

בזמן הזה שהתבוננתי ביצורים הכלואים סיפר לי עומר דיין (מהוגי הפסטיבל): "זה הג'אם שהתחיל את הכול. כל הצד הניסיוני והעצמאי במוזיקה שבפסטיבל הזה התפתח מהכלוב הזה. באחד מהשנים הראשונות של יערות מנשה הג'אם הזה נערך 28 שעות ברצף, כשכל אחד מהנגנים מאלתר על ברזל שמצא".

נתי וירבה, הביג צ'יף של האירוע הוסיף: "בשנים הראשונות האירוע התרחש באמפי שעכשיו נטוש באמצע שטח הפסטיבל. הכלוב היה נמצא באמצע היער וסיפק אלטרנטיבה. כל הרעיון של הפסטיבל הזה משתייך למקום הזה. הוא נוסד על ידי קבוצה של בני קיבוצים שרצו להביא תרבות עכשווית וטובה לאזור שלהם ולייצר שינוי בשביל התושבים. למרות השאלות הרבות (האם אנחנו מזהמים את הטבע או מעודדים אותו?/להביא אומן גדול או לעזור לאלמוניים?) הבנו שהחיים הם יותר חזקים מההופעות בפסטיבל. המפגשים בין האנשים, גם בתוך הצוות וגם בקהל, הם מה שכולם יזכרו".

צילום: יובל אראל
יערות מנשה 2015 צילום: יובל אראל

בזמן שויקטוריה חנה הראתה פוטנציאל רב אך לא הצליחה להשתחרר מהתואר "זמרת של שיר אחד", על הבמה הגדולה נשמעה יריית הפתיחה של הפסטיבל. מכיוון לא צפוי היו אלה דווקא אלישע בנאי וה-40 השודדים שהעניקו מופע מחשמל גדוש פופ-פאנק, על טהרת המיינסטרים. הקהל שר את השירים כמו המנונים של להקה מעשור קודם.

"זאת פעם שנייה שאנחנו מופיעים בפסטיבל", אמר בנאי לאחר ההופעה, "בימים אלה שהמוזיקה היא מצרך נדיר, זה שיש פסטיבל שנותן ליותר מחמישים להקות לנגן בשלושה ימים זה דבר חשוב וגורם לשינוי בוויב". המתופף איתמר לוי הוסיף: "לנגן כשיש רוח ועצים גרם לכולנו להיפתח. במועדונים התחושה היא אחרת וסגורה, וכולם מרגישים את זה בעיקר במוזיקה".
 

צילום: gaya's music photos
אלישע בנאי ו-40 השודדים צילום: gaya's music photos

מיד אחריהם, על אותה במה, עלתה להקת איפה הילד שאירחה את מיכאל גריילסאמר וביצעה מחווה מלוכלכת בדיסטורשנים ל-"moonage day dream" של דיוויד בואי. מלבד הקאבר המופע הכיל את להיטי הלהקה עם הטקסטים המלנכוליים והרכרוכיים של רודנר. נתון שגרם למיזנסצנה מוזרה: הקהל מרקד ושרוי תחת אופוריה, אך שר מילים על נפילות דיכאוניות של הנפש. לפחות זה תרם לתחושה המרגשת ברמת השירים שהיו, ועדיין נשארו. הקהל ענה בצעקות לכל מילה של רודנר - ללא ספק היה שם מישהו ששמע אותו.

ללא כחל ושרק אפשר להגיד שהיום הראשון של הפסטיבל שמור כולו לאומנים שהופיעו בבמה המרכזית. פאנקנשטיין אירחו את פורטרט ומעבר לתלבושות האקסטרווגנטיות חשוב להתייחס לכך שעבר זמן רב מאז הקמת ההרכב הזה ונדמה שהוא כמו הקלישאה על היין שמשתבח. בניגוד אליהם טאטרן התחברו לאנרגיות של היער אך לא אל הקהל, שנשאר לא מסופק מכך שהלהקה לא ביצעה את השירים המוכרים שלה מאלבומם היחיד או את הקאבר לשדות התותים הנצחיים של הביטלס.

צילום: gaya's music photos
מישהו בטוח שמע אותו. חמי רודנר צילום: gaya's music photos

ביום השני של הפסטיבל לכולם כבר הייתה ארשת מרוחפת ומזוגגת שהסגירה שלווה פנימית של אדם ששם קץ (רק לשלושה ימים) לפוסט-טראומה הישראלית שלו. מהר מאוד התבהר לי שזה בגלל צלילים שגרפו את כל הקהל אל במה שבה הופיעה עדי אולמנסקי יחד עם שלוש – טריו ג'אז אינסטרומנטלי שכולל קונטרבס, קלידים ותופים. לראשונה החליטו הטריו לשלב טקסטים וביטים אלקטרוניים במוזיקה שלהם, ומי אם לא יותר מתאימה למשימה הזאת מהדיווה אולמנסקי.

שני העולמות שנפגשו על הבמה הפכו להופעה היחידה בבוקר שהצליחה לגרום לקהל לנטוש את הישיבה ולעמוד. חצי שעה לאחר מכן בבמה המרכזית עלתה דניאלה ספקטור ואמרה בנעימות: "איזה כיף להיות פה. הכוכב הזה מת". ההופעה הייתה מונוטונית לעומת זאת של אולמנסקי ושלוש, אך קיבלה טוויסט מפתיע כשהגיעה לונה אבו נאסר. ספקטור סיפרה כיצד הכירו בזמן שעבדו יחד בגן ילדים ושאבו נאסר לימדה אותה ערבית, מה שהתבטא אחר כך בשירים שחשפו לקהל את הצד הרגיש והרומנטי שבשפה הזו - בייחוד כאשר מגיע מגרון נשי. שיתוף הפעולה הזה גישר בין תרבויות מרוחקות, והוכיח כי בעצם (בייחוד ביער הזה) כולנו בני אדם.
 

צילום: gaya's music photos
אלון עדר צילום: gaya's music photos

בהמשך: מארש דונדורמה ומשפחת אלייב מילאו את הבמה המרכזית בעשרות נגנים ונראו ככיתת יורים המעניקה לקהל חמצן לנשימה. אחריהם עלו אלון עדר ולהקה שהציגו גלגול חדש בקריירה המוזיקלית שלהם. מעבר ללהיט "קצת אהבה לא תזיק" ולכך שהקהל זכה לראות את הכבש הוותיק בעדר לצד החדש (כשיהודה עדר העלה אל הבמה את נכדו דויד), הלהקה הציגה את השיר "בראש המשורר" מתוך אלבום מסקרן שעתיד לצאת בשנה הקרובה. מסתמן כי יכיל זעם וקללות רבות, וממה שסיפר אלון עדר, האלבום יהיה כולו מורכב גם מיצירה ויזואלית של סרט בן 40 דק'. "הופעתי כאן לפני שלוש שנים, באותה שעה ובאותה במה", אמר עדר לאחר ההופעה, "אני חושב שהפסטיבל הזה הוא הדבר הכי קרוב לוודסטוק וזה מדהים כמה שהוא לא קשור למיינסטרים".

לאחר ההופעה הזו זמני ההופעות החלו להשתבש. בנוסף לזה, בפסטיבל נוצרים מרחבים שבהם הסאונד מהבמות השונות מצטלב וגורם למאזין סאמטוחה. בחלק גדול מהזמן הקהל נדרש להאזנה סימולטנית. באוזן שמאל הלהקה שהופיעה ממול ובאוזן ימין הזדנב קוקו-מאן שמזמר להיטי רגאיי, לכל מקום שתלך.

כך או כך, הישועה הגיעה עם אינפקציה. נדמה שמאז שחזרו להופיע הם מסוגלים לזקק זהב משתן ובאופן מפתיע מתוך האי נחת שבשיריהם הגיעה הנחת לקהל הרוטן. המסקנה הגדולה ביותר מההופעה היא ששירים כמו "סרט של סקס" ו-"בקבוק עלי", שפעם היו קבורים בשוליים, הפכו ללהיטים לכל דורש.

צילום: יובל אראל
אינפקציה צילום: יובל אראל

כשעה וחצי לאחר מכן עלו על אותה במה רד בנד עם מחווה ללהיטי רוק-קלאסיים. למרות מה שהובטח במופע, מארינה מקסמיליאן בלומין הבריזה עקב מחלה ובמקומה התארח לשיר אחד הקומיקאי גורי אלפי שהזכיר לכולם שלפני זמן ארוך היה סולן פאנקנשטיין. ההופעה הזו הייתה עם הקהל הרב ביותר, ולא בטוח שזה קשור לטיבה של המוזיקה. לפתע עלתה בי התובנה: יום שישי, במה מרכזית, מופע בובות. שעטתי לעבר במה קטנה יותר ושם מצאתי את קין והבל 90210 שהיה נדמה כי הגיעו לפסטיבל הזה כמו סוס טרויאני. סולנה צעק אל המיקרופון: "למה אתם לא הולכים לראות רד בנד? כי זה חרא", עוד הוסיף, "אנחנו לא מוכרים מרצ'יידנז בחנויות פה בגלל שהפסטיבל רוצה לקחת לנו 10%. אתם מוזמנים אל האוהל שלנו".

למרות כל הזעם והאצבע המאשימה שהלהקה הפנתה כלפי כל אחד (כולל הסאונדמן והקהל) קשה להתעלם מהעובדה שקין והבל 90210 היא כנראה להקת הרוק הישראלי היחידה בארץ, שבאמת עושה רוק בעברית ולא פופ עם דיסטורשן. מה שגרם לי להבין כי כמו בקולנוע, לפעמים הסרטים עם הכי הרבה משמעות הם אלה עם הכי מעט תקציב.

צילום: gaya's music photos
גורי אלפי ורד בנד צילום: gaya's music photos

היום השלישי של הפסטיבל היה אנמי וחסר צבע. הוא נפתח לאחר שמד"א אספו ארבעה נערים לבית חולים עקב גזייה שהתפוצצה. אוהל קרקס הוצב בכניסת הפסטיבל והשמיע שירי ילדים בצרפתית לקהל שנשאר, והיה מורכב ברובו ממשפחות שהשקיעו יותר זמן בקמפינג מאשר בהופעות. מה גם שרוב הצעירים עסקו בטרמפ חזרה הביתה מאשר באומנים על הבמה, שכבר הפכו מובן מאליו לאוזניהם, דבר שהתבטא בטיב ההופעה של אחדים מהמוזיקאים, על אף שנתנו את כל מה שיש להם להציע.

מתוכם בלטו: בותימזוג שהופיעו והצליחו לחצות את פירמידת הגילאים, וצביקה פורס שגרמו לקהל לצלול למסע מטא-מלודי שבסופו נמצאת אולי אחת מהלהקות הטובות ביותר בסצנת האינדי הישראלית. בנוסף, לולה מארש ניגנו על פעימות הלב האחרונות של הפסטיבל. הסולנית יעל שושנה כהן תיזכר כפרפומרית הנשית הבולטת ביותר שהייתה בליין-אפ.
 

צילום: יובל אראל
אווירה אמנותית ביערות מנשה צילום: יובל אראל

למופע הסגירה של הפסטיבל נבחרו שניים מהאומנים המיוחדים במיינסטרים הישראלי: גבע אלון וערן צור. קהל לא רב היה במופע אבל נדמה כי הנגינה של אלון הייתה כל כך סימטרית עד שכי הדיוק שלו היה הדבר הנכון ביותר, רגע לפני שעוזבים את היער וחוזרים ליום ראשון הקודר.

המופע ניסה לשלב בין החומרים בעברית מאלבומו החדש "תהיי איתי" לבין השירים באנגלית מאלבומיו הקודמים. הפער בין השירים היה ניכר באהדת הקהל, אך כשערן צור הגיע להתארח הקהל המבוגר שהיה שם שיחרר את הפקק. אי אפשר להגיד שיצאה משם שמפניה, אבל מה שכן - שיתוף הפעולה היה טבעי וחשוף. הוא נע מכרמלה גרוס ואגנר ועד ללהיטים מקריירת הסולו של צור, כמו "בלילות של ירח מלא". בזמן שההופעה של אלון וצור עמדה לחתום את הפסטיבל, שאר הבמות כבר היו ריקות.

ככלות הקול נדמה כי מה שהתחיל בכלוב ונגמר בבמה הגדולה ביותר היה כור היתוך של חלק מהמוזיקאים המעניינים ביותר שיש כיום בארץ. הפסטיבל שאירח השנה אומנים לא מוכרים מבלגיה וסקוטלנד גדל וגדל עד שלא ברור לאיזה כיוון הוא עומד להתפתח. היפה בדבר מגיע דווקא מהאומנים הישראלים שהופיעו על הבמות השונות ויצרו יחד קונפדרציה מוזיקלית, חלק לא אחיד אך חשוב ממה שקורה כיום במוזיקה הישראלית. הימים האלה אומנם צובעים את חייהם של המוזיקאים בצבעים זוהרים, לכמה רגעים, אך זאת לא המציאות בארצנו, אלא רק אווירת פסטיבל. כך או אחרת, אלה היו שלושה ימים של חסד מוזיקלי לצד עצים עטורי ירק.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

המומלצים

מרחבי הרשת

פייסבוק