ההרכב שמשקיף על הבינוניות הישראלית מלמעלה
נשמעים כמו פורטיסהד, מעתיקים את נורה ג'ונס ומחדשים את פרינס, אבל בנוף הישראלי הצחיח, פוטוטקסיס מייצרים דבר חדש ומרתק. מספיק להאזין לטייק אוף שלהם על דפש מוד כדי להבין שגם כדי להטעין תבניות ישנות במשמעות חדשה צריך הרבה מאוד כישרון

אפשר לומר על פוטוטקסיס שהם מעתיקנים, מסחריים, שהם נשמעים כמו פורטיסהד, כמו נורה ג'ונס, כמו ג'ניס ג'ופלין ואסף אבידן. את כל זה אפשר לומר - ובעולם המוזיקה הישראלי יש מספיק אנשים קטנים שמן הסתם יגידו דברים דומים ואף יוסיפו כיד הדמיון הטובה עליהם. זו הדרך של אנשים זערוריים להתמודד עם כל מה שחורג מהבינוניות המפוהקת שלהם ושל המוסיקה הישראלית, בינוניות שהדיסק של פוטוטקסיס משקיף עליה מלמעלה.
עוד כותרות ב-nrg:
• עמיר בניון: הזמר הפוליטי של ישראל והדרדסים
• לא תאמינו שזה הוא: דוויין ג'ונסון רוקד ושר
• הסיכויים של ישראל באירוויזיון נוסקים
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
חשוב לומר, פוטוטקסיס באמת שואבים ממקורות שונים, אבל הם מייצרים דבר חדש, יחודי, שלם - סאונד מובהק שמאפיין אותם וחוצה את התקליט לכל אורכו. בהקשר הזה מספיק לשמוע את הפתיחה של Enjoy The Silenceמול הפתיחה של הרצועה השביעית באלבום - Please, כדי להבין שהטייק אוף שעושים פוטוטקסיס - במקרה הזה על דפש מוד - מטעין את התבניות הישנות במשמעות חדשה.
"מרינייד" של פוטוטקסיס הוא דיסק ברמת ביצוע והפקה שמכוונת לסטנדרטים שונים מאלה שנהוגים בארץ. תקליט שכל השירים בו שומרים על רמה אחידה, גבוהה מאוד; אלבום שכל תו ותו בו ניצב במקומו, דיסק שלא מתבייש לשמור על שתיקה כשצריך, דיסק שהוא תצוגת כוח של הזמרת, הנגנים, והמפיק ברמת ליטוש עילאית.

אז ממה מורכב האלבום? ראשית מטקסטים ולחנים שמתאימים יפה זה לזה ומשדרים אווירה מכונסת בעצמה, מהורהרת, ואלכוהולית. את המילים לכל השירים באלבום כתבה יעל פלדינגר, כשבלחנים הצטרף אליה איתי צוק שגם אחראי להפקה של האלבום.
כמו שם הלהקה (פוטוטקסיס הוא מושג בביולוגיה שמתאר תנועה של בעלי חיים לכיוון האור, או ההפך), כך גם הטקסטים של פלדינגר, לעיתים ברורים, ולעיתים נעים אל החושך – אל עולם הדימויים הפרטי של הכותבת.
הטקסטים מציגים חידה, לא ברורים עד סופם ולעיתים מטרידים ממש. בין כך או כך, בכל חלקי האלבום הטקסטים מייצרים עניין. אם זו הקומה הראשונה של היצירה, הרי שהקומה הבאה היא יחידת הקצב (בס, תופים). ניר בלום על הבס, ואיתי צוק על התופים האלקטרונים, מציגים יחידת קצב מתואמת ומרשימה שמחזיקה את הלב הפועם של הלהקה. כבר ברצועה שפותחת את האלבום (Prison) ניר בלום מציג ריף בס מבריק שמחזיק את השיר – ומשם זה רק נהיה טוב יותר. התיאום בין הבס לתופים האלקטרונים, הוא רק דוגמא אחת לחיבור המאוזן שיצר איתי צוק בין הסאונד האלקטרוני לשאר הכלים. הדוגמא הבולטת ביותר היא הדרך בה כלים חמים (קלרינט, כינור, צ'לו, חצוצרה) משתלבים באלבום – לא תמצאו כאן קרבות אגו, כל כלי זוכה לתפקיד שמשרת את השלם, ותו לאו.
אל כל זה מצטרף הקול השבור והפצוע של יעל פלדינגר (שנתמך מידי פעם בקולות רקע של צוק). פלדינגר, שמייצבת את עצמה כאן כאחת הזמרות היותר מעניינות שפועלות היום בארץ, מובילה את השירים אל המנעד המדויק שלהם – אין בשירה שלה התאמצות יתר, או התייפייפות – כל שיר זוכה לטיפול הראוי לו, לא יותר ולא פחות. העובדה שהאלבום בנוי סביב הקול של פלדינגר וסביב הלכידות של יחידת הקצב – רק הופך את האמור כאן למרשים יותר, ודומה שהשיר שחותם את האלבום (Woman) מתאר התבוננות על התקליט מלמעלה: התבוננות באישה ששרה את השירים, פצועה, שבורה, חשופה, מביטה בלב שלה נעלם בחול טובעני.

השאלה היחידה שנותר לשאול היא איך יכול להיות שתקליט כזה יוצא, ולא מעורר את הרעש התקשורתי שהוא ראוי לו? זו שאלה שאנשי הלהקה צריכים בראש ובראשונה להפנות לעצמם. תקליט השדרים הראשון ששוחרר לרדיו היה ביצוע מחודש של פרינס ל-When Doves Cry – בחירה שגויה, בניסוח עדין. מבין מבחר השירים המצוינים שפוטוטקסיס מציגים באלבום קשה לבחור את הטובים ביותר, וקשה אף יותר לנחש מה יתאים לפלייליסט של תחנות הרדיו השונות: הרצועה השניה באלבום ("Red") יכלה לעשות עבודה טובה כתקליט שדרים ראשון, וכך גם הרצועה החמישית ("Courtyard Clown") או השישית ("Fire").על אף שקל יותר להגיע ללב הקהל עם שיר מוכר, החידוש של פרינס לא עומד בשורה אחת עם השירים הנ"ל.
לאלבום החדש של פוטוטקסיס ניתן להאזין במלואו בבנדקאמפ. עשו לעצמכם טובה ונצלו את זה.
ד"ר חן מרקס הוא חוקר ומרצה לתרבות עברית ולספרות חז"ל במכון שכטר למדעי היהדות, במכללת בית ברל, ובמכללת עמק יזרעאל chenm@yvc.ac.il