"כל השלום": תחנת השמאל שמתגעגעת לערוץ 7
תחנת הרדיו המשותפת לערבים ויהודים מנסה להשמיע את מגוון הקולות בחברה הישראלית. למרות ההשתייכות הפוליטית הברורה, טוענים בתחנה כי איסור על תפילת יהודים בהר הבית הוא "בושה"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אני עובר דרך מוסך וחנות לחלקי חילוף, פונה ימינה אל רחוב עמוס בזבל, ושם, מאחורי אחד הבתים, אני מגיע אל אולפני תחנת הרדיו "כל השלום". ככה נראית בועה. על הדלת מודבקים סטיקרים של "שלום עכשיו" ושל תנועות שמאל אחרות שפועלות בסביבה. מעבר לדלת מקדם את פניי מוסי רז, פעם ח"כ מטעם מרצ, היום פעיל שמאל שההידרדרות הנוכחית לאלימות לא מעלה בפניו קמטי ייאוש. הוא מציע לי קפה ולוקח אותי פנימה אל האולפן.
מול המיקרופון יושבת באותה שעת בוקר תמי מולד־חיו, הרזי ברקאי של תחנת הרדיו הזו. אך בעוד הרזי המקורי מנחה בגלי צה"ל תוכנית של פוליטיקה ואקטואליה מדינית־ביטחונית, מולד־חיו עוסקת בנושאים אחרים לגמרי. בשעתיים של שידור היא הספיקה לדבר על עובדי קבלן והתנערות המדינה מאחריותה כלפיהם, לראיין פעיל זכויות אדם בנושא משבר תנאי ההעסקה, להעלות לשידור עובדת סוציאלית, ולהצליף ב־117 חברי הכנסת שלא טרחו להתייחס ליום הבינלאומי למאבק בעוני. משם היא מגיעה לנושא התקציב, מזכירה שהעובדים הסוציאלים כורעים תחת הנטל, ומשווה בין ישראל למדינות אחרות בתחום זה.
זהו רדיו כל השלום. נשמע כמו תחנת הרדיו המיתולוגית של אייבי נתן, "קול השלום", ולא בכדי. "הוא נתן לנו השראה", אומר רז, שבדיעבד סבור שהטעות הכי גדולה שלו ושל חבריו הייתה בחירת השם הזה לתחנת הרדיו שהקימו. "אנחנו דומים לאייבי נתן ברצון לקדם את השלום, אבל מבחינת המיתוג שלנו עשינו טעות. למרות זאת, לא הייתי משנה את השם". בחוץ שלושה חתולים משחקים, וטכנאי השידור הפלסטיני יוצא להפסקת סיגריה. האולפן אמנם נותר ריק, אך אל דאגה: שידורי כל השלום ממילא הורדו מהאוויר בשנת 2011, ומאז הם מועברים רק באינטרנט.
אתם מאוכזבים מהתקשורת ומהפוליטיקאים, שלא עשו מספיק כדי לעזור לכם? ציפיתם מהם להשמיע קול זעקה על סתימת פיות ועל פגיעה בחופש הביטוי?
"אולי אין מספיק לחץ", אומר רז. "כשהורידו אותנו מהאוויר התקשורת פרגנה לנו, מערוץ 7 ושמאלה. זה היה בכל מקום. אני לא יכול להגיד שהיא לא עזרה לנו, ואני גם מבין למה זה לא מעניין אותה אחרי שלוש שנים".
מולד־חיו: "אני חושבת שסוגיית ההורדה של הרדיו הזה מהאוויר צריכה להעסיק את הכנסת יותר. זה לא נושא זניח. זה סיפור חברתי, זה עניין של חופש הביטוי ומהות הדמוקרטיה, והוא אמור לעניין ח"כים מימין ומשמאל בלי קשר לדעות שאנחנו מביעים.
"אי הסכמה עם כלי תקשורת לא יכולה להיות עילה לערעור על זכות הקיום שלו. זה צריך לזעזע את המדינה. זכות קיום יש לכולם, כל עוד לא עוסקים בהמרדה ובהסתה לאלימות. אני בכל אופן מבטיחה שאף אחד לא יסתום לי, ג'ינג'ית ירושלמית, את הפה. נמשיך לשדר כאן את האמת שלנו גם אם אף אחד לא ישמע אותנו - כי את האמת צריכים לומר".
כל השלום, הפועלת מאז 2004, אינה רדיו פיראטי אלא תחנה המשדרת כחוק - החוק הפלסטיני. הכול התחיל בעיתון שנכתב בידי ילדים פלסטינים, ישראלים וירדנים, ויצא באנגלית אחת לחודשיים, במסגרת עוד אחת מיוזמות השלום שמגיעות לאזורנו מעת לעת. באחת מישיבות המערכת עלתה ההצעה להפוך את הפרויקט לתחנת רדיו משותפת לישראלים ופלסטינים.
מאחורי היוזמה עמדו שני גופים: הארגון הפלסטיני להידברות "בילאדי" ו"המרכז היהודי־ערבי לשלום", שפעל בזמנו בגבעת־חביבה. האיחוד האירופי העביר מענק לצורך התנעת התהליך, ולאחר כחודשיים נרכש מהרשות הפלסטינית תדר לשידור – 107.2 אף־אם. האנטנה נמצאת ברמאללה, השידורים נשמעים היטב גם בירושלים. עובדי התחנה מספרים לי על ימים שבהם הרדיו באוטובוס, בדרך לעבודה, השמיע את תוכניות המוזיקה שהופקו כאן באולפן.
מאז הקמתה עוסקת התחנה במגוון רחב של נושאים, כשצדק חברתי וזכויות אדם מקבלים יותר סיקור מתכנים פוליטיים הנוגעים לסכסוך ולתהליך השלום. בין תוכניות תרבות ומוזיקה מתראיינים בה פעילי זכויות אדם שלא זוכים לראות מיקרופון בתחנות המיינסטרים. כמה מאזינים לכל השלום? נתונים בדוקים אין, קטעי השידור המועלים ליוטיוב זוכים ללא יותר מאלף כניסות, אך אנשי התחנה, העובדים בהתנדבות, מבהירים מיד שלא באו בשביל רייטינג.
אל החדר מגיעה מייסה בראנסי־סיניורה, עד לא מזמן מנהלת השידורים הפלסטיניים ברדיו כל השלום וכיום חברת מועצת המנהלים. היא לבושה ז'קט ורוד, משקפי שמש על ראשה. "זה הבייבי שלי, אמא היא תמיד אמא", היא מגדירה את הקשר שלה למקום. העברית שלה טובה, המבטא הערבי נוכח, וכדי לחדד מסרים משתרבבות אל דיבורה מילות קישור באנגלית.
"בימי האינתיפאדה השנייה, כל מדיה - ישראלית ופלסטינית - עסקה במה שמתרחש בצד שלה, והדגישה כל הזמן עד כמה הצד השני מנוול", אומרת בראנסי־סיניורה. "חשבנו להקים מסגרת משותפת באחד מכלי התקשורת במיינסטרים, אבל לא הצלחנו לעשות את זה. אז הקמנו רדיו עצמאי. יש לא מעט תחנות רדיו פלסטיניות, אבל הייחוד שלנו הוא שאנחנו משדרים בערבית מירושלים, והתוכן שאנחנו מביאים לקהל הוא הסיפור המשותף.
אנחנו מנסים להראות שאפשר להבין את האחר, שהוא לא רק רע. שבני אדם, בשני הצדדים, רוצים צדק. תחנות המיינסטרים רק אומרות לך כל היום עד כמה אתה טוב, איזה יפה אתה, כמה אתה צודק. אני לא כזו: אני משדרת תוכן שאומר לך שאתה לא כזה יפה. שיש לך בעיות. וזה, מה לעשות, לא תמיד כיף לשמוע, באף אחד מהצדדים".
הדו־קיום באף־אם הופסק לפני שלוש שנים בדיוק. "בנובמבר 2011 קיבלתי ממנכ"ל משרד המשפטים מכתב שמורה לנו לרדת מהאוויר", אומר רז. "הופתענו, הרי כולם יודעים שאנחנו משדרים מרמאללה". העילה החוקית להוראה לסגור את התחנה הייתה שהיא משדרת לאוכלוסייה ישראלית, וגם אם התדר הוא פלסטיני - החוק מטיל סנקציות גם אם מי שקולט את השידור הוא ישראלי.
"מסרתי לו שאנחנו צריכים לבדוק את הנושא, אך כמה ימים לאחר מכן, ב־17 בנובמבר, נלקחתי לחקירת משטרה", מספר רז. "הם אמרו לי שיפשטו על תחנת הרדיו, יעצרו אנשים ויחרימו ציוד, אלא אם אתקשר לתחנה ואורה להפסיק את השידור מיידית. לא פחדתי ממעצר - כבר נעצרתי בעבר - אבל חששתי שהחרמת הציוד תפגע בנו כלכלית".
חודשיים לפני כן הודיע ח"כ דני דנון כי פנה ליועץ המשפטי לממשלה בדרישה לסגור את התחנה, וזאת בשל מה שהגדיר כהסתה. רז קושר בין ההודעה הזו ובין ההחלטה על הסגירה. לדבריו, בסוגיה היו מעורבים גם גורמים ממרכז הליכוד, שהגישו לרשות השנייה בקשה לבדוק את חוקיות כל השלום. "מהירות הפעולה נגדנו מעידה שהייתה כאן התארגנות. אני חושב שבעלי השפעה פעלו מאחורי הקלעים".
לדברי דנון, אגב, ההחלטה לסגור את התחנה היא דמוקרטית לעילא. "רדיו כל השלום היא תחנת שמאל קיצונית שנסגרה עקב פיראטיות", הוא מסר. "אנשי התחנה הובילו קו נגד מדינת ישראל ונגד החלטות שהתקבלו בצורה דמוקרטית, ולא תאמו את דעותיהם של מנהלי התחנה. כמי שהדמוקרטיה היא נר לרגליו אעשה הכול למען חופש הביטוי, אך עם זאת אלחם נגד הסתה".
מאז, סוגיית שידורי כל השלום מונחת לפתחו של בג"ץ. בשלוש השנים האחרונות התקיימו שלושה דיונים בעניינה. בדיון הראשון הציגו רז וחבריו את עמדתם מול זו של נציגי המדינה. בדיון השני הציע בית המשפט שאנשי התחנה ייגשו לוועדה הישראלית־פלסטינית לתקשורת, כדי שזו תפתור את הבעיה. אלא שהבעיה לא נפתרה, והצדדים שבו לבית המשפט, אל כבוד השופט אליקים רובינשטיין. נציגי כל השלום הגישו לו מסמך בן 50 עמודים, ובהם חוות דעת שמוכיחות את חוקיות השידור. רובינשטיין אמר שהוא שמע את כל מה שהוא צריך לשמוע, ושהחלטה תינתן בהמשך. מאז הדיון ההוא עברו כמעט שנתיים, אך החלטה אין.
לאנשי שמאל שמאמינים שהשלום עוד יכול להגיע לאזורנו אולי קל יותר להתמודד עם הייאוש, אני חושב לעצמי. במבט מהצד נראים אנשי התחנה דתיים, אפילו משיחיים. מולד־חיו, למשל, פותחת כל תוכנית במשפט שיכול להזכיר את "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו". בגרסה שלה זה נשמע כך: "אתם מאזינים לרדיו כל השלום, בדרך כלל ב־107.2 אף־אם, בינתיים עדיין רק באינטרנט, עדיין ממתינים לבג"ץ, כבר כמעט שלוש שנים".
"אני בטוח שבג"ץ יקבל את העמדה שלנו", אומר רז. "ייתכן שיוטלו עלינו מגבלות בתחום של גיוס פרסומות, או מגבלות גיאוגרפיות, אבל אני בטוח שזו רק שאלה של זמן. כשהפסיקו את השידור, אמרתי לאנשים כאן שננצח בתוך שבע שנים. זה עוד יקרה". מולד־חיו נשמעת אופטימית קצת פחות: "אני לא חושבת שזה ייגמר מהר כל כך. הסוגיה הייתה צריכה להיות מוכרעת במקום, אין פה שאלה משפטית מורכבת. או שאנחנו צודקים, או שלא".
אז מדוע בג"ץ גורר רגליים?
"מפני שהוא לא שמאלני כמו שבימין אוהבים לחשוב. הוא בעיקר לא אוהב לאתגר את הממשלה, ולכן נמנע מלפסוק בנושאים כמו שלנו. לדעתי בג"ץ היה רוצה שמשרד התקשורת יפתור את הסוגיה הזו בעצמו".
רז: "פרופ' עמית שכטר, שהוא אחד המומחים הבכירים בישראל בענייני משפט ותקשורת, אמר לי חד־משמעית עוד לפני שעלינו לאוויר, שאי אפשר להעלות כלפינו שום טענה של אי־חוקיות. אחד השדרים שלנו אף פנה למשרד התקשורת וכתב שהוא עובד ברדיו שמשדר מהרשות הפלשתינית לתוך ישראל. הוא שאל אותם, האם אני עובר על החוק? השיבו לו שמכיוון שהחוק לא חל מעבר לקו הירוק, רדיו שמשדר משם לא יכול להיות לא חוקי מבחינת ישראל".
קשה לא להשוות בין מה שקרה לתחנת כל השלום לסגירת ערוץ 7. בשני המקרים צעדיהן של הרשויות נראים כסתימת פיות, פעם כלפי ימין ופעם כלפי שמאל. "אני חושב שאם ערוץ 7 היה משדר מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל, לא היו יכולים להרשיע את אנשיו בעבירה על החוק", אומר רז. "הבעיה של ערוץ 7 הייתה השידור מתוך גבולות הארץ, מעשה שנחשב פיראטי. אבל החיפוש של סעיפים טכניים כדי לפגוע בכלי תקשורת בלתי נסבל בעיניי. זה נכון לערוץ 7, לכל השלום וגם לחוק נגד 'ישראל היום'. זהבה גלאון הצילה את כבוד השמאל בכך שהצביעה נגד החוק הביזיוני הזה" (גילוי נאות: העיתון מקור ראשון נמצא בבעלות קבוצת "ישראל היום").
מולד־חיו אומרת שערוץ 7 היה בזמנו "תחנת רדיו שהשמיעה קול אמיתי ומשמעותי. אני לא מסכימה עם הקול הזה, אבל חייבים לתת לו להישמע. בכלל, צריך לתת גם לחרדים לשדר יותר, וגם לערבים. להכניס את כולם לגבולות השיח הדמוקרטי, כי מי שסותמים לו את הפה בסופו של דבר מוצא דרכים לא חוקיות, אפילו אלימות, כדי להתבטא. ולא, המגזרים האלו לא באמת מקבלים ביטוי במהדורות המרכזיות".
אני מנסה להבין את גבולות הגזרה של כל השלום: האם מדובר בשמאל קיצוני, בשמאל מדיני או בשמאל חברתי. "אנחנו תופסים את השמאל הכלכלי והפוליטי ביחד", אומר רז. "צדק חברתי, דמוקרטיה ושלום הם יחידה אחת. אנחנו לא מבדילים בין מדיני לחברתי, והאמת היא שאנחנו כמעט לא ערים להבחנה כזאת. מה גם שהרדיו מבוסס על מתנדבים שמביאים לכאן את תחומי ההיכרות שלהם. יש גם תכנים שהם לא שמאל בכלל, יש תוכניות תרבות. תתפלא, אבל היו כאן שדרנים שלא הצביעו למרצ".
מולד־חיו, נשואה ואם לשניים, תושבת ירושלים מאז ומעולם, מגדירה את עצמה שמאלנית־חברתית. כשהיא לא כאן ברדיו - כלומר רוב הזמן - היא מלמדת כלכלה חברתית במכינות קדם־צבאיות, ומעת לעת מבליחה אל מסכי הטלוויזיה בערוץ 23 ובתוכנית "הכול כלול" בערוץ 10. כשהיא מדברת על "הכיבוש", היא קובעת באותה נשימה שמציאות שבה יהודים אינם יכולים להתפלל בהר הבית היא "בושה וחרפה, ביזיון שישראל התחילה כבר בשנת 1967 ונמשך עד היום. זה לא דמוקרטי".
את תוכנית הרדיו שלה היא מסרבת להגדיר שמאלנית. "כשהיו פריימריז במפלגות, גם בליכוד, ראיינו את כל המועמדים כדי שיציגו את משנתם. גם ח"כ משה פייגלין עלה לשידור והייתה שיחה מרתקת. יש בינינו נקודות ממשק, אף שקשה לי להסכים איתו"."אנחנו מראיינים לא מעט אנשי ימין", מוסיף רז. "אפילו דני דנון עלה כאן לשידור, לפני שהוא ניסה לסתום לנו את הפה".
מה הקווים האדומים שלכם? את ברוך מרזל תעלו לשידור?
מולד־חיו: "הקו האדום היחיד הוא שאין הסתה או אמירה גזענית שתתקבל בשוויון נפש מצדנו. אבל אין אנשים פסולים. חופש הביטוי שייך לכולם, לא רק למי שמוצא חן בעיניי. תתפלא, אבל ניסיתי הרבה פעמים להעלות את ברוך מרזל לשידור, והוא לא רצה. נעם ארנון לא ענה לי אפילו. אני לא מסכימה איתם בכלל, ואני לא חושבת שאשנה את דעתו של מרזל, אבל הדיון איתו חשוב. אני רוצה לנהל איתו את הוויכוח".
יגידו לכם שרוב התקשורת בישראל מוטה שמאלה, ולכן אין באמת צורך בתחנת רדיו שמאלנית למהדרין. זה לא כמו "גלי ישראל", למשל, שתוכניות הבוקר שלה מקבילות לאלה של גלי צה"ל.
"התקשורת בישראל היא לא בהכרח ימנית", מודה רז בחיוך. "אני לא אומר שהיא לא נוטה שמאלה, אבל אני חושב שבנושאים כלכליים היא משרתת יותר מדי את מי שמאכיל אותה: הטייקונים והממשלה. לכן היא לא ימנית ולא שמאלנית, היא מיישרת קו עם הממשלה המכהנת.
"בסכסוך לאומי, התקשורת חד־צדדית בהגדרה. כלי תקשורת ערבי רוצה שיקראו אותו ערבים, ולכן הוא מדבר אך ורק על הנרטיב שלהם. כך נוהגת גם המדיה בעברית, וזה טבעי. תראה ב'צוק איתן', כמה זמן מסך הוקדש להרוג ישראלי, לא עלינו, וכמה להרוג פלשתיני. אותו הדבר קורה בצד השני, הם מספרים את סיפור הקורבנות שלהם ולא מדברים על מה שקורה אצלנו. התמונה המלאה מורכבת, ולא מספרים אותה. לכן אנחנו צריכים בישראל יותר ויותר כלי תקשורת, מימין ומשמאל, שינסו להביא סיקור אחר - בניגוד לאמצעי התקשורת במיינסטרים, שמתיישרים לפי הממשלה".
בראנסי־סיניורה מהנהנת בהסכמה. "צריך אומץ לשדר פה, לעשות תקשורת לא רגילה", היא אומרת. "אני לא שמעתי תקשורת ישראלית שתקפה מספיק את רוצחי הילד מוחמד אבו־ח'דיר, ומנגד לא שמעתי תקשורת פלסטינית שגינתה בפה מלא את הרצח של שלושת הנערים מגוש עציון. אנחנו ידענו להגיד שזו נבלה וזו טרפה, שמדובר במעשי רצח מזעזעים".
מבחינתה של מולד־חיו, הבעיה של תחנות המיינסטרים היא בעיקר, איך לא, חברתית. "התקשורת מתעסקת בנושאים שלא מעניינים באמת את רוב הציבור", היא קובעת. אני שואל אותה אם סוגיית עובדי הקבלן, שהייתה אחד ממוקדי התוכנית שלה הבוקר, רלוונטית יותר לקהל הרחב. "כן, בהחלט. העיתונאים בישראל חושבים שעניינים חברתיים תמיד יהיו שניים לנושאים הביטחוניים, אבל זו טעות.
"הפערים החברתיים ומצב החינוך חשובים יותר ומעניינים יותר את הציבור. אז למה עוסקים בנושאי ביטחון? כי תקשורת המיינסטרים לא אוהבת להטיל את האחריות על כתפי האנשים. אף אחד לא רוצה לנסוע בבוקר לעבודה ולשמוע ברדיו שיש מצוקה ועוני, ושהחיים קשים. קל לברוח לנושאים הביטחוניים, הכלליים, לשיח של שנאה, שהוא פשוט יותר. קשה יותר לפתוח את הרדיו ולשמוע אותי שואלת את המאזינים מה הם עשו היום כדי שלמורים יהיה שכר ראוי.
"התקשורת צהובה מאוד, ולא כי הציבור הוא כזה, אלא כי נוצרה מפלצת שמזינה את עצמה כל הזמן. משדרים לעורכים ולעיתונאים ש'אם לא תביא צהוב יותר, לא תהיה על המגרש'. יש היום זינוק במספר מקרי האלימות בתוך הבית והמשפחה, אך מנגד יש ירידה במספר התלונות שמוגשות למשטרה. אנשים שומעים שרוב התיקים נסגרים מחוסר ראיות, ולכן הם לא הולכים להתלונן. למה זה לא פותח את מהדורות החדשות? מה, זה פחות מעניין מאיראן? הקוראים שלך, על מה הם מדברים בשישי בערב? על דאעש? אולי דקה. הם מדברים בעיקר על בתי הספר, על העוני, על עובדת הרווחה, על הסיפורים האנושיים האמיתיים שסובבים אותנו. כמה מזה אתה פוגש בתקשורת?"
הימים הסוערים כל כך בירושלים עומדים בניגוד מוחלט לאווירה ששוררת בתוך התחנה פנימה. "כשאני מגיעה לכאן זה נותן לי אוויר, חמצן", אומרת בראנסי־סיניורה. "כיף להבין שיש עדיין כמה אנשים, אפילו איש אחד, שאומר לך: אני איתך, את לא לבד". מוקדם יותר מספר לי רז שבעקבות רצח אבו־ח'דיר, חלק מהשדרנים הפלסטינים חששו להגיע. גם כמה שדרנים מתל־אביב, יהודים, העדיפו להישאר בבית.
בראנסי־סיניורה גרה בשייח'־ג'ראח, בשכנות לתחנת הרדיו. כשאני שואל אותה על התקופה הזו היא אומרת שאף פעם לא היה כאן טוב באמת. אלימות תמיד הייתה, משני הצדדים. "אולי עכשיו סוער יותר מתקופות קודמות, אבל עברנו אינתיפאדות ופיגועים והריסות בתים וחיפושים של צה"ל. הייתי מגיעה לכאן מרמאללה, קמה לפנות בוקר כדי לעמוד במחסום ולהגיע ולדבר על שלום. אתה חושב שזה פשוט? אבל המשכנו הלאה".
אני שואל אותה על חמאס ואבו־מאזן, על ממשלת האחדות הפלסטינית ועל עזה, כדי להעלות את האפשרות שאולי הדרך שהיא מאמינה בה אינה ריאלית. "מי שמאמין בשלום תמיד צריך לקוות", היא אומרת. "שני הצדדים טועים, אין צודק פה. אף אחד לא צודק ולא חכם. יש פה שכנים שחייבים להבין שהאדמה משותפת ושצריך לפתור את הסכסוך לגביה, למען הילדים שלנו. אחרת הילדה שלי תעבור לחו"ל ולא תחזור. הרבה פלסטינים ירושלמים בורחים מפה".
מולד־חיו גרה בעבר במעלות־דפנה, שכונה בגבול השקוף של ירושלים. פעם לא היה שם כלום, שדה בור. מסוג המקומות שהלכו ואבדו לנו בנופי הערים. היא זוכרת ששיחקה עם חרדים מישיבת "אור שמח" ועם פלסטינים משייח'־ג'ראח. "עשרים שנה אחר כך כבר הייתי צריכה לשלוח את הילדים שלי לקבוצות מפגש כדי שיראו מה זה פלשתיני, מה שאני הכרתי מהמכולת, מהרחוב ומהחצר. זה לא קיים יותר בירושלים. היום לא מבינים כאן שאפשר להיות דתי וימני ולדבר עם פלסטיני - ושכל אחד יישאר איתן בדעותיו.
"אני מגיעה לכאן מוקדם בבוקר בקלות, אבל כשאני יוצאת מפה יש יותר מחסומים, יותר משטרה. אני עובדת עם אנשים שגרים בבית־חנינא ובמזרח העיר, וזה לא נעים. יש פלסטינים שכבר לא רוצים להתראיין בעברית, כי הם התייאשו. הם חושבים שזה שיתוף פעולה עם השיטה. אולי הם מפחדים. קורה משהו לא טוב למרקם היחסים בעיר הזאת".
את חושבת לתלות את המיקרופון וללכת הביתה?
"לא. אני סבורה שאנשים הם טובים מטבעם. כשמסתכלים על ההיסטוריה, רואים שהטוב האנושי מנצח למרות תהומות של חושך.
בחוץ כבר שמש של צהריים. בסלולרי עוד ידיעה על ניסיון דקירה, עוד גל עצורים במזרח העיר. הכיפה חוזרת אל הכיס. אני יוצא אל המוסך, שם נער ערבי שוטף רכב יקר שעומד בחניון. בחוץ מחכה לי המונית ובתוכה ג', נהג ממזרח העיר, בעוד יום של עבודה. "מה יהיה?" הוא אומר. אני מספר לו על הרדיו, והוא שואל אותי על הנהג שהתאבד או נרצח. ביציאה מהשכונה אנחנו מתווכחים על אוסלו ועל רבין, והוא מדבר על הימים שבהם ישב כאן במסעדות, על דו־קיום שלא ראיתי אבל מספרים שהיה כאן.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם