אתרים מומלצים

בובות מרפאות את הנפש: ראיון עם בובנאי על

השפעה על ההמון מאחורי מסך הברזל וטיפול בניצולי שואה: מפעיל "החרצופים" ו"שקע ותקע" חושב שמבוגרים יכולים למצוא עניין בהצגת בובות, מנסה למצוא גשר שיחבר לתיאטרון ילדים הרגילים למסך ועל הדרך גם מראה שבובנאות היא הרבה יותר ממה שחשבתם

תגיות: בובנאות,החרצופים,דפנה ודודידו,שקע ותקע,אילן סביר

גם אם במרבית המקרים לא ראינו את פניו, אילן סביר ניבט אלינו ממסך הטלוויזיה בתכניות רבות, בהן שימש כמפעיל בובות ראשי, וביניהן 'החרצופים', 'דפנה ודודידו', 'המחסן של כאילו' וכן במספר רב של פרסומות, שאחת הבולטות והזכורות בהן היא סדרת הפרסומות לחברת החשמל בכיכובם של 'שקע' ו'תקע'.

"ההתמחות שלי הייתה הפעלת בובות, גם על הבמה וגם בטלוויזיה", אומר סביר, "ולאחר מכן עבדתי בצוות שנקרא "תיאטרון בבואה", שכלל אותי ואת אופירה ארכוני, אשתי, שהתמחתה בכתיבה ובבימוי ואני בהפעלה. כבר שמונה שנים אני בעיקר מנהל, ופה ושם מביים ועובד בתכניות טלוויזיה, עדיין שומר את שריר הבמה", הוא מחייך.

אך בכל זאת, מאחר ורוב זמנך אתה עוסק בניהול, אתה ודאי מתרחק מן העשייה.

"מטבע הדברים, כן. ניהול הוא דבר שדורש הרבה מאוד זמן".

אילן סביר צילום: שגיא לייבמן

אתה גם מלמד ומדריך בובנאים. מהן התכונות הדרושות לבובנאי?

"כישרון, קואורדינציה, שליטה בהרבה מאוד תחומי במה, כלומר, צריך להבין דברים כמו תנועה – אני צריך להבין את שפת הגוף שלי כדי להיות מסוגל לשדר שפת גוף דרך חפץ בצורה כזו שהקהל יקרא את התנועה הנכונה. בובה מדברת קודם כל שפה פיזית ורק לאחר מכן טקסט, אחרת היא סתם דבר שקופץ לו ממקום למקום ומדבר. וזה לא שאנחנו לא רואים את זה, כן? יש מושג לדבר הזה, שנקרא 'להקפיץ את התיון', שמתאר בובות חוטים שרק נכנסות פנימה והחוצה ולא באמת מביעות שום דבר.

"בנוסף, יש כאן עבודה קולית – הקול של הבובה אולי דומה לשלי, אבל זה הקול שלה, עם האפיונים שלה, שמוגדרים ע"י המחזה הכתוב, או ע"י המבנה הפיזי שלה, וצריך להתאים לה את הקול, ומפעיל בובה צריך להיות ורסטילי, בטח כאשר מדובר בכמה קולות, אם מדובר בהצגת יחיד.

"כך שלמעשה, תחום תיאטרון הבובות מורכב מכל אמנויות הבמה האחרות, ומשלב גם את אמנות הפלסטית, משום שבובה נבנית מחומר ולכל חומר תכונות משלו – בובת ספוג, למשל, לא תתנהג כמו בובה מעיסת נייר, והיום גם את אמנויות המסך, משום שהקהל הרבה יותר מיומן היום בפענוח פריימים, מפני שהוא רואה אותם כל הזמן – בטלוויזיה, בפרסומות, בשלטים. ולכן, כשהוא מסתכל על הצגה, ומאחור עומד המפעיל, הוא הרבה יותר ער למפעיל הזה, כי הוא קולט את הפריים כולו. זה דבר מפתיע, ויש לקחת את זה בחשבון".

תיאטרון לא חייב להתאים עצמו למה שנעשה בטלוויזיה.

"הצגה לא צריכה להיראות כמו תכנית טלוויזיה, זה לא אומר 'לעשות כמו', אבל זה חשוב להכיר את הרגלי הצפייה של הקהל. זו אחת מן הדרכים להגיע לקהל – לחבר את האמנות הזו למשהו שהוא כבר מכיר.

"אחת הפעילויות בפסטיבל נקראת 'מבט מפה, מבט משם', על הבובנאות ההודית, הכוללת הצגה שלנו וסרט הודי. ההצגה שלנו היא מריונטות הודיות אותנטיות שפועלות בתוך סביבת וידיאו. והרעיון מאחורי זה, הוא שבמפגש הראשוני עם משהו שהקהל לא מכיר, החיבור ייעשה דרך הוידיאו".

יש כאן זיהוי של קודים, שהקהל מבין ומפענח היטב, ושימוש באותם קודים על מנת ליצור חיבור לתכנים חדשים ובלתי מוכרים.

"כן, קודים ראשוניים שיקלו על יצירת תקשורת, אבל בפירוש לא ניסיון לחקות. קחי, למשל, את מידת הסבלנות של ילדים ואת היכולת שלהם להתרכז במשך פרק זמן מסוים. כיום, רבים מהתכנים שילדים צורכים מאופיינים בקליפיות".

הכל מאוד מהיר, דינאמי, קצבי, וכל הזמן מספק ריגושים, צבעוני ומעניין.

"כן, ויש התחשבות בזה. אבל, לפעמים צריך לעמת קהל צעיר עם הצורך לשבת, לנשום עמוק ולגלות סבלנות. זה לא דבר רע".

עוד כותרות ב-nrg:
המחווה הישראלית שמשגעת את העולם הערבי
מלך הביצה: מאיר עוזיאל משנה סדרי עולם
קוראים לזה אהבה: פרידה עצומה מאדם צנוע
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

שקע ותקע יח''צ

הבובה ככלי טיפולי

"הפסטיבל שלנו הוא פסטיבל ללא היררכיה, חוויה כוללת, ולצד ההצגות והסרטים יש בו גם תערוכות וסדנאות ודברים שהם לא פחות חשובים בעינינו", מספר סביר, שמכהן כמנהל מרכז תיאטרון הבובות בחולון, על הפסטיבל הבינלאומי להצגות ולסרטי בובות, שייפתח מחר (שבת). "הרציונאל הוא להקיף את התחום מכל הכיוונים. במסגרת הצגה, נחשפים למה שהיוצר בוחר לחשוף, ודרך הסרטים, אפשר להיחשף ליוצרים ולכל העבודה שמאחורי הקלעים, דרך הסדנאות אפשר לחוות את העשייה עצמה, ולא רק לשבת באולם – להתנסות בבנייה או בהפעלה, ודרך התערוכות, ניתן לסקור את הכלי הזה, שנקרא 'בובה'".

במסגרת הפסטיבל יתקיים גם כנס העוסק בבובה ככלי טיפולי.

"כן, יומיים מאוחר יותר, אך עדיין כחלק מן הפסטיבל, יתקיים הכנס. בבית הספר שלנו, הבובה ככלי טיפולי זה נושא מאוד מרכזי. הכנס מאפשר לפתוח בפני הקהל את התחום הזה ולספר לו מה נעשה בארץ ובעולם".

כיצד עושים בבובות שימוש לשם טיפול?

"אני בא מתחום הבמה, ולא מתחום הטיפול", אומר סביר, "אך אומר לך את זה בצורה מאוד פשוטה – ברגע שאדם, כל אדם, גם אמן, משתמש בבובה, הוא יכול לומר 'זה לא אני שאומר את זה, זו הבובה שמדברת'".

ואז ניתן לתת דרור למחשבות ולרגשות שבדרך אחרת לא היה מביע.

"נכון. ויש דרך נוספת בה הבובה משמשת ככלי טיפולי, והיא דרך הבנייה. דרך העבודה המשותפת בבנייה, בחירת החומרים, הטקסטורות, הצבעים ודמות הבובה שנוצרת, אפשר ללמוד הרבה על עולמו הפנימי של המטופל.
"מטופל יכול לתת צורה לפחד, למשל. אתן לך דוגמא – בעבודה שלנו עם קשישים במסגרת הקורס, הייתה קשישה שבנתה בובה בדמותו של קצין נאצי. עד אותו מפגש, היא לא סיפרה על דברים מסוימים שקרו לה, ולאחריו, אמרה שהיא הולכת למשפחה שלה לספר ולדבר. אם את או אני נסתכל על הבובה, לא בטוח בכלל שנראה את מה שהיא רואה, אבל מבחינתה זו הדמות. זה ברמה הכי שטחית, ויש דברים הרבה יותר עמוקים שאפשר לעשות בתהליך טיפולי.

"בכנס, חלק מרכזי יתמקד בעבודה שנעשתה עם ילדים מן הדרום בתקופת "צוק איתן". בנוסף, יוקרן סרט בובות שנעשה באנגליה, בו מספרת הבמאית את סיפור חייה – היא נמכרה לתעשיית הפורנוגרפיה בארצות הברית. הסרט חזק בפני עצמו, את לא רואה שום דבר מפורש, ודווקא בגלל שזהו סרט בובות, הדמיון עובד הרבה יותר. אחרי זה תיערך איתה שיחת סקייפ".

דרך בניית הבובה אפשר ללמוד המון על המטופל. אילן סביר צילום: אריק סולטן

בובות זה לא רק לילדים

יצירת סרט בובות בנושא כזה, המיועד למעשה למבוגרים, תפתיע לא מעט אנשים. אצל רבים יש תפיסה שבובות הן עניין לילדים בלבד.

"תראי, אני עוסק בתחום מגיל 12, ואני בן 51, כך שזה כבר אומר משהו", אומר סביר בחיוך. "אני חושב שיש שני נקודות חשובות. הראשונה, היא הדלות של השפה שלנו. בהרבה שפות אחרות, לבובת תיאטרון יש מונח משלה, שהוא לא DOLL. שנית, בארץ אנחנו במצב של ביצה ותרנגולת – מכיוון שאין בארץ קהל רחב להצגות ולסרטי בובות, אין הרבה יוצרים המתמקדים בעיקר ביצירה עבור מבוגרים, וזה מנציח את עצמו.

"אני מניח שאם , למשל, הייתה בארץ להקת תיאטרון בובות רפרטוארית, היוקרה הייתה עולה. מי שהחזיק את הלהקות הרפרטואריות היה בעבר המדינות שמאחורי מסך הברזל, שדרך הבידור השפיעו על ההמון, וזהו הייתה דרך לתעמולה. מאז שנפל מסך הברזל, הלהקות האלה הולכות ונסגרות, ובעולם יש פחות ופחות כאלה.

"אני חייב לומר שאני חושב שמבוגרים שנחשפו לכך פעם אחת, יבדקו אחר כך את האפשרות, וזה תלוי באיזו הצגה צפו – ברגע שעברו את הרתיעה הראשונית, זה תלוי בחומר, באיכות, במורכבות. אני והצוות שלי מכירים במציאות הזו, ומתוך הכרה ניתן לחולל שינוי. בהצגות ובסרטים המיועדים לילדים, אגב, אין כל פחיתות כבוד".