"עדיין אליס": לפעמים משחק טוב זה לא מספיק
ג'וליאן מור זכתה בלא פחות מ-18 פרסים עבור גילום הדמות חולת האלצהיימר. אך עם כל הכבוד לשחקנית המוכשרת, אין היא מצליחה להציל את הסרט מתהומות הבינוניות של ז'אנר שהיה צריך להכחד מזמן, מעלילות חצי-אפויות ומשחק גרוע של כל המשתתפים האחרים
עוד כותרות ב-nrg:
• אלין לוי ודון לני גבאי בפסטיבל סן רמו
• מה מומחי סאדו-מאזו חשבו על "חמישים גוונים"?
• מהפכה ברגשות מעורבים: שי צברי מאכזב ומצוין
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
עם זאת, יש לציין גם כי קטגוריית השחקנית היא מבין היחידות שבהן "עדיין אליס" זכה להיות מועמד, וזה פחות או יותר מסכם את טיבו – סרט ממוצע ומטה עם הופעה מרשימה משחקנית מוכשרת ואהובה.
"עדיין אליס" מגולל את סיפורה של אליס האולנד, פרופסורית באוניברסיטת קולומביה שחיה חיים מושלמים עד הרגע שבו היא מגלה, בהיותה בת 50 בלבד, שהיא חולה במחלת האלצהיימר. הסרט עוקב אחר התפתחות המחלה והתמודדותם של אליס ומשפחתה עם ביטוייה הקשים.
לכאורה, "עדיין אליס" הנו סרט איכותי. הוא קיבל שבחים רבים ממבקרים וצופים כאחד, ואף צוין כאחד מהסרטים העצמאיים הטובים של השנה. ועם זאת, כאשר מתעלמים מהופעתה המצוינת של ג'וליאן מור, מגלים שהוא בסך הכל אחד מסרטים רבים אחרים המבוססים על אותו עיקרון ונופלים תחת הקטגוריה "אנשים עשירים חולים במחלות קשות". אם נהיה כנים, הוא גם לא ממש מתעלה על שאר הסרטים בקטגוריה הספציפית הזאת.
אז מה יש לנו ב"עדיין אליס" חוץ מנוכחותה השמיימית של מור? ובכן, ראשית זכינו במה שאולי ניתן לכנות הליהוק הכי גרוע לסרט בכל הזמנים, בחסות אלק בולדווין בתור הבעל האוהב והדואג, ולא אחרת מקריסטן סטיוארט, שבאופן אירוני עד דמעות מגלמת בסרט את בתה של אליס, שהיא במקרה גם שחקנית כושלת. מכיוון שסטיוארט עצמה שחקנית נוראית, הייתם חושבים שזו דווקא דמות שיהיה לה ממש קל לגלם, אבל לא. גם את זה היא איכשהו הצליחה להרוס.
מעבר לכך, הסרט הוא למעשה אדפטציה לרומן (מאת ליסה ג'נובה, למי שאוהב קצת קריאת דיכאון לפני השינה) ועל כן כנראה עושה מינימליזציה לכמה קווי עלילה שמופיעים בספר המקורי. תתי-עלילות אלה מוזכרות פה ושם בסרט אך ננטשות במקומות אסטרטגיים במהלכו כמו לא היו קיימים מעולם. והשאלה הנובעת מכך היא, למען השם, אם אתם כבר בוחרים להתרכז בחווייתה האישית של הדמות הראשית, שזה באמת טוב מספיק, למה לא פשוט להשמיט את כל העלילות האחרות מלכתחילה? ניקח עלילה קוהרנטית בסרט קצר בכל יום עלי פני "סרט באורך שמכבד את עצמו" הכולל סיפורים צדדיים שלא הולכים לשום מקום.
והתהייה האחרונה, וזוהי אמנם בעיה שאינה ייחודית ספציפית ל"עדיין אליס" אך למרבה הצער בולטת בה – למה תמיד רוב הסרטים הללו, ובפרט האמריקאיים, מספרים רק
האם זה משום שלאף שוחר תרבות מוצהר לא באמת אכפת מאוכלוסיות קצת יותר חלשות מאקדמאים בכירים? איך האופציה הזו בכל אפשרית אם כולנו רואים בעצמנו כאלה יפי נפש? או אולי לספר סיפור על מישהו שהמחלה היא לא הקושי היחיד בחייו הוא פשוט אתגר קולנועי גדול מדי? שחס וחלילה, הצופים לא ירגישו יותר מדי בבת אחת.
בינתיים לא שמענו אף טיעון שיכול להסביר את התופעה המשונה, ו"עדיין אליס" בהחלט לא פה בשביל להפר את החוק הלא כתוב הזה. התוצאה המתקבלת היא עוד בזבוז של שעה וחצי שמראה לנו בדיוק ממי אמור להיות לנו אכפת ומי נשאר שקוף, סרט שמלא בעלילות חצי-אפויות ומשחק גרוע, והופעה אחת של שחקנית שמחזיקה את כל הבנאליות המתאמצת הזו על כתפיה. כל הכבוד, ג'וליאן מור. רק את יכולה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם