ראשי » תרבות » טלוויזיה

"מקום בצמרת": להיות כוכב פופ זה לא קל בכלל

אחרי "סוף עונת התפוזים" שסקרה את תולדות הרוק העברי, מגיעה אלינו "מקום בצמרת" של ניסן שור שדוחסת בשישה פרקים את תלאות ונפלאות הפופ הישראלי לדורותיו. הסגנון אולי מושמץ לעומת הרוק האיכותי, אבל הסדרה עצמה מושקעת מאוד ומעוצבת נהדר

פופ זה כיף, ועל זה קשה להתווכח, אבל קשה עוד יותר להתווכח עם העובדה שפופ נתפס לעתים קרובות כסגנון מוזיקלי פחות איכותי, בוודאי בהשוואה לרוק, למשל.

עוד כותרות ב-nrg:
• בשר ודם: תכירו את "איש משפחה" האמיתי
• עכשיו גם שחקן: אלירז שדה בדרך לפסטיבל ברלין
• כישרון הולך לאיבוד: טים ברטון החדש פשוט נוראי
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

רוק זה פינק פלויד, פופ זה בריטני ספירס. רוק זה שלום חנוך, פופ זה היי פייב. כל אחד יכול להמשיך את האנאלוגיה לפי כוסות התה המוזיקליות שלו, אבל המגמה ברורה, גם אם לא תמיד ברור (וכותב שורות אלה יהיה הראשון להודות בכך) איפה עובר בדיוק הגבול בין הז'אנרים.
 
אבל לא לכבוד החפירה הזו נתכנסנו כאן, אלא לכבוד סדרה חדשה שעלתה אמש בערוץ הראשון: "מקום בצמרת" שמה, יוצרה הוא העיתונאי והיוצר הדוקומנטרי ניסן שור, והיא מביאה בשישה פרקים את סיפורו של הז'אנר האהוב אך המושמץ, בגרסתו הארצישראלית. כל פרק מוקדש לזווית אחרת של הפופ העברי, והראשון עוסק בזמרים הגברים, שנשאו בשלב כזה או אחר של הקריירה שלהם את התואר "כוכב פופ": הפרק מתקדם בצורה כרונולוגית, מישראל יצחקי וצדוק סביר הקשישים, חלוצי הפופ של ראשית ימי המדינה, עד עברי לידר כנציג הדור הצעיר יותר. בתווך קופצים לביקור מיטב זמרינו: שלמה ארצי ויגאל בשן, קשת וטולדנו, וכמובן אדם וצביקה פיק, שהרי אין-אין-אין תכנית על פופ בלי-בלי-בלי המאסטרו.

"מקום בצמרת" ראויה למילים טובות על עצם הפרויקט. היא משקיעה במרואיינים, כאשר בנוסף לזמרים עצמם תורמים תובנות מעניינות גם מוזיקאים ועיתונאים, כמו גל אוחובסקי הבלתי נמנע. היא מעוצבת נהדר מבחינה חזותית, ועושה שימוש נרחב ומענג בקטעי ארכיון ועיתונות.

המסקנה העיקרית שעולה מהפרק הראשון היא שלא קל להיות כוכב פופ ציוני: צביקה פיק, אולי הנציג המובהק ביותר של הז'אנר (והאמן היחיד שמוזכר בפרק אך לא

מתראיין בו), אומנם חי בתוך אירוויזיון מתמשך, אבל קונן תמיד על כך שהמבקרים אינם מעניקים לו את הכבוד הראוי. אדם נחנק תחת טירופן של המעריצות. הקריירה של שלמה ארצי הצעיר הייתה על סף גסיסה, עד שהמציא את עצמו מחדש. ששי קשת, אבי טולדנו ויזהר כהן לא הצליחו לשחזר את ימי התהילה של הסבנטיז, וזמרים כמו מוטי פליישר (!), שחוזר בפרק לביקור מולדת טיפונת מרגש, זנחו כליל את התחום. המוזיקה העברית עברה לשלטונם של הזמרים-יוצרים, ואלילי הנוער לשעבר פינו את הבמה, מי מרצון ומי לא מרצון.

"מקום בצמרת" עולה לשידור 16 שנה אחרי "סוף עונת התפוזים" המשובחת של יואב קוטנר וחבריו, על תולדות הרוק העברי. עדיין לא הוגן להשוות בין השתיים, ועוד לא ידוע אם היא תעפיל לגבהים של האחות הרוקיסטית, אבל היא מפעל תיעודי מקיף ומסקרן שראוי לצ'אנס, ומעלה מתהום הנשייה זמרים שנחמד להיזכר בהם, כמו איתן מסורי למשל, שבמטפורה אייל גולנית מסביר את אחת הבעיות של הפופ: "התקשורת לא אהבה אותי", הוא נזכר. "אולי הייתי מתוק מדי. אתה לא יכול לאכול בוואריה מהבוקר עד הערב". הוא די צודק. אבל פעם בשבוע אפשר.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...