ראשי » תרבות » מוזיקה

כל הפלופים פה עפו: אלן פרסונס ייבש את הקהל

מנומס ושקט – כך קיבל הקהל את אלן פרסונס פרוג'קט בהיכל נוקיה. הלהקה נראתה כמו מי שצפו פעם אחת יותר מידי ב"זמר חתונות" ולא הבינו שמדובר בפארודיה, אבל לפחות שישה אנשים מתוך 6,000 הנוכחים נהנו מספיק כדי לקום ממושבם בהופעת הרוק ולרקוד

טוב, אז אלן פרסונס עבד עם המפיק המיתולוגי של הביטלס ג'ורג מרטין, לקח חלק בהפקת אבי רוד של הביטלס, והיה טכנאי הקול ב"The Dark Side of the Moon" של פינק פלויד. כהמשך ישיר הוא היה הטכנאי והמפיק המוזיקאלי באלבום של ההוליז (נו, אלה עם:"He Ain't Heavy, He's My Brother", זוכרים? גלגלצ משמיעים את השיר הזה מידי פעם). וחוץ מהתקליטים האלה, פרסונס הקים ביחד עם אריק וולפסון ז"ל, את ה-The Alan Parsons Project.

עוד כותרות ב-nrg:
• איך נשמע השילוב בין בוב דילן לסינטרה?
• חמישים גוונים: צפו בתשדירים שנפסלו
• שיא: ציור נמכר תמורת 300 מיליון דולר
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

הפרויקט הראשון של פארסונס ווולפסון (1976) עסק ביצירותיו של אדגר אלן פו, והיה ככל הנראה המרשים ביותר. רוב בני התמותה זוכרים את התקליט "Eye in the Sky", זה עם התמונה, שכלל את שיר הנושא (אותו שר וולפסון), ואת השיר שחתם את אותו אלבום "Old and Wise" (אותו שר זמר אורח בשם קולין בלונסטון). פרסונס עצמו היה מועמד לפרס הגראמי מספר דו ספרתי של פעמים, ואפשר לסכם שעד 1982 – זמן צאת "Eye in the Sky" – פרסונס עשה "וי" על כל מה שמוסיקאי יכול לחלום עליו – חוץ מדבר אחד, הופעות חיות.
 
בין השנים 1976 – 1987, זמן קיומה של The Alan Parsons Project כלהקה יוצרת, פרסונס ווולפסון לא קיימו הופעות חיות. הדבר נבע מהמורכבות של הפרויקט שלהם, שהיה מושתת בעיקרו על עבודת האולפן שייצרה את הסאונד הייחודי של פרסונס וולפסון. רק ב-1990, שלוש שנים אחרי שהלהקה שחררה את תקליטה האחרון, עלו פרסונס וולפסון לבמה לראשונה - בהופעה שסימנה בעצם את פירוק ההרכב.

מ-1993 ועד היום פרסונס מקיים הופעות חיות תחת הכותרת:"Alan Parsons Live Project"  זו המילה liveשמבדילה את פרסונס והופעותיו - מהסימן המסחרי שלו ושל וולפסון ("Alan Parsons Project"). אבל בין כך או כך, סימנים מסחריים אינם הסיבה בגינה יותר מששת אלפים איש הגיעו אל היכל יד אליהו אתמול בלילה - אלא הרצון בנוסטלגיה מזוקקת, במסע בזמן, חזרה אל החדר הקטן אצל ההורים, אל הפוסטר ממעריב לנוער שהיה תלוי מעל למיטה, ואל טייפ הקסטות; ניסיון לחזור אל הזמנים בהם הכל היה תמים יותר, צעיר יותר, והאופק היה רחב וגדול. האנשים הללו מילאו אתמול את יד אליהו, התיישבו על כיסאות שעלו להם בין 800 ל- 200 ₪ - מחיר זול מאוד עבור מסע במנהרת הזמן אל הנעורים שלא ישובו עוד - וזכו באפשרות לומר: "יצאנו לראות הופעת רוק". 

יממה לפני המופע פרסונס פרט על הרגש הפטריוטי במכתב ויראלי אל רוג'ר ווטרס (שניסה לשכנע את פרסונס שלא להופיע בישראל). "Music Knows No Borders" כתב פרסונס, וברצינות, מה אפשר לומר? הוא חמוד הפרסונס הזה.

לכאורה, לא בשביל ספינים הביאו את פרסונס לארץ, הוא אמור היה למכור מוזיקה (רוק פרוגרסיבי, מתקדם), אבל לכולם היה ברור שזה לא מה שבאו אלפי האנשים לשמוע; ברצינות, כמה מעריצי אלן פרסונס אמיתיים יש בארץ? כאלה שהכירו את כל השירים שהוא שר אתמול? הם יכולים במקרה הטוב למלא את אולם צוותא 2. בכלל, אם תסננו את אלה שמסוגלים גם לרקוד במשך שעתיים נשארתם בדיוק עם שישה אנשים – ספרתי אותם, הם בלטו בשטח: שני בחורים שרקדו לאורך כל ההופעה, בחולצות לבנות ביציע התחתון צמודים לבמה מצד ימין, שלושה בחורים מתחתיהם שרקדו לסירוגין – אבל מרחמים הכנסתי לסטטיסטיקה, ובחורה אחת בחולצה שחורה מצד שמאל של הבמה לכיוון האמצע ביציע העליון. זהו, שישה אנשים שרקדו, וכל שאר 6,000 ומשהו האנשים: מנומסים כמו שישראלים לא היו מעודם, שקטים כמו דגים, מידי פעם נדים בעדינות בראשם, מתקשים למחוא כפיים, ובהדרן – עומדים בחוסר שביעות רצון משווע.
 

האמת היא שאי אפשר היה להאשים אותם, הופעות רוק שנערכות בישיבה הן דבר שצריך להוציא מחוץ לחוק. שני הזמרים המרכזיים של פרסונס (קופר, ואולסן) נראו כמו מי שצפו פעם אחת יותר מידי ב"זמר חתונות" – ולא הבינו שמדובר בפארודיה; אילו הקהל היה עומד, והייתה תחושה של הופעת רוק אמיתית – הם היו נראים מגוחכים פחות. מן הצד השני, הם אפילו לא התקרבו לגרוטסקה שהציג אביב גפן כאשר עלה לזייף על הבמה. אני בספק גדול אם גפן השופט היה מעביר שלב את גפן הזמר לאחר ההופעה שלו אתמול.

גם מרינה מקסימיליאן בלומין שעלתה לבמה בשני שירים - באחד מהם כזמרת, ובשני כפריט נוי - ידעה הופעות טובות מאלה. למעשה, היחידי שהצליח לעורר איזשהו עניין היה אבי סינגולדה בסולו הגיטרה שלו. זו הייתה הפעם היחידה בהופעה בה הנגנים חייכו זה לזה, והחיוך לא היה מאולץ.

את הפרספקטיבה של נערה בת 17 להופעה שנערכה אתמול אתם יכולים למצוא בראש הכתבה ("כל הפלופים [המטורללים] פה עפו"). אבל למרות שהניסוח של אנאבל קצת חד מידי לטעמי, הרי שאת המהות היא הבינה – המוסיקה של פרסונס, ברובה המכריע, לא צולחת את מבחן הזמן. לאורך כל ההופעה לא נשמע ולו שיר מעניין אחד (היה שיר חדש – אבל הוא היה טיזר משעמם לקופסת האלבומים שפארסונס ניסה לגרום לקהל לקנות), לא ריף גיטרה חתרני; שעתיים בהם פרסונס – אמן סאונד בגמלאות – לא גרם לצופים לחשוב, אפילו לא לרגע אחד. זו הייתה הופעה שלא היה לה שום רצון לאתגר את הקהל המנומנם, וההפך, דומה היה שאם ההופעה תיארך מעט יותר כמה מהצופים יחזירו את נשמתם לבורא מחמת השעמום והשעה המאוחרת.
 

אלן פרסונס עצמו, נראה כבוי יותר, כבד יותר, ועייף יותר מכל הנוכחים גם יחד. והאמת, אי אפשר להאשים אותו, דמיינו כמה זה מייגע לשיר את אותם שירים פעם אחר פעם במשך 21 שנים ברצף, ועוד לעשות את זה בעמידה.

מקורות יודעי דבר מסרו לכל מי שרק היה מוכן להקשיב, שבסוף ההופעה, נפגשו פרסונס ואביב גפן, כדי לשוחח על אלבום שפרסונס אמור להפיק לגפן הבן. סביר להניח שגפן מנסה ללכת בדרכיו של סיטבן וילסון (בלאק פילד; פורקיופיין טרי) שב-2013 הוציא אלבום בהפקתו של פרסונס. אני מתקשה להאמין שמשהו בקריירה של פרסונס, או ב-66 שנות חייו, הכין אותו למפגש הענקים עם גפן הבן. ועד שנתבשר האם אכן הצליח גפן לשכנע את פרסונס להיכנס איתו לחדר העריכה, ולייצר משהו יותר משעמם ממה שהדעת מסוגלת לסבול, יפיק גפן מופע נוסטלגי משל עצמו - "שבורים על שנות ה-90" / "נשף רוק 4" / ""חוזרים לרוקסן" וכיוב'. על כך, ועל דברים גרועים בהרבה, בפגישתנו הבאה.

חן מרקס הוא דוקטור לספרות חז"ל וחוקר ומרצה לתרבות עברית במכון שכטר למדעי היהדות, במכללת בית ברל, ובמכללת עמק יזרעאל.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...