זעקות ולחישות: 'לא נשבר' מתיש, 'אידה' מרדים
לא תמצאו כרגע שני סרטים ששפתם הקולנועית רחוקה יותר זו מזו: "לא נשבר" עשוי בסגנון הוליוודי קלאסי, "אידה", מנגד, הוא קלישאת הסרט האירופאי. אז מה עדיף, אמריקאי מלוקק או אירופאי סנוב? (רמז: עדיף ללכת לראות את "את לי לילה")
עוד כותרות ב-nrg:
• פדופיליה היא בעיה אמיתית, תעזבו את סיה
• נדיר: מנחם זילברמן מסביר למה ירד מהארץ
• האם "הומלנד" תפסיק לעסוק בטרור המוסלמי?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"אידה" הוא סיפור על נזירה יתומה בפולין של שנות ה–60, שרגע לפני כניסתה תחת עול הנזירות נחשפת לאמת מצמררת בדבר עברה.
"לא נשבר" מגולל את סיפורו האמיתי של לואי זמפריני, האצן האולימפי האמריקאי שכמות התלאות שאותן שרד במהלך מלחמת העולם השנייה יכולה לכלכל גם טרילוגיית סרטים. לא תמצאו כרגע שני סרטים עלילתיים ששפתם הקולנועית רחוקה יותר זו מזו: "לא נשבר" עשוי בסגנון הוליוודי קלאסי, הטורח להדגיש כל רגע דרמטי בכל האמצעים העומדים לרשותו. "אידה", מנגד, הוא קלישאת הסרט האירופאי: איטי וסטטי, מהורהר, עצור רגשית ומלא בשתיקות ובמבטים רבי משמעות. אבל הסיבה שבגללה הם מזכירים לי זה את זה היא מפני שבמהלך הצפייה בהם, למרות הסיפור העוצמתי שבמרכזם, מצאתי את עצמי חושב על האסתטיקה ובחירות הבימוי יותר מהדרמה. אז מה עדיף, אמריקאי מלוקק או אירופאי סנוב?
פתאום קם אדם ומחליט להיות במאי, אבל מה לעשות -לא כל אחד מתאים לתפקיד. "לא נשבר" הוא סרטה השני של אנג'לינה ג'ולי כבמאית, לאחר שסרט הבכורה שלה, "בארץ דם ודבש", לא בדיוק נהנה מאהדת הביקורת.
הסרט עוקב אחר תלאותיו של האצן האולימפי לואי זמפריני ששירת כמפציץ בחזית האוקיינוס השקט בזמן מלחמת העולם השנייה ושרד שתי נחיתות אונס, שהות של מעל חמישים יום בסירת גומי אבודה בלב ים, וזוועות בכמה מחנות בשבי היפני האכזרי.
התמה המרכזית של הסיפור היא כוחו של הרצון. הרצון לנצח, הרצון לשרוד, הרצון לחיות. מדובר כאמור בסיפור שמעצם מהותו עובד על טונים דרמטיים גבוהים, והבעיה המרכזית היא שג'ולי מעמיסה עליהם בנוסף כל תחבולה קלישאתית מעצימה שאתם יכולים לחשוב עליה מהיכרותכם עם סרטים אחרים בז'אנר. בין אם מדובר בהילוכים איטיים ברגע המכריע בתחרות הריצה, טון הדיבור השקט של מפקד מחנה השבויים היפני הפסיכופט, או ההעמדה הכה פאתטית של סצנת ניצחון הרוח לקראת סוף הסרט. העומס הזה פשוט מתיש. וכך, למרות שטכנית הסרט מצולם ועשוי נהדר מבחינת הבימוי, העסק מרגיש כמו עבודה מכנית החסרה את טביעת אצבעו של במאי המביא אל הסיפור משהו משלו: אמירה, פילוסופיית חיים או רעיון.
כמה ימים לפני שאידה, יתומה שגדלה כל חייה במנזר, אמורה לקבל על עצמה את נדרי הנזירות, שולחת אותה אם המנזר לפגוש את דודתה, קרובת משפחתה היחידה. הדודה, מהפכנית בעברה, אלכוהוליסטית בהווייתה וגם יהודייה, חושפת את אידה לאמת על עברה. וכשכל זה קורה בפולין של שנות ה–60 אתם יכולים לשער לאן זה הולך.
"אידה" הוא הסרט ללכת אליו כדי להירגע מעומס היתר שמביא עימו "לא נשבר", או לפחות כך זה נראה על פניו. הסיפור שנחשף ב"אידה" הוא חזק ומטלטל ויישאר
הכתבה המלאה פורסמה במגזין מוצש
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם