כנסיית הרגש: יורם חזן עדיין יוצר מהבטן
חושב שמוסיקה צריכה להיות נטולת תוויות, תר כל הזמן אחר הגירוי היצירתי הבא וקורא ביקורות, אבל לא מתרגש מהן. יורם חזן, סולן 'כנסיית השכל', מספר על חברי הילדות שהפכו ללהקה, מחפש ערך מוסף גם אחרי 23 שנה ומגלה שיש אלבום חדש בדרך
"הפעם הראשונה שהופענו הייתה בפאב באזור בן יהודה בתל אביב, נראה לי שהוא נקרא 'פאב העלייה השנייה'", נזכר יורם חזן בחיוך בתחילת דרכה של 'כנסיית השכל', לפני 23 שנים. "אבל ההופעה שיותר זכורה לי, שמבחינתי היא באמת ההופעה הראשונה וההפקה הראשונה, הייתה בסוזן דלאל, באחד האולמות", הוא מספר.
עוד כותרות ב-nrg:
• עמיר בניון: הזמר הפוליטי של ישראל והדרדסים
• לא תאמינו שזה הוא: דוויין ג'ונסון רוקד ושר
• הסיכויים של ישראל באירוויזיון נוסקים
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"זו הייתה אחת הפעמים הראשונות שבהן בעצם עלינו אי פעם על הבמה. קודם כתבנו, הקלטנו והוצאנו את האלבום, ורק אחר כך התחלנו להופיע ובכלל להכיר את הדבר הזה שנקרא 'במה'. לא היה לנו בכלל ניסיון בימתי, ואני זוכר שלאורך כל ההופעה תקענו את המבט ברצפה, כי לא היה לנו אומץ להרים את העיניים. טוב, עברנו כברת דרך מאוד ארוכה מאז", הוא מחייך.
אכן, 'כנסיית השכל' עברה כברת דרך משמעותית, שלאורכה מספר ציוני דרך מרכזיים, דוגמת הזכייה בתואר להקת השנה, המופע המדובר ומרובה הנגנים 'אוטוביוגרפיה', שחוזר להופעה חד פעמית במהלך חודש יוני, ויציאת האלבום 'הבית כה רחוק', שהוקלט יחד עם תזמורת אנדלוסית. בשבוע הבא יופיעו חברי הלהקה בשוני עם המופע האקוסטי 'כנסיית השכל מתפשטת' ויארחו את ארקדי דוכין ומיכה שטרית.
עד כה, אירחתם בהופעותיכם אמנים רבים, כמו אהוד בנאי, אריאל זילבר וריטה. מיהו האמן שאירוח שלו בהופעה הוא בבחינת הגשמת חלום עבורכם?
"בדרך כלל, את מי שאנחנו רוצים לארח, אנחנו מארחים. בכל פעם שיש לנו מופע גדול ומעניין, בא לנו גם לארח שם מישהו, ובכל פעם שזה עולה, אנחנו מתלבטים לגבי אותו מופע - מי מתאים, את מי נרצה", אומר חזן. "כשאנחנו מחליטים את מי אנחנו רוצים לארח במופע, אנחנו פשוט מזמינים אותו. תראי, אנחנו לא אנשים של חלומות לעתיד, אין לנו תכניות עתידיות או משאלות – אנחנו מחליטים באותו רגע".
בין אם חברי הלהקה העזו לחלום על קריירה מוסיקלית ענפה, ממושכת ורציפה כמו זו שזכו לה ובין אם לא, נראה שיש בהם את אותו דבר נדיר וחמקמק המאפשר ללהקות להישאר יחד, בשעה שרבות אחרות מתפרקות.
להקות רבות התפרקו, חלקן שבו והתאחדו. אתם ממשיכים ליצור ולהופיע ברצף כבר למעלה מ- 20 שנה. מה שומר אתכם יחד?
"התחלנו בתור חברי ילדות, אני, רן ודוד. הייתה לנו ילדות בשדרות. היינו מן חבורה כזאת, שהתראתה הרבה, עד שגילינו את המוסיקה והפכנו להיות להקה", משיב חזן. "זה שומר עלינו, כי התחלנו בתור חברים, זה משהו שהתפתח יחד עם החברות, ואני חושב שאנשים נוטים יותר להעריך חברות מאשר עבודה, במירכאות.
"תראי, יש הרבה אמנים שמגיעים לתל אביב ורוצים להקים להקה, וחברי הלהקה שהם פוגשים, ולא הכירו קודם, הם כבר אנשים בני 25, שהאישיות שלהם כבר התפתחה, ואז יש יותר חיכוכים ביניהם. אנחנו, לעומתם, כבר ממש מכירים אחד את השני ולכן אצלנו זה אחרת - אכפת לנו אחד מהשני ומהחברות בינינו, ואנחנו לא עושים עניין מכל מריבה או משהו כזה, כי אנחנו יודעים שבסופו של דבר זה יסתדר".
העבודה המשותפת לאורך השנים וההתפתחות האישית של כל אחד מכם השפיעו על החברות ביניכם?
"במובן מסוים, כן. ברגע שכל אחד כבר הלך עם בת הזוג שלו, ועכשיו כבר יש לכל אחד מאיתנו ילדים, אז זה כבר נהיה מפגש שהוא יותר מוסיקלי מאשר חברי, כי יש לכל אחד את העולם האישי שלו. אנחנו כמובן עדיין חברים טובים, ועדיין יכול להיות שנמצא את עצמנו יוצאים לשתות יחד משהו, אבל זה כבר קורה פחות ופחות".
השינויים שציינת – הזוגיות והקמת המשפחה, משפיעים על תכני השירים?
"לא, ואני אומר לך למה לא. אני חושב שרוב המטען הרגשי של אמנים, ובכלל – של אנשים, נוצר בתקופה בה היו צעירים יותר. משם מגיעים החומרים, הרבה פחות מתוך מה שקורה איתם עכשיו - כל הזמן הם חוזרים אחורה לתחושות ולנושאים שהיו משמעותיים עבורם פעם, בגיל צעיר. פה ושם, יש הבזקים של מה שקורה בחיים שלהם עכשיו, אבל אני חושב שעיקר המטען הרגשי שממנו מגיעים החומרים הוא באופן שבו היו החיים שלהם כשהיו בגיל 14 עד 20, פחות או יותר, שאלו הגילאים שבהם קורים דברים משמעותיים בחיים של רוב האנשים".
כחצי יובל חלף מאז עברו חברי הלהקה משדרות, עיר ילדותם, לתל אביב, ועדיין, התקשורת אוהבת לראות בהם את התגלמות חלומם של אמנים צעירים – לעבור מן המוכר והבטוח למפתה ולבלתי נודע, לעזוב את הבית לטובת העיר הגדולה ולכבוש אותה בסערה. הנרטיב של נערי הפריפריה שאזרו עוז ויצאו אל הכרך נקשר בשמם של לא מעט מוסיקאים, ואולי היה צורם פחות אלמלא היה נלווית אליו הרמיזה המתמדת כי אותם מוסיקאים הצליחו על אף שאינם תל אביבים מלידה.
"עבר מלא זמן מאז שהגענו משדרות לתל אביב", מתייחס חזן לעניין. "אני כמעט ולא קשור לשדרות, רן יותר, כי גם אמא שלו גרה שם, וגם לדוד יש שם הורים. אבל עדיין, את יודעת, זה המקום שגדלתי בו, אני לא מתכחש לו והוא חלק מהמטען המוסיקלי שדיברנו עליו. אבל עברו באמת המון שנים מאז, אני גר בתל אביב יותר שנים מאשר גרתי בשדרות".
מדוע, לדעתך, תל אביב היא עדיין מרכז העצבים, כמעט בלבדי, של תעשיית המוסיקה, ומעבר אליה נחשב לצעד חיוני עבור מי שעושה צעדיו בתחום?
"תראי, בזמנו, כשהתחלנו, באמת כל התעשייה עבדה פה. היום, לדעתי, בגלל עידן האינטרנט ובגלל התפתחות התקשורת, זה לא באמת נחוץ לעבור לתל אביב. זה כמו שאמנים ישראלים מצליחים לפתח קריירה בחו"ל ולעשות את זה מהארץ. המיקום הגיאוגרפי כבר פחות חשוב היום, אבל אז, כל חברות התקליטים, כל האולמות המרכזיים להופעות, הכל היה בתל אביב. היום אני נשאר בתל אביב פשוט בגלל שאני אוהב את העיר הזאת".
אתה חושב שיש דבר כזה 'יצירה תל אביבית', מוסיקה שהיא תל אביבית באופייה?
"האמת היא שאני פחות מעורה במה שקורה בעיר, לא יוצא לי הרבה בימים אלה להסתובב. אבל אני יודע שיש מלא מוסיקה חדשה, ואני חושב שזה מיותר לתת תוויות למוסיקה, התווית היחידה שצריך לתת למוסיקה קשורה בשאלה האם היא מוסיקה טובה או לא. זה הכל. ההגדרות האלה כבר לא מעניינות – 'מוסיקה מזרחית', 'מוסיקת רוק', 'מוסיקת עולם'. מוסיקה צריכה להיות קודם כל טובה".
בניגוד לנטייה האנושית הטבעית להמשיך לרוץ עם מה שעובד ולא להחליף נוסחה מנצחת, חברי 'כנסיית השכל' מנסים כל העת לחדש ולהשתנות. בעקבות הצלחתם הגדולה של חלק מן האלבומים, מצופה היה כי ימשיכו בקו מוסיקאלי דומה, אך חברי הלהקה הפתיעו פעם אחר פעם ובחרו לפנות לכיוונים שונים, דבר שבא לעיתים לידי ביטוי גם בהחלפת מפיקים ואנשי צוות.
נראה שאתם כל הזמן רצים קדימה. למה לא להתעכב עוד קצת באותו מקום?
"אני חושב שזה סוג של חיפוש מתמיד", משיב חזן, וקולו מהורהר. "אנחנו תמיד מחפשים את הטריגר שיעורר בנו חשק לעשות את האלבום, בכל אלבום אנחנו מנסים מחדש למצוא את הערך המוסף שלו – או שאנחנו לוקחים מפיק כזה או אחר, או טסים ללונדון ומקליטים, או שאנחנו מביאים את האנדלוסית ועושים איתה אלבום שלם. זה פשוט כדי לעניין את עצמנו ולרגש את עצמנו, לגרות את עצמנו. זה חשוב", הוא מוסיף.
יש רגעים שבהם היצירה יחד פחות מרגשת ומלהיבה אתכם וגורמת לכם להרגיש שזו עבודה לכל דבר?
"לא", משיב חזן נחרצות מבלי לחשוב על כך ולו רגע. "זה עיסוק ילדותי וכייפי, וממש לא משעמם", הוא אומר בחיוך.
האלבומים שלכם התקבלו בתגובות שונות אלו מאלו – בעוד שחלק חובקו בחום ע"י הקהל, יש כאלה שזכו לתגובות פושרות למדי. אתה מרגיש שאין נאמנות טוטאלית של הקהל אליכם, כפי שהייתם רוצים?
"תראי, אנחנו לא יכולים ליצור מתוך מחשבה מה יאהב הקהל ואם מה שאנחנו עושים יקלע או לא יקלע לטעמו. זאת לא הדרך שבה, לדעתנו, צריך לעשות מוסיקה. זה מתחיל מכתיבת השירים – היא לא תלויה בקהל ובאופן שבו הוא יקבל אותם. זה אנחנו מול הדף הריק, אנחנו לא חושבים כשאנחנו כותבים אם יאהבו את השיר או לא, אנחנו לא יוצרים מהמקום הזה - אנחנו מחפשים לרתק את עצמנו ולצמרר את עצמנו, בתקווה שזה ידבר לעוד אנשים".
אתם קוראים ביקורות שמתפרסמות על האלבומים ועל ההופעות שלכם?
"כן, אנחנו קוראים, אבל אני חושב שהיום צריך להסתכל על כל העניין של ביקורות אחרת, כי הזמנים השתנו. תראי, מוסד המבקר המוסיקלי הוא מוסד שקצת נשחק - פעם היו מבקרים שבאמת היה מרתק לקרוא אותם, והיום, כשיש כל כך הרבה ערוצי תקשורת, זה משהו שכבר נשחק. היום גם יש פייסבוק, ואת יכולה לקבל ביקורת של הקהל שלך ישירות אלייך. זה עידן אחר".
אתם שומרים על קשר עם הקהל בערוצי התקשורת החדשים, דרך דף הפייסבוק שלכם, למשל?
"כן, לגמרי. לא באופן רציף, יש לנו מישהו שמפעיל את הדף, אבל אנחנו קוראים ומגיבים, זה לגמרי משהו שמעניין אותנו וחשוב לנו לעשות".
נדמה שלאחרונה אתם מתמקדים יותר בהופעות מעניינות ומושקעות ופחות בשירים חדשים. האם זה נובע מתוך הצורך בקשר עם הקהל ומההנאה שבהופעות, או שאתם פשוט זקוקים להפסקה מתהליך היצירה המוסיקלי?
"תראי, האלבום עם האנדלוסית יצא לפני שנה וחצי, משהו כזה. אנחנו התחלנו בחזרות ראשוניות ממש של האלבום החדש, וזה ייקח קצת זמן. אלבומים חדשים הם דבר שמצריך זמן, צריך לנוח קצת מהכתיבה ולמלא מצברים ואז להתחיל עוד פעם מחדש. בגלל זה לוקח קצת זמן. אני מאמין שעוד שנה, אולי אפילו פחות, כבר ישמעו מאיתנו חומרים חדשים", אומר חזן, ולנו נותר רק להמתין בסקרנות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם