ראשי » תרבות » במה

אותלו אגרסיבי ביפו, רומיאו מפתיע בבאר שבע

שניים מהמחזות המוכרים ביותר של שקספיר שזכו כבר לאין ספור גרסאות, על הבמה ומחוצה לה, עולים כעת על במות 'גשר' ו'תיאטרון באר שבע'. הנסיון לעדכן ולהתאים את המחזות המוכרים לרוח התקופה לעתים מצליח ולעתים פחות

שקספיר היה ועודנו גדול המחזאים בכל הזמנים. אך תמיד מעניין ותמיד מסקרן – איך ומה מציגים. והעיקר – האם פרשנות מודרנית היא משמעותית – או שרירותית.

עוד כותרות ב-nrg:
• צפו: מה גרם למירי רגב לבכות?
• הנשים הכי חזקות על מסך הטלוויזיה
• ילדים לנצח: תחנות התרבות של גרייניק ואלתרמן
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

הפעם מדובר בשני מחזות, בשני תיאטרונים. האחד 'אותלו' המוצג בתיאטרון 'גשר'. הסיפור ידוע. אפריקאי בשם אותלו מתמנה למצביא בוונציה במלחמה נגד הטורקים. הוא מתחתן עם דסדמונה הונציאנית למורת רוח אביה. יאגו, הקצין, לוקח על עצמו משימה לחסל את אותלו ואת מערכת היחסים שבינו לדסדמונה. יאגו מצליח, העניינים מסתבכים.
 
במחזה הזה יש הכל – קנאה, גזענות, רומנטיקה, דרמה מרתקת וכמובן טרגדיה. על המחזה הופקו לא מעטי סרטי קולנוע וגם אופרה של ורדי.

הביצוע בתיאטרון 'גשר' הוא מעניין: עם חלל במה, תאורה, תפאורה ומוסיקה מרשימים. אפשר גם לציין לטובה את השחקנית רות רסיוק שמשחקת אמנם בתפקיד משני, אבל עם קול נהדר.

אך יש גם נקודות תורפה בגרסה של 'גשר' ל"אותלו" והן נעוצות דווקא בתפקידים הראשיים. מיקי לאון בתפקיד אותלו אמנם מרשים מאוד מבחינת הרגישות והנוכחות, אבל חסר בתפקיד אותו תהליך של קליטה, מבוכה והפנמה לגבי אי נאמנותה כביכול של דסדמונה. התגובה שלו היא מיידית, בלתי אמצעית ואגרסיבית מדי.

גם יאגו הנבל, המצליח להונות את אותלו ולהעליל על דסמונה בביצועו של ישראל דמידוב, הוא גרוטסקי מדי. חסר במשחק של דמידוב אותו רוע שטני, דמוני, ערמומי, כפי שניתן למצוא אצל טיפוסים דומים במחזות נוספים של שקספיר. ואילו בר שדה בתפקיד דסדמונה היא נחמדה, קצת נאיבית, או לחילופין אגרסיבית, אבל אין בה, גם במקרה זה, משהו מופנם מספיק, כאישה אוהבת שהיא קרבן להתנהגותם של שני גברים – בעלה אותלו שאינו מאמין לה ויאגו הנוכל העושה הכל כדי לפגוע באותלו ובזוגיות המאושרת שבינו לבינה.

אבל הכתובת במקרה זה אינה השחקנים, שלכל אחד מהם יש בדיוק מה שצריך, אלא סגנון הבימוי. אמנם פה ושם היו גם קטעים מוצלחים ומרשימים, אבל סך הכל - במקום טרגדיה קיבלנו מלודרמה.

ומכאן דרומה, לבאר שבע – טרגדיה שקספירית נוספת, על סיפור אהבה בלתי אפשרי בין הצעירים רומיאו ויוליה, מאחר ששניהם שייכים לשתי משפחות עוינות –בית מונטגיו ובית קפולט.

המחזה מוכר, פופולרי, רלוונטי ואקטואלי בכל מקום, שגם עובד לקולנוע, אופרה, בלט וכהשראה ל'סיפור הפרברים'. גם במקרה זה, כמו ב'אותלו' של 'גשר', הבמאי עדכן ושינה את הרקע והסגנון מבחינת הזמן והמקום אבל הפעם מדובר בהצגה מעניינת ומרגשת בבימויו של עירד רובינשטיין עם תרגום מעולה של אלי ביז'אווי, שיש בו שילוב מוצלח של הסגנון השקספירי ושל עברית מדוברת.

גם במקרה זה ניתנה אינטרפרטציה מעניינת להתרחשויות המוכרות, בעוד על הבמה מופיעים צעירים על אופנועים כשברקע מוסיקת פופ. יש בביצוע שילוב של אמנויות במה בעיתוי ובמינון הנכון, תאורה, פנסים ולפידים, תפאורה, תלבושות, מסכות, מחול ותנועה; בימוי שיש בו עיצוב בימתי מוצלח, עם שילוב של משחק, פנטומימה, תנועה ונוכחות מוצלחת של הטיפוסים השונים.
 

אמנם בחלק הראשון כלם נראו קצת 'שובבים' ומצחיקים, כאילו משחקים ב'נדמה לי' ועדיין אינם מבינים מה עתיד להתרחש בחיים. אבל כשהדרמה מתמקדת בעיקר - הרומן הבלתי אפשרי שבין רומיאו ויוליה הטרגדיה והדרמה לוקחים את המושכות. במקרה זה מדובר בהמחשה מעניינת לאפשרות להציג את המחזה במיקום ובזמן שונה מהרקע המקורי, אבל כטרגדיה שקספירית מרשימה ומרגשת מכל הבחינות.

אשר למשחק – כל התפקידים מלוהקים ומשוחקים כמו שצריך. תום אבני (רומיאו) ואביגיל הררי (יוליה) שיחקו את זוג האוהבים באופן אמין ומשכנע. יש לציין לטובה גם את אמיר קריאף בתפקיד ראש משפחת קפולט, שהיה סמכותי, מרגש ומרשים וכן את שרית וינו אלעד בתפקיד האומנת של יוליה, שלא הייתה רק אומנת אלא גם פעילה ומעורבת בכל מה שמתרחש.

בשורה התחתונה - תמיד טוב לראות שקספיר על הבמה. גם כשהביצוע מחמיץ משהו – זו חוויה.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...