המסע לפולין של יונה אליאן, גיא לואל ואפרת גוש
הדיונים שעומדים במרכזו של "שאלות של חיים ומוות", תיעוד מסעם של 17 ישראלים ידועים בפולין, לא חדשים ולא מחדשים יותר מדי. ובכל זאת, הסרט מצליח לספק שורה של רגעים מעניינים ולא פשוטים, משאלת קיום ההשגחה העליונה ועד יחס יהדות המזרח לשואה
משלחות לפולין יוצאות בהמוניהן מדי שנה מישראל. לרוב הן כוללות תיכוניסטים, שיוצאים לראות במו עיניהם את המקומות המדממים ביותר בהיסטוריה של העם היהודי, ולא פעם זה נגמר בבושות שמדווחות בהרחבה באמצעי התקשורת. מי שרוצה לארגן משלחת כזאת בידיעה שההתנהגות שם תהיה למופת, צריך לקחת מבוגרים, אולי סלבס מכובדים, ואם אפשר שגם יהורם גאון יבוא. תגידו מה שתגידו על האיש, אבל הוא תמיד מאציל מכובדות על סביבתו.
עוד כותרות ב-nrg:
• כל מה שצריך לדעת על "משחקי הכס"
• לא רק גלידה: דברים שמקבלים בחינם
• אמ"י: תפסיקו את העליהום על וקסמן
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"שאלות של חיים ומוות", סרטו של הבמאי משה אלפי ששודר אמש בערוץ הראשון, מתלווה למשלחת של 17 ישראלים ידועים (ברובם), שיוצאת למסע בן חמישה ימים בין תחנות המוות של פולין, בחסות מכון השואה "שם עולם" ובהדרכתו של הרב אברהם קריגר. יהורם גאון והשופט וינוגרד, אסתי זקהיים ואפרת גוש, גיא לואל ויונה אליאן, הפרופסורים ירון זליכה וסמי סמוחה ועוד. כולם חוזרים לרגע להיות תלמידים בטיול שנתי עצוב במיוחד, לבושים במעילי רוח כחולים ומאזינים להסברי המדריך, ומנסים לתפוס את האסון הבלתי ניתן לעיכול הזה, ולהבין מה ניתן ללמוד ממנו ואיך אפשר להמשיך הלאה.
הדיונים שעומדים במרכזו של הסרט, כמו סוגיית ה"הלכו כצאן לטבח – כן או לא?" וכמובן השאלה המהדהדת "איפה היה אלוהים בשואה", לא חדשים ולא מחדשים יותר מדי. ובכל זאת, "שאלות של חיים ומוות" מצליח לספק שורה של רגעים מעניינים, ולא תמיד פשוטים. הסופרת אמונה אלון חושבת שעצם השימוש במילה "שואה" הוא סטרילי מדי, ונכון יותר לקרוא לילד בשמו המפורש: "השמדת יהודי אירופה". פרופ' סמי סמוחה קורא דברים מן הכתב במיידנק, ומכריז שזו ההוכחה הניצחת שאין השגחה עליונה, ונתקל במחאה מנומסת אך תקיפה של יהורם גאון, שמבקש להיזהר בכבודם של היהודים שזעקו "שמע ישראל" לפני מותם.
המו"ל דב אייכנוולד נשבר בבכי ליד השולחן, כשהוא מדמיין סביבו את נשמות חייליו שנספו באסון צור בלבנון. גולן אזולאי נוגע בסוגיה הטעונה של יחס יהדות המזרח לשואה, דרך הבדיחה המרירה על "למזרחיים יש את המימונה ולאשכנזים את השואה", ומסביר שבעיניו, המימונה היא גם של האשכנזים והשואה היא גם של המזרחיים.
עוד קטע ראוי לציון מתרחש כאשר יונה אליאן מחפשת את ביתם של סבה וסבתה בעיר שדליץ. בפולנית שבורה היא מתחקרת עוברים ושבים בניסיון לאתר את כתובתם, ומפגש אקראי עם ישיש פולני, שמיד מתאר לפרטי פרטים איך נלקחו היהודים המקומיים אל מותם, מעורר צמרמורת וממלא את הלב באמפתיה כלפיה השחקנית הוותיקה, שסערת הרגשות ניכרת בה.
ובסצנת הסיום של הסרט, מתוך תהומות העצב באושוויץ, אפרת גוש אומרת שמגיע לנו שיר אופטימי, ושרה את "לראות את האור" בפני חברי המשלחת. לא בטוח שזה השיר הראשון שהייתי חושב עליו בהקשר של אופטימיות, ואני מודה שבי הוא עורר תמיד אימה קלה, אבל אחרי חמישה ימים כאלה בפולין, אדם חייב לראות קצת אור כדי לא להשתגע.
אקו"ם