דניאלה ספקטור: לא לקחתי כאופציה שלא אצליח
פעם, כדי לכתוב על החיים, היא הייתה צריכה לברוח: להירושימה, לקוטב הצפוני או לכוכב ההוא, המת. היום, כשהיא חובקת בת בכורה ואלבום שלישי, היא מרגישה בטוחה מספיק כדי לדבר בפתיחות על ההורים, על בן הזוג ועל החומרים שמהם עשויה האהבה
עוד כותרות ב-nrg:
• תנאי הקבלה ל-SS: להיות אדם טוב והגון
• קורטני קוקס: עוד סדרה אחת ודי
• חתונות, יוגה ופדיקור לכלבים
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
הפרגון מכיוונה של ספקטור אינו מקרי: אחרי שני אלבומים מצליחים ועוד אחד חדש, היא יושבת היטב במיינסטרים הגלגלצי, והמקום הבטוח שבו היא נמצאת מאפשר לה להיות נדיבה כלפי אמנים מוכרים פחות. ספקטור עצמה גדלה הרחק מרוחות המדבר של הדרום. היא נולדה בכפר הפסטורלי והאמיד רמות־השבים שבאזור השרון, ואת רוב חייה הבוגרים העבירה בתל־אביב. לא מזמן התמקמה בצפון העיר עם בעלה, המוזיקאי בן ספקטור. כבר בגיל צעיר זיהו הוריה את החוש המוזיקלי המפותח של בת הזקונים, וקנו לה פסנתר. בהמשך למדה לנגן גם על גיטרה.
קבלת הפנים החמה שזכתה לה מהרגע שנכנסה לעולם המוזיקה, הן מצד הקהל והן מהמבקרים, מרגשת אותה אבל לא ממש מפתיעה. "אני מרגישה שהקהל משדר לי שהוא מבין שאני לא אורחת, אני פה כדי להישאר. וזה נכון, כבר מגיל 20 ידעתי שאני מוזיקאית ולא משנה מה יקרה. זו לא איזו גחמה חולפת".
חשבת פעם מה היה קורה אם לא היית מתקבלת בכזאת אהבה?
"תמיד היו סביבי גם נשמות טובות שאמרו לי שמוזיקה זה תחום קשה ושצריך הרבה מזל. ואני הייתי ממש כועסת ודוחה את האמירות האלה מעליי, כי לא יכולתי לקחת בחשבון את האפשרות שלא אצליח. לא הייתה לי תוכנית חלופית".
ספקטור בת ה־33 היא מהנשים הבולטות בשדה המוזיקלי כיום, בוודאי בשדה המצומצם יותר של זמרות נוגות עם גיטרה. לפני כמעט שש שנים הוציאה את אלבומה הראשון, שלקח את הקהל הישראלי למחוזות רחוקים שהילכו עליו קסם. מהאלבום הזה מוכרים השירים "הכוכב הזה מת", "הירושימה" ו"לישון בלעדיי". אחרי שנה החליטה ליצור באנגלית, שיתפה פעולה עם בעלה בן, ויחד הגיעו השניים לפסגות המצעדים הישראליים עם להיט הזוגיות במשבר "Cut It Out“. כעת היא חוזרת, בשלה ובטוחה יותר, עם אלבום שלישי, “כל הדברים היפים באמת“, שגם בו אפשר למצוא להיטי רדיו כמו “אברהם“ ו“לוויתן“.
במהלך העבודה על האלבום נכנסה ספקטור להריון, והיום היא חובקת את זוהר בת השנה. "לפני שזוהר באה הייתי מלאת חששות, לא ידעתי איך נסתדר מבחינה כלכלית ובאופן כללי – איך מגדלים ילדים. היום אני מרגישה שאנחנו באים לחיים האלה בשביל להתנסות ולטרוף את הקלפים. לא הייתי רוצה להתמקד רק בלשמור על הקיים, על עצמי ועל חופש היצירה שלי - אלא לערבב ולהתערבב. התחושה שלי היא שילד זה אחד הג'וקרים של החיים, זה משנה הכול. אני עדיין בבלבול הגדול של איך עושים הכול יחד.
"זוהר הייתה איתי עד גיל שנה בבית, היא עדיין יונקת, אנחנו עדיין מאוד מחוברות - ולמרות זאת אני מופיעה ומוציאה אלבום וחוזרת בלילה אליה. ברמה הפיזית ילד מוביל אותך לקצוות שלא ידעת שקיימים בך. עוד מוקדם לי להגיד מה זה, אבל אני מרגישה שזה מרחיב את הכלי שלי, כמעט באלימות".
את מצטערת שזה קרה רק עכשיו?
"לא. היה לנו צורך לזרוק את עצמנו לכל מיני סיטואציות בחו"ל, או להשלים את העבודה על האלבום הזה, שאלה דברים שאי אפשר לעשות כשיש לך ילד. היינו מספיק אחראים כדי לחכות. אני נורא שמחה שהגעתי להורות ממקום בשל, כך שאין לי ספקות. אני גם מרגישה צעירה, יכולים להיות לי עוד הרבה ילדים".
מה זוהר שינתה בעולם שלך?
"הכול. אני לא כל כך יוצרת מאז, ועסוקה בעיקר בבית ובאלבום. זוהר שינתה אצלי סדרי עדיפויות, זמנים ואנרגיות: מה שקצת פחות מהכי חשובֿ, פשוט לא קורה. ויחד עם זאת, אם פתאום יש לי שעתיים לעצמי, הן הפכו להיות יקרות כל כך. לפני כן היו ימים שלמים שהייתי מנגנת, כותבת, מרחפת במרחב, נמצאת במצב של שכחה עצמית, שזה קריטי בשביל יצירה. אני עדיין לא יודעת איך אפשר למצוא את זה בחיים האלה יחד עם ילדים, אבל אני מאמינה בלב שלם שאמצא. יש לי אמונה חזקה שמה שאני עושה הוא פריבילגיה, ובתפיסה שלי זוהר לא באה להפריע לי. זו רק שאלה של איך למצוא את המקום הנכון לכל דבר".
כמו ריטה, מירי מסיקה ואסתר שמיר לפניה, גם ספקטור לא צועדת במסע המוזיקלי שלה לבד. לצדה נמצא בעלה בן, שכמו באלבומים הקודמים, גם הפעם מעורב בהפקה המוזיקלית. "החיים עם מוזיקאי מצריכים הרבה הבנה, סבלנות והכלה. החל משעות הפעילות הלא־קונבנציונליות ועד המטען הרגשי שבא עם זה - נפילות, ספקות, קפריזות. לא סתם ידוע שאסור לצאת עם מוזיקאים", היא צוחקת. "זו דרך חיים שבמסגרתה אני מאוד במרכז, אז אם יש הופעה אני חייבת יום לעצמי בבית ומבחינתי 'קח את הילדה ולך תחפש'. אני לא יכולה לחשוב על אף בן זוג אחר שיוכל להבין ולקבל את זה. אין ספק שהתמזל מזלי שבן הזוג שלי אמנם עושה מוזיקה אבל הוא לא יוצר כמוני; הוא לא זמר, אלא פועל במערך התומך. גברים שכותבים שירים ומובילים את עצמם כזמרים צריכים להיות במרכז. זה מקום שלא קל להיות בו, וגם לא קל לאנשים מסביב להיות לידו".
את יכולה לדמיין את עצמך בעולם המוזיקה ללא בן?
"אני יכולה לדמיין את עצמי עובדת בלי בן. נורא כיף לי לעבוד איתו, ממש שייפנו את עצמנו להיות עוד יותר מתאימים מבחינת עבודה, אבל אני דווקא חושבת שבעתיד אעבוד עם אנשים אחרים כדי להתנסות. כל מפגש מוביל למשהו אחר, וזה מסקרן ומפרה לעבוד עם אנשים אחרים".
אחרי קילומטראז' של עשר שנות זוגיות, ספקטור מבקשת להאיר גם את רגעי החריקות. באלבום הראשון שלה היא שרה: "תאהב אותי באלימות כזאת", ובאלבום החדש היא זועקת: "אתה מבלי לדעת / שובר מבלי לגעת / בגוף שלי את כל העצמות".
"המקומות האלימים בשירים מבטאים את מה שכולנו מכירים בזוגיות, גם זוגיות ותיקה", היא אומרת. "זה המאבק הקיומי של כל אחד מאיתנו, שמפחד שימחקו אותו ואת הדברים שחשובים לו. אני יכולה למצוא את עצמי אומרת: 'לא אכפת לי כמה כסף יש לנו, אני חייבת 100 אלף שקל להוציא את האלבום', ואני יכולה גם לדרוס ולשבור ולהיות מאוד אלימה בתוך הזוגיות. המקום הזה הוא קריטי כדי שהזוגיות תצמח. כשאנשים משתמשים במרפקים ובכוח, הם יוצרים מחדש את המקום שלהם. אנחנו משתנים וגדלים, וצחצוח החרבות הזוגי נמצא שם בשביל לשנות את הטריטוריות שלנו. שלא לדבר על הקלישאה שאומרת שזה גם מעיד על אש שעוד בוערת.
"אלימות היא דימוי, אבל בואו לא נכחיש את היסוד האלים שקיים בחיים שלנו ובמערכות יחסים: לפעמים אנחנו דורסים את האנשים הכי אהובים עלינו, רואים את הנקודה הכי חלשה של בן הזוג שלנו ובוחרים לדרוך עליה. זוגיות היא עוד מרחב שבו אנחנו עובדים על עצמנו להיות אנשים טובים יותר, ובדרך יש המון רגעים מכוערים".
לצד אותם רגעים מכוערים, נראה שהחיים של ספקטור יפים בסך הכול. נראה שככה זה כש"כל הדברים היפים באמת / בסוף מתגלים בזמנם", כמו שהיא שרה בשיר הנושא של האלבום. לאורך הראיון היא נינוחה ושלווה, ויש לה סיבות טובות. במדינה שבה אין הרבה זמרות־יוצרות שמצליחות לתחזק קריירה יציבה ורווחית, ספקטור מדלגת מעל המשוכות בקלילות וללא סימני מאמץ נראים לעין. נדמה שדברים תמיד באו לה בקלות. אבל כשאני שואלת האם היא מצליחה להתפרנס רק ממוזיקה, היא לוקחת נשימה עמוקה: "לא. לפעמים המצב יותר טוב ולפעמים פחות. המזל הוא שיש לנו משפחות שמאוד עוזרות לנו, וזה מאפשר לנו הרבה פעמים לא לדאוג", ומיד היא מוסיפה במעין התנצלות: "בן גם עובד כטכנאי סאונד ומפיק, ואני לימדתי הרבה ועבדתי בכפר שנותן תמיכה נפשית לצעירים שאיבדו את הדרך".
כשאני מקשה עוד יותר ושואלת האם יוצא לה לפעמים לחשוב למה ההצלחה הזו קרתה דווקא לה, התשובה מבחינתה כמעט ברורה מאליה. "ההורים שלי חינכו אותי שאם אעשה משהו מכל הלב, אתכוון אליו באמצעים הכי נקיים ונכונים ואשקיע את כל הכוחות שלי - הוא יישא פרי. וזה מה שעשיתי באלבום הראשון: שמתי בו את כל הדברים שהאמנתי בהם בצורה הכי נכונה ומדויקת, וזה קרה. זה מוכיח את עצמו".
ספקטור מדברת על דלתות שייפתחו אם רק נשתדל מספיק, אבל מתוך שיריה מצטיירת דווקא דמות זהירה והססנית, על גבול חוסר הביטחון. כזאת שכבר במהלך הרגע עצמו מנתחת אותו וחוששת מפני ההשלכות. היא מספרת שהמאבק הכי חזק שלה הוא להיות ברגע עצמו.
"בפעם האחרונה שהופעתי ב'בארבי' כל כך התרגשתי, שכל השירים הראשונים יצאו נורא רוטטים. בראש כבר התחלתי לספר את הסיפור על איך ההופעה הזו הייתה, כשעוד לא הגעתי אפילו לחצי הופעה. באיזשהו רגע אמרתי לעצמי: 'תעצרי כאן ועכשיו! הנה הצליל הבא, הנה השיר הבא, הנה המשפט הבא. בואי תשני את הסיפור בעוד את מספרת אותו, תהיי בו'. וזה היה מאמץ מתמיד עד הרגע האחרון".
זה בכלל מאפיין את הדור שלנו. מעדיפים לצלם את המנה מאשר לאכול אותה.
"נכון. יש קטע כזה שבנות מתות להתקשר לחברה ולספר לה איך היה הדייט, עוד לפני שהוא נגמר. אנחנו כל הזמן עסוקים בלספר על הדבר ופחות בלחוות אותו, להיות בו ואיתו. לפני שבוע ירדתי מהר מירון אחרי הופעה, ואיך שעברתי סיבוב ראיתי זאב עומד. עצרתי את האוטו, והדבר הראשון שעלה לי לראש היה: 'איפה המצלמה?' הייתי צריכה להתאמץ כדי להיות שם ולא לתעד, לצלם, לספר או להוכיח. פשוט להיות".
ההזדמנות לתיקון תתרחש ב־18 בפברואר, שוב במועדון הבארבי התל־אביבי. ספקטור תשיר שם משירי האלבום החדש, שבו היא פותחת צוהר אל תוך הקשרים המשפחתיים הסבוכים, היחסים הזוגיים, החלומות וההתמודדות היומיומית עם השגרה.
"בכתיבת השירים השתדלתי לומר דברים בצורה פשוטה, בקול רם, ולספר סיפור ממקור ראשון. לא לעבור, כמו פעם, דרך הירושימה, הקוטב הצפוני, או איזשהו סיפור פנטסטי - אלא להביא משהו קרוב אליי ככל האפשר ולראות איך זה ירגיש. לפרקים זה היה מפחיד, אבל בסך הכול זה הרגיש מאוד נכון וטוב. באלבום הזה אין לי יותר מאחורי מה להסתתר. לכן גם ההפקה שלו לא מפוצצת, אלא מאוד מותאמת למידות השיר. הוא אלבום מאוד ישיר וישר וזה הערך שלו מבחינתי".
למרות הכוונה להרשות לעצמה להיות כנה וישירה, ספקטור מודה שכשאבא שלה נמצא בהופעה והיא שרה את השורה "אתה אומר שלא היית שם כשנולדתי" מתוך "לווייתן", הלב שלה פועם קצת אחרת. "אבל זה גם בגלל שאבא שלי לא מגיע להופעות ואלה רגעים יקרים מאוד", היא מוסיפה.
בשיר, המושמע חדשות לבקרים בתחנות הרדיו, משתמשת ספקטור במטפורה היפה של יונה בבטן הלווייתן כדי לתאר את יחסיה עם אביה: "אבל אתה נושא אותי כל השנים כמו היית לווייתן ואני יונה".
"התמונה הזו פשוט מתארת את היחסים שלי עם אבא שלי באופן מושלם. אבא שלי הוא כזה לווייתן, רק שבמקום סליל מים שיוצא ממנו יש סליל עשן: הוא כל הזמן מעשן. הוא גדול, ויחד עם זה הוא עדין נפש. המורכבות נמצאת בכך שהוא נושא אותי ומחזיק אותי בתוכו, אבל אני זו שמייצגת את העתיד ובסופו של דבר צריכה לצאת לדרך של עצמי".
באותו השיר שרה ספקטור גם את השורה "איך בכלל כועסים על זה?", ומעידה על עצמה שעוד מילדות לא הצליחה למצוא בעצמה את הכוחות לכעוס, ולרוב נשארה עם התסכול בבטן. "הייתי ילדה חולמנית, יש שיגידו אסטרונאוטית. החוויה שלי את עצמי הייתה שאני מאוד מגושמת, וגם טובת לב. אני זוכרת שכתבתי בגיל 6 ביומן שאני יותר מדי טובה. הילדים מסביבי היו הרבה יותר שפיצים ואני כל הזמן נפגעתי מהם. הרגשתי שמנצלים את טוב הלב שלי. תמיד הבנתי את מי שנמצא מולי וזיהיתי מה הוא צריך ורוצה, ורציתי לרצות".
בשנים האחרונות היא מנסה לאזן את טוב הלב הזה, ומגיעה לתובנות חדשות. "אפשר לבקר מישהו ועדיין לאהוב ולקבל אותו. את יכולה לכעוס על מישהו ועדיין לא לגמרי
בכלל, ספקטור מרבה לעסוק במרווח הצר והעמוס שבין הורים לילדים. אחד השירים הבולטים באלבום הוא "באונקולוגית", שבו היא מתארת יחסים מורכבים של בת ואם בזמן ההמתנה לתור בבית חולים. השיר צורב בדיוק במקומות הכואבים, אולי באופן יותר מדי פרטי, עד כדי כך שספקטור התלבטה האם להכניס אותו לאלבום. "ניסיתי להכניס את המורכבות של האהבה והחיבור, שמגיעים גם עם זרות, ריחוק וכאב: יש רגעים שאני עם אמא שלי ולא מבינה לרגע מה אמרתי שיצר כזאת תהום בינינו".
יחסים של אמא ובת הם לרוב טעונים יותר.
"אני תמיד מאשימה את אמא שלי שכשאני נכנסת אליה הביתה, רק במבט שלה היא כבר רואה לתוך נבכי הנשמה שלי. אבל זה חלק מלהיות אמא – לראות לך לתוך הלב. ולפעמים המשימה הכי גדולה של החיים שלי היא להוכיח לה שאני כן חזקה וגדולה. אנחנו מבלים את החיים שלנו בניסיון להתרחק ולצמוח מההורים שלנו ומהנקודה שבה אנחנו אחד, אבל יחד עם זאת ההורים שלנו מחזיקים חלקים כל כך מהותיים בנו, שאנחנו גם כל הזמן רוצים להסתובב וליצור קשרים חזרה".
את כל המילים והלחנים לשיריה כותבת ספקטור בעצמה, והיא גם שותפה בנגינה, בעיבוד ובהפקה. בשני הסינגלים המצליחים באלבום האחרון, "אברהם" ו"לווייתן", היא מתייחסת לסיפורים תנ"כיים מוכרים. שיר אחר באלבום מאזכר את סיפור קריעת מעילו של שאול, המופיע בשמואל א'.
"באלבום הזה מאוד רציתי לכתוב על כאן ועכשיו. הפנייה לעולם הדימויים של התנ"ך היא כרטיס כניסה לעומקים שלאנשים שחיים כאן יש גישה אליהם. התנ"ך הוא כר פורה לנושאים כמו יחסים ומשפחה, והוא מעשיר את השירים במשמעויות רגשיות ובמטענים עמוקים. היופי הוא שמספיק שאומרים 'לווייתן' או 'יונה', וכבר עולם ומלואו נפתח בפני המאזין, יש סיפור שלם שמתחבא מתחת לשיר. זה היה לי טוב כי אני אוהבת לכתוב בכמה מישורים. יש גם משהו באלבום הזה שמדבר על זיכרון, על היסטוריה, על הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו כעם, כאנשים בודדים, כמשפחה, וזה רק טבעי לפנות לסיפור הגדול שמחזיק את כולנו בבסיס שלו".
מה תפס אותך בסיפור עקדת יצחק, אולי אחד הסיפורים התנ"כיים הכי מפורשנים בהיסטוריה?
"זה סיפור על אבא שלוקח את הילד שלו אל מותו. זה מקום שמעסיק אותי הרבה – איך בסופו של דבר האבא הזה הצליח להרים את היד עם המאכלת. האמונה, הכוח שהניע אותו ובעצם גבר על האהבה שלו כאבא, על האינסטינקט הבסיסי של כולנו כהורים להגן על הילד שלנו – זה מקום שיש לי עליו יותר שאלות מאשר תשובות. השיר מדבר על הרגע שבו הסיפור שאנחנו מאמינים בו מעוור את עינינו ומאפשר לנו לפגוע באנשים הקרובים לנו ביותר. בתוך מהומת החיים אנחנו חייבים לעצור, לשאול את עצמנו שאלות, להטיל ספק".
זו לא פריבילגיה?
"יש שיראו בזה פריבילגיה, יש שיראו בזה חובה שלנו כאנשים הנושאים באחריות למקום בו הם נמצאים. אם אני יוצאת למלחמה בשם משהו, אני צריכה לבדוק את האידיאל שלי. אז נכון, אתה פועל לפי ערכים של אמונה ופטריוטיות ואהבת המולדת. אבל כל הזמן צריך לעצור ולשאול את עצמך מה הסיפור בתוך כל המערכת הזאת".
לא קשה לזהות את הזהירות שבה מתנהלת ספקטור כשהיא יוצאת מהגבולות הבטוחים של השירים ואומרת ללא מנגינה את מה שהיא חושבת. "באלבום הזה אני מעזה לומר משהו על המציאות שלנו, ועדיין, כששואלים אותי על זה אני מגמגמת ומפחדת להיכשל בלשוני. אנשים חושבים שאם נעצור ונטיל ספק זה יפרק אותנו, ואני חושבת שבדיוק ההפך - אם כל אחד יעצור ויברר לעצמו מה הוא רוצה ומה האמת שלו, נמצא בסיס יותר איתן מאשר רעיונות גדולים וריקים. אני חושבת שזה טוב שמעודדים נוער לשאול שאלות, ולקחת אחריות על המעשים שלהם".
גם כשהיא מבקשת לצאת באמירות עקרוניות על חיינו בארץ הזו, ספקטור מתבטאת באופן מורכב, רחוק מאוד מזה של הפוליטיקאי הממוצע מעל במת הנואמים בכנסת. "זו אחת הבעיות שלי כשאני מתחילה לדבר. בכל פעם שאני בוחרת נתיב מסוים, אני מרגישה שאני עושה עוול לשאר התשובות האפשריות. יש משהו בשיר ובמרחב האמנותי שלו שמאפשר סיפור עגול יותר, בלי הסטיגמות של שמאלן תל־אביבי או איש ארץ ישראל השלמה.
"אני מסתובבת בארץ ופוגשת אנשים בכל מיני מקומות, ויש לי שיח עם כולם. הנטייה שלי, גם בוויכוחים פוליטיים, היא להקשיב יותר מלהשמיע. אני פוגשת המון אנשים מהתנחלויות שאין לי מילה אחת רעה להגיד עליהם. הקהל הזה מזכיר לי שיש אנשים שלא חיים את החיים שלי בצפון תל־אביב, וזה משמח אותי. באידיאל, השירים הם גשר, הם כלי גדול שמכיל הרבה יותר ממני ומשכמותי. אני רוצה לפנות למקום שהוא מעל לאמונות הפוליטיות והדתיות - מקום אנושי שנוגע לכולנו. זה המקום שמעניין אותי. מטבע הדברים זה אומר להגיע ליותר ויותר קהל, ואני שמחה לראות בהופעות שלי אנשים מכמה שיותר סוגים".
ספקטור נעה בין הרצון לשנות מציאות דרך היצירה, לבין החשש הטבעי מעליהום. מבחינתה, ההתעקשות לעסוק בסיפור הכללי נובעת מלידת בתה. "בשנים האחרונות עלו בי שאלות בנוגע לסיפור שלי: מה אני לוקחת מההורים שלי ומעבירה הלאה לילדה שלי, ומה לא. יש זיכרונות כואבים שמגדירים אותנו, ואולי צריך להרפות מהם".
לרוב אי אפשר פשוט למחוק זיכרון, זה לא ממש תלוי בנו.
"אתה לא יכול למחוק זיכרון, אבל אתה יכול להתבונן עליו ולהגיד שאתה מספר אותו בצורה מסוימת. צריך להתבונן, להטיל ספק, זה השלב הראשון בדרך לבחירה. אנחנו מדברים על עצמנו תמיד כניצולים, וזה האתוס שמכונן אותנו גם אחרי המון שנים שבהן אנחנו גדולים וחזקים ומבוססים".
השכחה נחוצה לה לא רק בחיים הציבוריים, אלא גם במרחב הפרטי. "השכחה גורמת לי להמון צניעות", היא אומרת. "זו שמיכה גדולה שבסופו של דבר מכסה על כולנו ועל כל דבר. לא משנה כמה היצירה שלי נראית לי ברגעים מסוימים הכי טובה ומוצלחת, השכחה תבוא ותכסה את זה במוקדם או במאוחר. יש בזה משהו שמקטין אותנו לממדים האמיתיים שלנו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם