"הג'ינקס": בצע רייטינג או עיתונאות חוקרת?
הסדרה המדוברת של הזמן האחרון עשויה באופן מורט עצבים ומצליחה בקלות לרתק את הצופים למסך. אך לצד ערכה הדרמתי עולות תהיות באשר להתנהלותם האתית של יוצריה. דליה דורנר: "על מחקר עיתונאי להיות הגון ואחראי ולשרת את הציבור"
הסדרה הדוקומנטרית "הג'ינקס" (yes דוקו ו-yesVOD), העוסקת באיל הנדל"ן רוברט דרסט, ששמו נקשר בביצוע שלושה מעשי רצח ונעצר שוב יום לפני שידורו של הפרק האחרון, חוללה סערה של ממש. יוצרי הסדרה, אנדרו ג'רקי ומארק סמרלינג, עימתו את דרסט עם מכתב שמצאו ועשוי להוות ראיה משמעותית, שייתכן ובכוחה להביא להרשעתו ברציחתה של ידידתו סוזן ברמן. זאת ועוד, בדקות האחרונות של הפרק האחרון בסדרה, בוקע ממכשיר ההקלטה קול המיוחס לדרסט, ובו משפט הנשמע כהודאה באשמה – 'מה עשיתי? הרגתי את כולם, כמובן'.עוד כותרות ב-nrg:
• למה מאסטר שף VIP נכשלה?
• פרובוקציה? מסגד אל אקצה כמגן דוד
• כל הסרטים של טום הנקס בשבע דקות
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אשתו הראשונה של דרסט, קת'לין, נעלמה בתחילת שנות ה-80, ושמו עלה כחשוד העיקרי, אך בהיעדר גופה וזירת פשע, ומחוסר ראיות נוספות, לא הוכח קשר בינו ובין אשר עלה בגורלה. בנוסף, דרסט זוכה מאשמת רצח שכנו, מוריס בלאק, על אף שביתר את גופתו, לאחר שטען להגנה עצמית ושכנע את המושבעים כי בלאק נהרג מפליטת כדור אקדח במהלך מאבק ביניהם. כעת, חודשה החקירה סביב הירצחה של סוזן ברמן, שהייתה ידידתו הקרובה ואשת הקשר שלו עם התקשורת, בימים בהם זו סערה סביב היעלמותה של קת'לין.
על פניו, נראה כי ג'רקי ושותפו ביצעו היטב את מלאכתם כעיתונאים חוקרים והגיעו להישג עיתונאי מרשים, במצאם ראיה משמעותית ובחלצם הודאה מוקלטת מדרסט. בכך, ייתכן וקידמו שרשרת חקירות שראשיתה לפני יותר מ-30 שנה. אך עם זאת, סימני שאלה רבים עולים סביב ההיבט האתי של התנהלותם העיתונאית, מאחר ונראה כי התמהמהו לשתף את רשויות החוק בממצאיהם, ייתכן ובשל רצון לזכות בתהילה מקצועית וכן להעלות את הרייטינג. בכל הקשור לנקודת הזמן המדויקת בה עדכנו ג'רקי וסמרלינג את המשטרה בהתפתחות המשמעותית בתחקירם, תשובותיהם של השניים לכלי התקשורת האמריקאים מעורפלות למדי.
"אם קיים סיכוי סביר לסכנת פגיעה באדם כלשהו במידה והעיתונאי יתמהמה בפנייתו לרשויות עם מידע רלוונטי ומשמעותי, עליו לגשת אליהן", אומר פרופ' רוברט דרשל, ראש המרכז לאתיקה עיתונאית בביה"ס לעיתונאות ותקשורת באוניברסיטת ויסקונסין. "במקרה יוצא דופן כמו זה, קשה לטעון שהחיפוש אחר תהילה עיתונאית ורייטינג גבוה הוא סיבה מוצדקת מבחינה אתית להשהיית הפנייה למשטרה", הוא מוסיף.
"עיתונאים הם בני אדם. ברור שהם ירצו להציג הישג עיתונאי ולגרוף רייטינג", אומרת דורית ענבר, מנכ"ל הקרן החדשה לטלוויזיה וקולנוע ועורכת דין בעברה, ומציגה עמדה שונה בסוגיה זו. "ואולם, מה רע בזה? אם הם מפרסמים את המידע בתקשורת, אז המשטרה ממילא נחשפת למידע ויכולה לפעול לפיו. זה מה שהבנתי שאכן קרה באותו מקרה - בעקבות שידור הסדרה, המשטרה חזרה לחקור את החשוד ברצח וגם תפסה אותו לאחר שנמלט".
על אף נחרצות דבריה, מסייגת אותם ענבר ומוסיפה – "הם לקחו סיכון כשנמנעו מלשתף את המשטרה בתגלית שלהם - האיש ראה את השידור וברח. אמנם תפסו אותו, אבל אם לא היו תופסים, אזי העיתונאים שלא שיתפו את המשטרה מראש היו גורמים לנזק. אני חושבת שעיתונאים שרוצים ליהנות מכל העולמות יכולים לעשות זאת בקלות, כלומר גם לפרסם וגם לגלות למשטרה את המידע החיוני, רגע לפני השידור", היא מסכמת את עמדתה בנושא.
האם לעיתונאי חוקר יש כלים ומיומנויות המאפשרים לו, לעיתים, לבצע את מלאכתו של חוקר משטרה? מהם יתרונותיו וחסרונותיו על פני חוקר המשטרה?
"הכלים העיקריים הנדרשים לעיתונאי חוקר הם מחשבה בהירה, חריצות ויסודיות", אומרת ענבר. "לכן, לא פעם, עיתונאי חריף וחרוץ שמתמקד בבעיה יוכל לפתור אותה טוב יותר מחוקר משטרה שעמוס בתיקים רבים ואולי כישוריו הנ"ל מעט פחות טובים".
"מצד אחד, כמובן, תחקיר עיתונאי אינו תיק משטרה, ויש למראיין פחות יכולות, אך צריך לזכור שכמה וכמה תיקים שנגמרו בהרשעות בחקירת משטרה, תחילתם הייתה תחקיר עיתונאי", אומרת דליה דורנר, בעבר שופטת בית המשפט העליון וכיום נשיאת מועצת העיתונות בישראל. "עיתונאי חוקר מגיע לפעמים למקומות שאליהם המשטרה מגיעה רק אחר כך, אם הוא עיתונאי טוב, ויש כאלה מצוינים".
דורנר רואה את תפקידו של העיתונאי החוקר כבעל חשיבות רבה ומפרטת כיצד עליו לנהוג על מנת לשמור על התנהלות אתית: "מחקר עיתונאי זה דבר מאוד ראוי, שמשרת את הציבור. תחקירים הם דבר חשוב מאוד, שיש להם ערך רב. יש לעשות זאת נכון, באחריות ובאחריותיות, תוך בדיקה מדוקדקת של כל פרט ופרט, ולפעול בתום לב. אני תובעת מהעיתונאי החוקר, קודם כל, שיעשה חקירה שיש בה עניין ציבורי, לא איזו רכילות, ושיהיה הגון ואחראי".
"עיתונאים אינם זרוע לאכיפת החוק, והם אינם צריכים להיות כאלה", אומר דרשל. "ומאחר ועיתונאים אינם חלק מן הממשלה, הם אינם כפופים להגבלות חוקתיות כמו אלה החלות על חקירות משפטיות, כאשר הם מבצעים את עבודתם העיתונאית, הנעשית באופן מנותק לחלוטין מן המשטרה.
"במובן הרחב יותר, עיתונאים חוקרים עושים שימוש ברבים מן הכלים שהמשטרה משתמשת בהם, כמו עריכת ראיונות קפדניים ויסודיים, בחינה מדוקדקת של מסמכים, תצפיות ועוד. אך בשעה שעיתונאים משוחררים מן ההגבלות החוקתיות שעל המשטרה לציית להן, הם גם אינם יכולים לכפות על אף מקור לשתף עמם פעולה. אם כך, החוקר המשטרה והעיתונאי החוקר עומדים על קרקע משפטית שונה כאשר הם מבצעים את עבודתם".
בתחקירם של ג'רקי וסמרלינג, הקו בין עבודה עיתונאית לניסיון לשמש כזרוע לאכיפת החוק מטושטש מאוד.
"על עיתונאים לעולם לא לראות עצמם כחוקרי משטרה דה-פקטו או כחלק ממנגנון אכיפת החוק. תפקידם הוא לחשוף עוולות ומעשי פשע, בין אם אלו נגרמו ע"י אזרחים מן השורה או ע"י המשטרה עצמה. אם הרשות לאכיפת החוק חושבת שפרי העבודה העיתונאית יכול להיות לה לעזר, זו עשויה להיות תוצאה רצויה, אבל חיוני שעיתונאים יימנעו מטשטוש הקו המפריד בין העבודה העיתונאית לאכיפת החוק".
התקשורת בין ג'רקי ודרסט נפרשה על פני פרק זמן ממושך, ובין השניים, לדבריו של ג'רקי, נוצרו יחסי קרבה ואפילו חיבה. המפגש עם דרסט, שיחותיהם והבאת הסיפור מנקודת מבטו, עוררו בג'רקי תהיות באשר לדמותו של דרסט וליכולתו לתעתע בו, באופן דיבורו המאופק ובמראהו הבלתי מאיים.
בשעה שאנו, הצופים, תהינו על קנקנו של האדם שבשמו נקשרו שלושה מעשי רצח, ג'רקי התמודד, בנוסף לכך, עם הניסיון לאמוד את מידת האמון שהוא נותן בו ולהגדיר במדויק את טיבה של מערכת היחסים ביניהם. בטרם חשף בפני דרסט את הראיה שבידיו, הודה כי הוא אינו חש בנוח עם כך שלאחר הזמן שבילו יחד ולאור היחסים שהתפתחו ביניהם, הוא עשוי להפוך לאויבו.
בעת ביצוע עבודה עיתונאית הכרוכה בבילוי זמן רב עם המרואיין, ייתכן וייווצרו יחסי קרבה וחיבה בין העיתונאי החוקר למרואיין. האם סביר לצפות ממנו לאובייקטיביות מלאה בנוגע למרואיין ולמקרה?
"ככל הנראה, אף אדם אינו יכול להיות אובייקטיבי לחלוטין, ואין לצפות ממנו להיות כזה", משיב דרשל. "מה שאנו כן יכולים לצפות מעיתונאים, ולמעשה – אנו חייבים לצפות מהם, הוא שיהיו מודעים באופן מתמיד לסיכונים הכרוכים בהיווצרותם של יחסים קרובים מדי עם מקורותיהם ושיזכרו את חשיבותה של שמירה על ריחוק מקצועי. גבולות היחסים בין העיתונאי למרואיין צריכים להיות ברורים מאוד מן ההתחלה. העיתונאים חייבים לא רק להיזהר שלא להפוך למעין שותפים למעשה ע"י מקורותיהם, כי אם גם חייבים להבהיר להם מהן מטרות הקשר ביניהם".
גם ענבר סבורה כי אובייקטיביות מלאה אינה אפשרית. "אני חוששת שאין באמת דבר כזה, אובייקטיביות מלאה, וגם אם לדעת מישהו יש מצג אובייקטיבי, יהיה תמיד מנגד מי שיקום ויטען ההיפך. גם היסטוריונים שכותבים היסטוריה 'מואשמים' תמיד בנקיטת עמדה, וגם יוצרי קולנוע שעורכים את החומר הגולמי שצולם ובוחרים מה ייכלל בסרט ומה לא, 'מואשמים' בנקיטת עמדה. כל יצירה, עיתונאית או אחרת, תמיד כוללת את האינפוט של היוצר או של העיתונאי, וזה סביר ותקין.
"בנוסף, יחסי קרבה נוצרים בדרך כלל כאשר העיתונאי מעריך את המרואיין או מאמין שהוא אומר אמת, כלומר - מה שנוצר זה אמון בדברי המרואיין וברור שיהיה לכך ביטוי, מוצדק לגמרי, בכתבה", היא מוסיפה.
על פי המוצג בסדרה, דרסט פנה לג'רקי ביוזמתו לאחר שזה האחרון יצר סרט המבוסס על חייו בשם 'כל הדברים הטובים', בהצעה להתראיין בפניו, לאחר שנמנע לחלוטין מראיונות ולא הסכים לדבר, במשך שנים ארוכות, בפני אף גוף תקשורת. הסיטואציה שנוצרה, אם כך, בעייתית מלכתחילה, מאחר ולכל אחד מהשניים אינטרס שונה לחלוטין ואף מנוגד.
דרסט, כך נראה, מעוניין היה להציג דמות של אדם עדין, שקול ומאופק, שהצופים, ביניהם חוקרי משטרה שהיו מעורבים בחקירה לאורך השנים, וגם מקורבים לנרצחים, שלהם מטרה להביא את החקירה לידי סיום, תוך הרשעתו, יתקשו להאמין כי הוא מסוגל לרצוח. ג'רקי, לעומתו, מעוניין היה בהישג מקצועי אישי – להיות העיתונאי הראשון שרוברט דרסט נפתח בפניו, וגם בהישג עיתונאי, שיהווה את הדובדבן שבקצפת – חילוץ הודאה באשמה מפיו של דרסט.
מן הסוגיות הללו עולה מחשבה מטרידה – הקוד האתי של העיתונות והחוק עשויים להתנגש זה בזה וליצור מצב בו התנהלותם של העיתונאי ושל התחקיר תהיה בלתי ראויה או בלתי תקינה מבחינה כזו או אחרת, ללא אפשרות להיצמד לחוק ולשמור על אתיקה בו בזמן. הדבר מקשה מאוד על ביצוע התחקיר ועל חשיפת עוולות ומעשים פליליים, עשוי להשפיע על שיקולי העיתונאים ואף מעמיד אותם בסיטואציה בה הם עשויים לשלם מחיר אישי על המהלך העיתונאי.
"בהחלט תיתכן התנגשות", מגיב דרשל. "מה שנחשב אתי עשוי להיות לפעמים בלתי חוקי, ומה שמוגדר כחוקי עשוי להיות בלתי אתי מבחינה עיתונאית. למשל, בנוגע לסוגיה שבה על העיתונאים לכבד את הבטחתם למקורות לשמור על סודיות. לעיתים קרובות, עיתונאים חשים מחויבות גדולה לקיים את ההבטחה לסודיות ומוכנים אפילו לשלם קנס או לשבת בכלא עקב סירוב להפר את ההבטחה הזו. אי-ציות לצו בית משפט הוא בלתי חוקי באופן ברור, אך רוב העיתונאים חשים שזהו הצעד הנכון מבחינה אתית. לעומת זאת, עיתונאים בארה"ב יכולים להפיץ מידע שעשוי להיות פוגעני מאוד כלפי הנאשם, וזה יהיה חוקי, אך צעד זה עשוי להיות מאוד לא אתי.
"לעיתים, עיתונאי עשוי לסרב לנהוג כך משום שהבטיח למרואיין סודיות בטרם זה האחרון הודה בביצוע פשע חמור, איים באופן מפורש לבצע פשע נוסף או חשף ראייה יוצאת דופן", מסביר דרשל כיצד מתרחשת סיטואציה מעין זו. "הפתרון המיטבי הוא שהעיתונאי יגדיר עם המרואיין כללים ברורים כבר בהתחלה. כמובן, שזה עשוי לעלות לעיתונאי באבדן של מידע משמעותי, אך זהו סוג הפשרות שעל עיתונאי לעשות לפעמים".
"הג'ינקס" זמינה לצפייה ב-yesVOD
ותשודר החל מהערב, 29.3.15, בערוץ yes דוקו, שעה 22:00
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם