מתוק ומקצועי: ג'יימס בלאנט שווה הרעלת סוכר
צ'יזי ולא מתוחכם אבל בהחלט יודע את העבודה, ג'יימס בלאנט חי את הבמה ונתן לקהל בנוקיה בדיוק מה שהוא ציפה לו בין בלדות מלטפות לגיטרות מלוכלכות. על אף כמויות גדולות של רוך וקישט, בחלקים מסוימים זה אפילו הזכיר את רדיוהד
עוד כותרות ב-nrg:
• הופעות הסופרבול הבלתי נשכחות
• המציאות האכזרית של רוסיה היפה
• תחנות תרבות: כנסיית השכל מתפשטת
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
כבר מיריית הפתיחה של המופע היה ברור שהוא ייתן לקהל את מה שהוא רוצה לשמוע. קרה אפילו מעבר לזה, ובלאנט הוכיח מהר מהצפוי שלא מדובר במקרה של וואן היט וונדר, כשעל אף מוזיקה צ'יזית ולא מתוחכמת הוא גם יודע לחיות את הבמה וחש כל דציבל או פיסת אוויר שהייתה בהיכל.
לא מדובר בגאון מוזיקלי אבל לבלאנט יש את התכונה החזקה ביותר לפרפורמר: לגרום לקהל להיסחף אחריו. הקהל שבחלקו ניסה לשאזם כי לא הכיר את הפלייליסט ובחלקו האחר הפתיע בבקיאותו כששר יחד עם בלאנט את השירים, הלך אחריו באש ובמים. בשיר השלישי של ההופעה ("blue on blue") כבר יצא אותו זמר בלדות מרגש, מהסוג שנדמה כי שר מתחת לחלון ביתנו. מדובר בשיר אהבה רך וקיטשי למדי שבחלקו האחרון מתלכלך בגיטרות חשמליות. כאשר בלאנט, גבר בעל קול טנור נהדר שלעיתים נשמע כמו אישה כנועה, מרשה לעצמו להוציא צדדים פחות מלוקקים, כשרונו מבליח וכמעט מזכיר את החומרים המוקדמים של רדיוהד, בעיקר את "creep". כך גם בשיר החמישי בהופעה, "wise man", שמלבד החספוס שביצוע הלייב הקנה לו, הקהל הוכיח שלהיט-רדיו מלפני חמש שנים עדיין תופס.
מצד אחד, לצד הפלצטים המרשימים שמתלווים לפריטה העדינה על הגיטרה, בלאנט נופל לדפוס ההתנהגות המעצבן ביותר לגבר רומנטיקן: יותר מדי מלטף. מצד שני,
אוסף קצר: "היוקללה היא הגיטרה האהובה עלי גם בגלל שהיא נמצאת בחדר השינה שלי וגם בגלל שהיא גורמת לי להראות יותר גדול", "אני יודע מה אתם חושבים שם בקהל. אתם מופתעים כי חשבתם שאני אשיר שירים מיואשים ובעצם אני שר שירים שמחים", "זאת פעם ראשונה שלי בארץ ואני נהנה לראות את כל הפרצופים המחייכים שלכם"', "אני מזמין אתכם לשיר יחד איתי, חוץ מהבנים שלהם לא כדאי לעשות את זה כי הם צריכים קול גבוה", "מבחינתי כל ההופעות בעולם היו חימום לקראת תל-אביב".
הפיק של ההופעה דווקא לא היה בלהיטים הגדולים "You're beautiful" ו- "Goodbye my lover", שהקהל ליווה בשירה מהתו הראשון ועד האחרון, אלא כאשר בלאנט ניגן את אחד השירים הפחות מוכרים שלו עד שעזב בדרמטיות את הקלידים. בזמן שהלהקה המשיכה לנגן הוא ירד אל הקהל בריצה והקיף את כל ההיכל, עד שלחץ את היד גם לאנשים שישבו ביציעים הרחוקים. המעריצות השתוללו ורדפו אחריו. לא היה ספק שהוא הבין ויישם את המנטליות המזרח-תיכונית ואת העובדה שהקהל הישראלי מחפש אהבה, חום ומגע.
בסיום השיר האחרון בהדרן (שכלל את: "1973", "Bonfire heart") הוא שלף מצלמת סטילס ולכד את הקהל בעדשתו. לאחר מכן אמר בפעם האחרונה: "שלום תל-אביב!" וירד מהבמה, כשהתחושה הגדולה ביותר שנשארה הייתה שנתן לקהל אהבה והופעה מתוקה, מהסוג ששווה לחטוף למענה הרעלת סוכר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם