תיאטרון החאן עושה בית ספר לצ'כוב

להעלות באופן מדויק, מהימן ומשביע רצון במאה ה-21 מחזה מהמאה ה-19 של אחד מגדול המחזאים בהיסטוריה, היא משימה לא פשוטה. הבמאי מיכאל גורביץ' וצוות השחקנים של תיאטרון החאן צולחים את האתגר בגאון

''הדוד וניה'' ז'ראר אלון

העלילה במחזה הצ'כובי היא לכאורה פשוטה. משפחה, גברים ונשים, אחים ואחיות, בדרך כלל בפרובינציה. סביר למצוא גם חילוקי דעות לגבי עניינים של רכוש, תקוות ואכזבות, ערגה וגעגועים לאושר ולאהבה שאולי אפשר למצוא אותם במקום אחר. הזמן - רוסיה של סוף המאה ה-18 וגם לאחר מכן. אולם העיקר - במוקד תמיד – האדם, לכאורה אדם בעל מולדת וזהות לאומית, אבל בדיעבד –  גם משהו על זמני ואוניברסלי.

"הדוד וניה" (1899) מהווה דוגמה מובהקת לסגנון ה'צכובי המיוחד. הכול מתרחש, כמו ב"גן הדבדבנים", באחוזה כפרית ברוסיה הצארית, המנוהלת על ידי הדוד וניה. למקום מגיע אסטרוב, רופא כפרי, לטפל בחולים, וכן פרופסור גמלאי בשם סבריאקוב, אב לבת מנישואיו הראשונים בשם סוניה. הוא מתחתן עם אישה צעירה בשם ילנה. ברקע מופיעים עוד כמה טיפוסים כמו האומנת הזקנה מרינה, בעל אחוזה פושט רגל בשם טלגין, וכמובן מריה, אמו של וניה. מערכת היחסים בין הדמויות מעלה משברים וויכוחים, שאלות גורליות של האחוזה כנדל"ן. עם רדת המסך וניה וסוניה ממשיכים לנהל את האחוזה בתקווה לעתיד טוב יותר, אחת הסצינות הפשוטות לכאורה, אבל המרשימות והמרגשות כפי שצ'כוב, האחד היחיד, יודע להציג.

דוגמה מובהקת לסגנון הצ'כובי. ''הדוד וניה'' ז'ראר אלון

כמובן שביצוע מחזה כגון 'הדוד וניה' מחייב ביצוע הולם מבחינת הסגנון, האפיון של הדמויות והרקע. פה ושם יש במאים המנסים לחרוג קצת מהסגנון הצ'כובי, אבל 'הדבר האמיתי' נשאר תמיד צ'כוב המקורי והאותנטי. מבחינה זו, הביצוע בתיאטרון החאן אכן נותן לנו צ'כוב מרשים ומרגש בבימויו המדויק והמסוגנן של מיכאל גורביץ. כמובן שבמקרה זה יש גם בעיה של מיקום - אולם קטן ובמה קטנה שאינה מאפשרת שימוש יותר אפקטיבי של חלל ומרחב בימתי, מאחר שבמקרה זה הבית אינו רק תפאורה, אלא גם מעין דימוי ויזואלי לעולם הנפשי והחברתי של הנפשות הפועלות, כפי שאפשר למצוא בלא מעט מחזות מודרניים. גורביץ אכן ידע להפיק מהמקום שעמד לרשותו ומהשחקנים בתפקידים השונים את המיטב והמירב בנוסח מגובש וממוקד יותר של המחזה, עם כמה קיצורים לא משמעותיים.

כל תפקיד מלוהק ומשוחק כמו שצריך. ניר רון בתפקיד אסטרוב הרופא, שהוא לא רק 'קופת חולים' אלא גם אדם עם אופי המחפש אושר ואהבה. אריה צ'רנר בתפקיד וניה  הציג דמות של איש בודד המנסה לשרוד למרות כל המשברים והאכזבות, אם כי בהופעה שלו במערכות הראשונות של המחזה חסרה בו אותה רגישות אישית אופיינית, אבל יש וניה! יהויכין פרידלנדר בתפקיד ה'פרופסור' המלומד, מציג דמות עם זהות ונוכחות וגם יכולת לדעת מתי להיות סמכותי ומתי רגיש וידידותי.

גם לכל השאר מגיע צל"ש. אודליה מורה-מטלון בתפקיד האומנת הזקנה, עירית פשטן כאמו של וניה המכורה לסמכותו של ה'פרופסור', נטלי אליעזרוב בתפקיד סוניה, דניאל גל הכלה הצעירה והיפה שהייתה צעירה ויפה וגם שיחקה את התפקיד כמו שצריך, ואילו יואב היימן שיחק את טלגין, בעל האחוזה המסכן, שהוא קצת מסכן וקצת 'נודניק', וגם מנגן ושר בגיטרה.

בקיצור – הצגה חשובה ומעניינת, וכמובן מומלצת, וגם בית ספר לבמאים – איך לביים צ'כוב. בלי יומרות אלא עם קבלות.

צל''ש לשחקנים. ''הדוד וניה'' ז'ראר אלון

"הדוד וניה", תיאטרון החאן
מאת אנטון צ'כוב
עברית: רבקה משולח
בימוי: מיכאל גורביץ'
תפאורה: סבטלנה ברגר
מוסיקה: יוסף ברדנשווילי