אתרים מומלצים

"הכי הרבה אני אוהב אותי": לא שיר הסלפי

היקף ואיכות אלבומי הילדים שיצאו בשנות השבעים על ידי מיטב אמני ישראל היא תופעה ייחודית למדינתו ולתקופה שכנראה לא תחזור לעולם. הסרט המקסים של תום שנאן "הכי הרבה אני אוהב אותי" מתחיל בגעגוע נוסטלגי ומסתיים בהבנה שהגן שלנו סגור

הכבש השישה עשר ארכיון

חוה אלברשטיין חושבת שאין אח ורע לתופעה המוזיקלית שהתרחשה כאן בשנות ה-70, כאשר מיטב אמני ישראל הוציאו אלבומים לילדים בהיקף מרשים במיוחד. החוקר ד"ר דיוויד גרייבס מסכים איתה: הוא משווה את המצב לארצות הברית, למשל, ולא מצליח להיזכר במקרה שבו בוב דילן או ליאונרד כהן, שלחו ידם גם לעולם הילדים (ולא בטוח שיש סיבה להצטער על כך, אם כי לשיר "dance me to the end of kindergarten" היה סיכוי מסוים להצליח).

עוד כותרות ב-nrg:
• ארז אפרתי ב'עובדה': ראיון מסריח
• למה מאסטר שף VIP נכשלה?
• האם נחשפו הזוגות בגמר המירוץ למיליון?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

וזה כמובן נכון. כל מי שבקיא קצת בדברי הימים של הזמר העברי, יודע שגם אלברשטיין וגם מתי כספי, גם אריק איינשטיין וגם שלמה ארצי, עשו דברים מאוד-מאוד יפים למען מאזיניהם הצעירים (ולמען הוריהם). אבל נדמה שבמשחק האסוציאציות שבו ההגדרה היא "תקליט מופת עברי לילדים", התשובה האוטומטית אמורה להיות "הכבש השישה עשר" של יהונתן גפן.

קטעים נוספים

"הכי אני אוהב אותי", סרטו המקסים של תום שנאן ששודר אמש בערוץ הראשון, בוחן את השינויים שחלו בעולם שירי הילדים, מהימים שבהם הפלייליסט הילדותי היה מורכב משירי מולדת וגאולת הארץ במקרה הטוב, ומשירים קריפיים כמו "לילה לילה" במקרה הפחות טוב. הוא עושה זאת בעיקר דרך מקרה המבחן של "הכבש", ושל "הילד הזה הוא אני" של יהודה אטלס, שגם הוא זכה לאלבום מולחן.

• יהונתן גפן חושף: איך נולד הכבש ה-16?

גפן ואטלס הם גם המרואיינים המרכזיים בסרט, ולצד הצצה ל"אני מאמין" שלהם ככותבים, הם מביאים גם פרקים מהביוגרפיה הפרטית שלהם: גפן, שסיפורי ילדותו העצובים כבר סופרו בכל כך הרבה מקומות, הבין שהדרך הבדוקה לזכות באהדתה של אמו היא לכתוב למענה שירים. אטלס היה ילד שחטף מכות דרך קבע וגילה חיבה לנשיכות. שניהם תרמו תרומה מכרעת לניקוי הפאתוס משירי הילדים, ולהפיכתם משירי "אנחנו" לשירי "אני" אישיים, כואבים ומצחיקים.

יהונתן גפן ב''הכי הרבה אני אוהב אותי'' צילום מסך

בין הראיונות המצוינים עם השניים משובצים גם המון קטעי ארכיון, שנותנים לסרט את הלוק המיוחד שלו: גם צילומי וידאו ביתיים של ילדים, וגם קטעים מוזיקליים שהתואר "מענגים" קטן עליהם. כשאתה רואה את הצוות של "הכבש השישה עשר" על במה אחת בקטע משנות ה-70, אתה תוהה אם יש סיכוי לראות בימי חיינו התפרצות כזו של כישרון על במה אחת, ועוד בפרויקט המיועד לילדים, ומבין שהתשובה לזה היא כנראה שלילית, עם כל הכבוד למנחי ערוץ הילדים ולשחקנים הצעירים של "גאליס".

הסרט גם מזכיר את העובדה החשובה, שמורכבות מוזיקלית לא עומדת בסתירה להתחבבות על האוזניים הצעירות: חוה אלברשטיין מודה שגננת שמנסה ללמד את הילדים את "אישה באבטיח" של גרוניך, גוזרת על עצמה משימה בלתי אפשרית. יהונתן גפן נזכר איך הדעה הרווחת הייתה, שהילדים לא יוכלו לשיר את הלחנים המורכבים של יוני רכטר הצעיר.

ורק על קטע אחד אפשר היה אולי לוותר בסרט הזה: לקראת סופו, מופיע קליפ קצר ובו מבחר מהתוצרת המוזיקלית לילדים של ימינו, מרינת גבאי והדוד חיים ועד "שיר הסלפי" הידוע לשמצה. הפערים בין אז להיום כל-כך ברורים, שנדמה שאפשר היה לסמוך על הסקת המסקנות של הצופים, ולוותר על התזכורת הדי עגומה הזאת.