בשם האמנות: ארקדי דוכין מבקש שיצאו לו מהכיס
מצר על היחס שהשתנה כלפי המוסיקה, מזהיר שהריאליטי עוד יתפוצץ לנו בפרצוף ומבקש שיניחו לו בנוגע להשתתפות בפרסומת: ארקדי דוכין מציין 20 שנה לאלבום 'חדר משלי' במופע מיוחד וחושף שאלבום כפול חדש כבר בתהליך. בלי החברים של נטאשה
עוד כותרות ב-nrg:
• תנאי הקבלה ל-SS: להיות אדם טוב והגון
• קורטני קוקס: עוד סדרה אחת ודי
• חתונות, יוגה ופדיקור לכלבים
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"השירים דיברו על איך לצאת ממצבים רגשיים לא פשוטים, איך להתגבר על קשיים בזוגיות, על מושגים כמו 'זה שלי' ו'זה מגיע לי'. בסופו של דבר, מתוך המצוקה שמובעת באלבום, הנימה שעולה דווקא מאוד אופטימית.
"את יודעת, אנשים אמרו לי שההאזנה לאלבום הייתה עבורם כמו טיפול פסיכולוגי, עד כדי כך שכמה מהם קיבלו החלטה להילחם בקשיים ולהישאר בחיים", מספר דוכין. "ובסך הכל, הכוונה שלי הייתה קטנה – להוציא אלבום מאוד אישי. זה כמו יומן אישי ופרטי, שיצא החוצה והגיע לעוד אנשים".
כשאנו קוראים ביומן ישן שלנו, מתקיים מעין מפגש שלנו עם עצמנו מפעם. יש לך תחושה כזו כשאתה שומע את שירי האלבום ממרחק הזמן - תחושה של מפגש עם גרסה אחרת, מוקדמת, של עצמך?
"כן, וכשאני מקשיב לשירים האלה, אני חושב שהיום התובנות שמופיעות בהם היו הרבה יותר מהודקות וברורות. חלק מהדברים שהרגשתי והבעתי אז השתנה עם השנים, וחלק עדיין לא נפתר אצלי ונמצא בתהליך".
לא רק אתה עברת שינוי, אלא גם תעשיית המוסיקה והאופן בו מוסיקה נצרכת. איך אתה חושב שהאלבום היה מתקבל אילו היה יוצא היום?
"היום אנחנו בתקופה יותר קשה, שבה נמכרים הרבה פחות אלבומים. הקצב של האלבום הזה מאוד איטי וחורפי, ולעומתו, הקצב של החיים שלנו היום מהיר. אבל עדיין, יש אמנים כמו אביתר בנאי ועמיר בניון, למשל, שממשיכים ליצור שירים שהם אישיים ואינטימיים, בקצב אחר, ומתקבלים יפה".
אולי דווקא משום שקצב החיים כל כך מהיר, מתעורר בנו הצורך במוסיקה אינטימית ואיטית, שמתעכבת על רגעים.
"תראי, אז, לפני עשרים שנה, היה יותר סיפוק ממוסיקה. היום, זה מובן מאליו שכשיש שיר שרוצים לשמוע, אז מוצאים אותו או קונים אותו באינטרנט, במן קלות בלתי נסבלת כזאת. דברים השתנו, גם אין אירוע סביב זה שיוצא שיר מיוחד, העולם ממשיך כהרגלו".
אני מציינת בפני דוכין שאחד מן השינויים המשמעותיים שחלו בעולם המוסיקה בשנים שחלפו מאז יצא האלבום, הוא נסיקתן של תכניות הריאליטי, המוציאות מתוכן זמרים במעין תנאי מעבדה, בהם הם זוכים לבמה ולחשיפה במהירות מואצת.
"אני מאמין שהדבר הזה יתפוצץ לכולנו בפרצוף", הוא מגיב. "זו תופעה לא בריאה, שרומסת ומקלקלת הרבה נשמות טהורות של ילדים, בעיקר כשמדובר בחבר'ה צעירים.
"אנחנו נמצאים באיזשהו מקום, שבו בקליפים מסוימים חוץ מתחת לא רואים כלום, מקום שבו המוסר מאבד מחשיבותו. לדעתי, נגיע כאן לאיזשהו קצה, ואנשים עוד יגידו 'אם לא תרצחו מישהו בשידור חי, זה לא יספק אותנו'".
סף הריגוש עולה. ככל שהטלוויזיה מזינה את הצורך בו, כך היא יוצרת תיאבון גדול יותר.
"גם, וזהו גם חלק מטבע האדם לרצות לספק את הריגוש הזה, להתעניין בתכנים כאלה, ומתברר שאפשר להתפרנס מזה לא רע. אבל אני אומר לך, יש לכך סיבה, בטוח, סיבה גבוהה מאתנו".
אולי צריך להגיע לנקודת שיא, או במקרה הזה – לנקודת שפל, על מנת להתפכח ולומר 'לא, זה לא טוב לנו'.
"תראי, סטטיסטיקאי גדול אני לא, אבל הסטטיסטיקה אומרת כזה דבר – עשר שנים של ריאליטי לא יצרו מתוכן עשרה שירים טובים וזכורים של אלו שיצאו מהתכניות האלה. תכניות הריאליטי מוציאות מתוכן יותר סלבס מאשר יוצרים מקוריים. יוצאים משם אנשים מאוד מוכשרים, אבל התוצרת שלהם לא זכירה - אם ניקח את כל זוכי תכניות הריאליטי יחד, ניזכר אולי בשניים או שלושה שירים. אני זוכר משם פרצופים ושמות, אבל אני לא זוכר שירים.
אתה אומר 'השארנו אחרינו משהו', ובכך כמו סותם את הגולל על אפשרות שתוציאו יחד חומרים חדשים.
"אני לא פוסל על הסף. כרגע אנחנו לא עושים את זה, אבל אני לא פוסל כלום. עכשיו אני בכלל עומד לפני יציאה של אלבום כפול, שאני עובד עליו יחד עם עוד שותף. אבל, אני מאמין שאצל כולנו ב'נטאשה' יש איזושהי נוסטלגיה ורצון למשהו משותף שלנו".
אתה מצר על כך ש'נטאשה' התפרקה באותה נקודת זמן?
"לא. תראי, לאלבום קראו, בנוסף ל'חדר משלי', גם 'ארקדי דוכין', כסוג של הצהרה על הבחירה להוציא חומרים אישיים. זה מן תהליך כזה שהיינו בו, שכל אחד מאתנו רצה לבדוק מה הוא עושה עם עצמו, לבדוק את הטעמים האישיים, את ההשפעות. את יודעת, זו דרכן של להקות, להתפרק. אולי חוץ מה'רולינג סטונז', בעצם", הוא צוחק. "מצד אחד, זה מדהים שהם עדיין יחד, מופיעים והכל, אבל מצד שני, יכול להיות שאם הם היו מתפרקים, היינו שומעים מהם דברים קצת שונים".
בשעה שהופעות האיחוד של 'החברים של נטאשה' היו בגדר הגשמת חלום עבור רבים, וחברי הלהקה זכו לליטוף מצד התקשורת והקהל כאחד, זכה דוכין ליחס הרבה פחות אוהד בהקשר אחר. חיצי הביקורת המושחזים שהופנו כלפי דוכין לפני כ-8 שנים, כאשר הוציא את אלבומו 'נקודת מבט' במסגרת הלייבל של רשת בתי הקפה 'ארומה', שבו וננעצו בו לאחרונה, כאשר שימש כפרזנטור בפרסומת של אחד הבנקים.
"אתה רוצה לעשות אמנות? אז אתה צריך כסף בשביל זה. אתה יכול להיות מאוד נאמן לעצמך והכל, אבל אתה צריך כסף", מתייחס דוכין לתגובות שעוררה השתתפותו בפרסומת. "חוץ מזה, נורא נהניתי לעשות את זה, לשחק קצת, לצאת מהדמות של ארקדי שכולם אומרים שהוא לא מדבר, רק שר", הוא מחייך. "ובכלל, אני חותם לך שכל מי שלועג לאדם שמתפרנס מכך שהוא פרזנטור, אם היה מקבל הצעה, גם הוא היה הולך על זה. מה הולך? רץ. סליחה – דוהר, סליחה – מסתער", הוא צוחק.
"אם הייתי מקדם כאן איזו מפלגה ניאו-נאצית, אז אנשים היו אומרים 'וואלה, הבנאדם מחורפן', אבל אני לא, זו פרסומת לבנק. ובמקרה של 'ארומה', אני פשוט עושה את האמנות שלי. יש גוף מסחרי שמחליט להשקיע באמנות, למי זה מפריע? אני לא מבין למה זה צריך להפריע.
"את יודעת, נהיינו אדישים למה שבאמת חשוב, למה שבאמת צריך להפריע. אנחנו יכולים לקרוא ידיעה על אישה שנרצחה על ידי בעלה ולהיות אדישים כלפי זה, להמשיך הלאה, אבל מה באמת מפריע לנו? שאמנים עושים פרסומות".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם