עד העונה הבאה: הסדרות שאנחנו רוצים מהן עוד
העונה החדשה של "משחקי הכס" כבר בפתח, בקרוב אף יחזרו לחיינו בקול תרועה נרקומנית "האח הגדול" ו"הישרדות", ובכל זאת אנחנו כבר מתגעגעים לכמה סדרות, אפילו אם חלקן רק סיימו עונה ואחרות רק פרצו לחיינו. תקראו לנו מפונקים, אנחנו פשוט מכורים לטלוויזיה
כדי לסבול את זמן ההמתנה עד לעונה הבאה של "בייבי בום", תמר פרלשטיין מבקשת אפידורל
אין דבר בעולם שאני אוהבת יותר לראות מאשר שמאלץ מרגש שמגיע לסיום טוב דקה אחרי שהכול היה נראה אבוד. תודה לאל שכמו ב"בייבי בום", גם במציאות רוב הלידות מסתיימות בדיוק כך. לא רק שאני צופה וכוססת ציפורניים במתח או מזילה דמעה בהתרגשות, אלא שאני מתמלאת הערכה לבנזוג שלי שלא החליט בשבילנו ש"לא צריך אפידורל", או צילם אותי בדיוק ברגע שבו התחלתי לצרוח. תאמינו לי, יש מקרים שבהם צריך לשקול הקמת דוכן של הרבנות הראשית לגירושי אקספרס מול התינוקייה.
עוד כותרות ב-nrg:
• עמיר בניון: הזמר הפוליטי של ישראל והדרדסים
• לא תאמינו שזה הוא: דוויין ג'ונסון רוקד ושר
• הסיכויים של ישראל באירוויזיון נוסקים
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
בכלל, ברגעים מסויימים התוכנית הזו מעודדת ילודה אצלנו בבית, בעיקר בלידות של אלו שלא מרגישות כלום בלי אפידורל. יש רגעים שבהם אני נשבעת תוך כדי אמירת תהילים שלעולם לא אלד שוב. הדמעות של האמהות והאבות החדשים הן הקתרזיס הגדול ביותר של הריאליטי בישראל. יש בהן משהו עמוק וכן, ששום מירוץ או מנת גורמה לא יכולים לספק.
נכון שיש פה מציצנות וסקרנות, ונכון שיש כאן מערכת אינטרסים משומנת — החל מבית החולים וכלה בזוגות שעדיין לא הבנתי מה יוצא להם מזה. ולמרות הכול, אני מחכה לפרקים החדשים בקוצר רוח. אז תקראו כבר למיילדת כי כואב לי ואין לי מה לראות.
רננית פרשני מוכנה לפגוש את האסירות של "הכתום זה השחור החדש" אפילו בסמטה אפלה.
רק שיחזרו כבר
שלושה חודשים. זה הכול. פחות ממאה ועשרים יום, ו"כתום זה השחור החדש" תחזור אלינו. ההמתנה לדמויות הנפלאות מהסדרה היא לא פשוטה, כי מכל סדרות הטלויזיה שמסתובבות על המסכים שלנו, הדמויות של "הכתום" (אחרי שתי עונות אני מרגישה בנוח לקרוא לה בשם חיבה) הן הכי מעניינות, מפתיעות, אנושיות ונשיות. אסירות שרצחו, גנבו ורימו, ולמרות זאת הייתי מוכנה לפגוש אותן בסמטה אפלה. כי למרות הכול, רובן נשים טובות.
בניגוד לסערה האחרונה מבית "עובדה", שבה אילנה דיין נתנה לארז "הייתי מוצף מינית" אפרתי במה כדי לתרץ את חטאו הבלתי נסלח, הבנות של הכתום משלמות את חובן לחברה ולא מתבכיינות. הסדרה מאפשרת לצופה להבין לאט לאט במה הן חטאו, ועוד יותר לאט הצופים גם מבינים למה. לכל אישה שפשעה יש סיבה, בדרך כלל טובה. חלק מהדמויות הן דמוניות, נצלניות ומרשעות אמיתיות. אבל רובן נשים נואשות, שהיו חייבות למצוא דרך להגן על עצמן או על היקרים להם. הצפה מינית, אגב, ממש לא נמצאת ברשימת הסיבות. בתוך המים הסוערים האלה מצליחה הסדרה להתנהל עם הרבה חמלה ואהבת אדם, ובלי לתת לגיטימציה לפשעים ולפושעות.
בשביל אודליה גולדמן אלמנטרי להמתין לעונה הבאה של שרלוק, אבל למה צריך לחכות כל כך הרבה?
צופים אדוקים של סדרות מפתחים סבלנות מסוימת. הם מחכים במתח משבוע לשבוע, כוססים ציפורניים בחופשת הקיץ. אבל אצל המעריצים של "שרלוק" מדובר בהמתנה מליגה אחרת. בסיום העונה השלישית, אי–שם ב–2014, מוריארטי הנבל הופיע על כל המסכים. האם הוא באמת חזר? ומה יהיה עם אשמת הרצח שמרחפת מעל שרלוק? ומה עם אשתו של ווטסון, וההיריון, והזהות הבדויה? את כל זה נגלה כמובן ב–2016. אולי.
שנתיים בממוצע בין עונה לעונה היא תקופת המתנה בלתי הגיונית. סדרות ננטשו על פחות מזה. אבל אנחנו יודעים את האמת: סדרות כמו שרלוק לא מוצאים בכל מקום. כל פרק הוא פנינה, כל דיאלוג מושחז עד שלמות, וכל סצנה מצולמת בקפידה. אנחנו רוצים את השרלוק שלנו עשוי כמו שצריך, ואנחנו מוכנים לתת להם את כל הזמן שהם רק רוצים. ונו, נשארה רק עוד שנה. בקטנה.
יואב פרידמן כל כך סמך על סול, שהוא מחכה לו עוד לפני שהתחילה העונה הראשונה
אם יש סדרה טובה, אז די ברור שנחכה לעונה השנייה שלה. כאילו, למה לא? אבל הדבר הגדול ב"סמוך על סול" הוא שההמתנה לעונה השנייה קיימת, למרות שהעונה הראשונה שלה הייתה צריכה לענות על ציפיות בגובה "הַיי" מצריכת מתאמפטמין כחול.
למרבה השמחה, "סמוך על סול" — סדרת הבת של יצירת המופת "שובר שורות" — מצליחה לעמוד בסטנדרט המטורף שהציבה הסדרה האם. אם להתפלצן רגע ולהיעזר בכל הסופרלטיבים המשומשים, אז גם "סמוך על סול" נהנית מעלילה דרמטית ומותחת, מצילומים מעלפים ומעיצוב פריימים שלא מביישים קולנוע במיטבו. וכמובן, לא פחות חשוב, הדמויות הן, נו, אמממ, נמשוך את זה עוד קצת, עגולות, כמו שאומרים.
לא רק ש"סמוך על סול" מעניינת כשלעצמה, היא גם מוסיפה רבדים ועומק ל"שובר שורות". מעין בונוס למתמידים. קצת מזכיר סרט קיץ של דיסני ששולח קריצות למבוגרים, שאם כבר נכנעו ללחץ וקנו לילדים פופקורן ב–50 שקל לדלי, לפחות שייהנו קצת. אז נכון שאפשר לחשוב, אפילו במידה מסוימת של צדק, ש"סמוך על סול" היא בעצם "מור אוף דה סיים" של "שובר שורות". אבל מה יש לומר, כשהסיים הוא כל כך טוב, תנו לי עוד ממנו.
שחר ויצמן משחק כדורגל עד ש"שכונה" שתחזור והוא יוכל לראות שוב ילדים כמוהו
ראינו כבר ילדים נבחרים, איים נידחים וערים אבודות. צפינו במחוננים בעלי מנהיגות ובבני נוער ממדינות רחוקות. והנה, סוף סוף הגיעו אל המסך שלנו ילדים שנראים כמונו. ישראלים רגילים, נורמלים, עם שמות כמו רחלי, אודי ולירון. הילדים האלה לא חכמים מהממוצע, לא יודעים להילחם וגם כשהם מחפשים אוצר הם לא באמת רוצים אותו — הם רק רוצים להפסיק להסתבך עם הבנק. וראו זה פלא, למרות שהם כל כך רגילים, הם בכל זאת מעניינים.
הרגעים הכי טובים בסדרה הם דווקא הרגעים הפשוטים, אלו שכוללים הסתבכות עם העובדת הסוציאלית או התמודדות עם מנהלת בית הספר. אלו הרגעים שמזכירים לנו את החיים האמיתיים שלנו, ולכן הם מרגשים אותנו כל כך.
כולנו מכירים את השכנה המטורללת, את ההוא שמצטט את סבתא שלו ואת האיש הזקן המפחיד עם הכלב. אלו החיים שלנו, בשכונה שלנו, פחות או יותר. וכיף לראות אותם על המסך, מקבלים את המקום הראוי להם ונותנים לנו את הכבוד שראוי לנו. אז מתחת לשכונה שלנו אין את מטה אהרון, אבל גם אנחנו, בדיוק כמו הילדים ב"שכונה", הולכים לשחק כדורגל אחרי שהכול סוף סוף נגמר.
רחלי מלק–בודה מחכה שליאור דיין יחזור אל המסך שלה, עדיף ב"מחוברים"
את סוד הקסם של "מחוברים" אפשר לסכם במילה אחת: כנות. אבל לא סתם כנות, כנות כתרפיה. תהליך משכך ומרפא, שדרכו מגלים המחובר והקהל שהצורה הבלתי–שגרתית שבה הם חווים את העולם היא בעצם מאוד שגרתית. או בקיצור, שכולנו אוכלים את אותם סרטים.
באופן טבעי, המחוברים האהובים ביותר יהיו תמיד אלו שלוקחים את הפורמט עד הסוף ולא מפחדים להתגלות בכיעורם. אלו שהקהל מוצא בחולשות שלהם אפילו חן מסוים.
מחוברים היא לא עוד סדרת דוקו–ריאליטי. זה הדבר הכי קרוב לחיים עצמם. אמנם יש שם מצלמה וחלק מהסצנות נרקמות מראש, אבל הפלטפורמה היא שגרת חיים נטולת איפור ותפאורה. וגם אם אפשר לתזמן חלק מהאירועים, רגעי שיא כמו לידה או מוות אי–אפשר לתזמן מראש. הפרק שבו ליאור דיין נפרד מאביו ובוחר לפתוח מצלמה תוך כדי שהוא מקבל את ההודעה על פטירתו, הוא אחד הפרקים המרגשים ביותר שנצפו אי–פעם בטלוויזיה.
צריך גם לומר מילה טובה על היוצר רם לנדס וחברת ההפקה שלו. ללהק זה דבר אחד, אבל לשזור את כל סיפורי החיים האלו כך שיתקבל גם מסר שהוא מעבר למקבץ אירועים אקראיים, זה כבר סוג של גאונות.
אז תנו לי עוד עונה של מחוברים, ומבחינתי יכולים להיות בה רק שני משתתפים: ליאור דיין וחנוך דאום. ויודעים מה? מצדי שימשיכו להצטלם לכל העונות של הסדרה עד סוף החיים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם