תיאטרונטו 2015: שחקן בתוך עצמו הוא גר
פסטיבל תיאטרונטו ה-25 נחל הצלחה אדירה עם תפוסה כמעט מלאה. בחגיגה הגדולה של הצגות היחיד בישראל בלטה מעל כולן ההצגה "מקורקעת" בביצוע קרן צור, שגם זכתה בפרס המשחק הטוב ביותר
זה קרה בהפתעה מוחלטת, דווקא בהצגה השמינית תוך שלושה ימים: "מקורקעת" של ג'ורג' בראנט, בתרגום ובביצוע קרן צור ובבימוי סיני פתר הכה בי בחוזקה. מאז כבר ידעתי שיש לפסטיבל תיאטרונטו להצגות יחיד ה-25 בניהולו של יעקב אגמון זוכה, ואכן בפרס המשחק הטוב ביותר זכו צור והצגתה.עוד כותרות ב-nrg:
• עמיר בניון: הזמר הפוליטי של ישראל והדרדסים
• לא תאמינו שזה הוא: דוויין ג'ונסון רוקד ושר
• הסיכויים של ישראל באירוויזיון נוסקים
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
צוות השופטים – הבמאי מיכה לבינסון, השחקן דורון צפריר והמחזאית חגית רכבי ניקולייבסקי – בחרו להעניק את הפרס על שם נסים עזיקרי על סך 10,000 ש"ח, תרומת קרן רבינוביץ', מהנימוקים הבאים: "עבודת משחק מהמורכבות שראינו לאחרונה. אפיון דמויות מדויק, אינטליגנטי ורב פנים, מנעד רגשי רחב ומגוון ויכולת משוכללת לנוע בין מצבים בחופשיות ובביטחון. יכולת גופנית מרשימה, יכולת רטורית וגיוון קולי, אירוניה ושובבות לצד חשיפה רגשית מצמררת".
זאת הצגה כואבת ומרתקת שמאמתת מחשבה בולטת באירוע שלם שכולו שחקנים: ההבנה שאין הבדל ו/או גבולות ברורים בין מגלם למגולם בהצגת יחיד כזאת, גם אם השחקן עמד מאחורי דמות שאין היא הוא בעצמו. צור כולה הייתה "טייסת חלומות שהפכה ללווייתן אזרחי" כדברי דמותה והרבה מעבר לכך, מימשה בכל מאודה את התמות העיקריות של המחזה והעלתה אחרות בהופעתה החריפה.
המחזה עוסק בטייסת F16 אמריקאית שמושלת מתפקידה כלאחר כבוד בשל הריונה ועוברת לתפעל מטוס ללא טייס; בלקסיקון הצבעים שהטקסט מציע ניתן לומר שהיא מועזבת מ"הכחול" שבשמים, עוברת ליקום המקביל "האפור" הממוחשב בו היא מחסלת "טובים" ו"רעים" המשתלט על העולם "הורוד" שכולו סוסי פוני ושייך לילדתה, לבעלה ולמצפון שנותר בה.
מבחינה אחת מרכז העניין בעימות בין משפחה מול קריירה, בורגנות מול אקזיסטנציאליזם, מידת המחויבות שלנו לעצמנו ויכולת השליטה האנושית. מאידך מדובר בתיעוד מלחמה עקובה מדם שבגינה החמלה משועבדת לטובת המיליטריזם. מצד שלישי זאת הצצה מדוקדקת לחייה של אישה. "מקורקעת" מרחף מעל בין המשמעויות האלה אבל איננו חד משמעי. התשובות לשאלות שעולות נותרות בידינו, מצמיתות לא פחות מהביצוע המכאיב, עבודת הבימוי המשובחת ומרכיבי הבמה העשויים בקפידה.
"קשקושים" היא אירוע בלתי קונבנציונלי יותר מתיאטרון רגיל אשר מביא לבמה דמות דמונית-ילדית בשם קלואי הבורחת מבית הוריה כשהם מחליטים לעבור דירה. במעט ג'יבריש ואנגלית שבורה, תוך שימוש ממוקד בשלל מרכיבים, היוצר אופיר נהרי בונה עולם מושך יותר מאשר עמוק, כזה שמאיר את עולמה כגן עדן מדומיין וחסר פרופורציות.
בסגנון שכל כולו צורות חדשות מוגש פרפורמנס אנרגטי בביצועה המשגע של נופר מועטי שאינו אלא גב חזק נטול שלד עלילתי אמיתי. ההצגה יפהפייה אך מקושקשת ובניגוד לחזיונות תיאטרליים אחרים אינה נשענת על בסיס רעיוני רחב.
מועטי זכתה בציון לשבח על סך 5,000 ש"ח. בנימוקיהם אמרו השופטים: "פרס זה מוענק לעבודה ללא מילים שהצליחה לגעת, לרגש, להצחיק ולספר סיפור, תוך שימוש בבובות, הנפשת חפצים, וידאו ארט, מזוודה אחת, דובי, ברבי, גיר אחד לבן וכישרון יוצא דופן של שחקנית צעירה, המפגינה מיומנות תנועתית ווירטואוזיות קולית, ומוכיחה שליצנות ובובות יכולים לדבר גם ללבם של מבוגרים".
האני הזועק עומד גם במרכז "רואים את הרגליים", לוקח את הקלישאה האמנותית "מבוסס על סיפור אמיתי" למחוזות אישיים מאוד. זהו מסמך חודרני מחייה של השחקנית המטלטלת ענת זאוברמן ובביצועה הכן, המוצג כיצירה בימתית המשותפת לה, למירי לזר ולאינה איזנברג.
כמו רבות מהמונודרמות, העלילה מובאת כדיאלוג לנמען שאינו נמצא אל הבמה אלא מרחף מעל הסיטואציה. הפעם זוהי סבתה המאושפזת של זאוברמן המשמשת כקול המצפון בסיפור ושבפניה היא מגוללת ללא מעצורים חוויות התבגרות כואבות ובמרכזן אנורקסיה שבגינה התגלגלה לשרשרת מצבים תת-אנושיים.
הנובלה הקאנונית "קאטרינה" שכתב אהרון אפלפלד עוסקת באיכרה פשוטה ממוצא אוקראיני המתערה בקהילה היהודית ויוצרת קשר מיוחד עם אנשיה, דבר המערער את תפישתה ומעמת אותה עם סביבתה. המקור נפרש על פני יריעה תקופתית ואישיותית רחבה, אך העיבוד שיצרו וביימו לנה פוגוסוב ומיכאל צ'רני משתמש רק בחלקים ממנו.
כמונולוג בגוף ראשון מבית הכלא מגוללת קאטרינה בפני בנה השתלשלות אירועים שמסבירה כיצד החליטה לעשות מעשה נורא. ארבע הדמויות שעליהן הושם הדגש מותירות את הצופה רק עם שלושת רבעי מתאוותו בידו, אך מרכיבי הבמה יוצרים חוויה נקייה שמרתק לצפות בהיטמאות קדושתה.
אבישב מיידלר הצעירה מגישה הופעה זקופה בעיניים מלאות תושייה ובלהט מילולי. גם אם ההצגה הזאת כטבעה של אדפטציה לתיאטרון מוציאה ממערכת הקשרים מורכבת משהו קטן יותר, היא עדיין נחקקת בלב צופיה ומותירה רושם כבד.
היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו? זו השאלה הבלתי נמנעת שעמה מתמודדת "הלוך ושוב" מאת ובכיכובו של מחמוד קדח מבית המרכז לתיאטרון של עכו, שפיראס רובי ביים בקצב נכון. איברהים שבסך הכל רצה לשכור דירה בתל אביב מתחפש לאשר, תימני חופש כיפה מבני ברק, על מנת לזכות באמונו של בעל הבית הזקן פרנקל שאינו מוכן להשכיר את דירתו לערבים.
הסתרת הערביות ומשחקי הזהות מגיעים למקומות עצובים ומצחיקים כאחד כשקדח פותח בדיון עם קהלו ורוקם אסטרטגיה חכמה ומעוררת מחשבה שתסיט את השיח מהמקום הפוליטי המוכר, עד שהוא ואנחנו נכנסים לתוך מערבולת רגשית. בדרך אל דו קיום או אל שיפוט האחר כבן אדם, ההצגה הזאת מאפיינת היטב את הג'ונגל האנושי שבו אני חיים.
"שתוכל לבד" (מאת רחל גיל ובבימוי אלירן כספי) מתחילה כמאבק איתנים בין המוגבלות של ילדה "מיוחדת" לבין רצון הוריה לחנכה לעצמאות ומסתיימת כמלחמת עצמאות משפחתית שלוקחת שבויים. "לא באנו להיות כאן לתמיד", מצדיק האב את פעולותיו. הוא נמצא בחקירת משטרה, מתקיף ומתגונן, ובעיקר נאבק על זכותו להיטיב עם המצב.
הבת שנולדה בגיל מאוחר היא העניין עצמו, דמות שמרחפת ממעל ולא מרפה. חוויות של הורות מאוחרת משתלבות בהוויה יומיומית מתישה, שאמנם מתרחשת בלי יותר מדי רגעי חסד, אך משוחקת מציפור נפשו של אברם סלקטר המתרככת ונשברת עם כל התקדמות או הרעה בתפקוד הבת. מבחן המסוגלות הזה באמת קורע את הלב.
המותחן ההזוי "רואה את הקולות" מביא פסיכולוג אבוד לסדרת מפגשים עם נער מתבגר עם נטיות רצחניות. המחזה היפה שכתב וביים עומר תדמור משלב התבוננות מופרכת ומגוחכת עם אבחנות חברתיות מדויקות. עם ולדימיר פרידמן החד כתער ההצגה צוברת תאוצה מרגע לרגע, מפרקת לגורמים הלכי נפש ומתמלאת במהלומות פסיכיות למדי.
ליונתן צ'רצ'י יש בטן מלאה על החיים. "חסד עצמי" פרי עטו, בביצועו ובבימויו המשותף עם רני בלייר, סוקר אנקדוטות מעולמו הפרטי, דילמות מכאן ועכשיו, מאז ומהתקופה האחרונה, וכל זאת בשטף אירוני שנון. הוא יורה חצי ביקורת ידידותיים כלפי כל מה שמסביבו, אך לא שוכח להביט אל המציאות בחיוך משתובב.
בעייתה של העבודה היא בכוללניות של ההתחשבנויות שצ'רצ'י מפזר. זה אמנם מאפשר לו לירות פאנץ' אחר פאנץ' כמאבחן של עצמו אבל גם משטיח אמירות אמיתיות המתפקעות מטירוף חושים לכדי הערות שוליים שאינן מקבלות מספיק כבוד. עשוי לתפארת ובגילוי לב, מבדר ובעל פוטנציאל שאינו ממומש עד הסוף.
הפסטיבל השנה הציג לנופיה של יפו העתיקה שורת יוצרים-מספרים בעלי אמת אמנותית גדולה שאינם מפחדים לחשוף טפח וטפחיים מעצמם. הצגות התחרות היו חדשות ומחדשות, זוקעות ובוהקות, ובסך הכל האירו לטובה את ימי חג החירות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם