מספר בשירים את עצמו ומפריח את השממה
בין המגורים בבאר-שבע לכרם ברמת הגולן, בין התחמקות מציפורני הריאליטי לחלחול האמונה ליצירה, בין היתמות ושכול לעבודה עם יונתן ארצי שמביא עמו צל אדיר של נוכחות אב, עמי נגר מכוון למרכז דרך הפריפריה, מגיע ללב דרך געגוע ונותן למוזיקה לדבר בשבילו
בהמשך התגלתה חריגה אחרת של נגר בתעשייה: הוא אינו מחזיק מערך יחסי ציבור כדי לקדם את המוזיקה שלו. מנגד, בהחלט לא מזיק לו בהיבט הזה המופע שהוא מריץ כבר תקופה ארוכה לצדו של אחד, יונתן ארצי - להלן הבן של ההוא מקיסריה, עם השיער הכסוף והמגבת על הכתף.
“כבר במפגש הראשון עם יונתן ידעתי שאני רוצה שותפות איתו“, מספר נגר. “הוא מוזיקאי מדהים, מלא רגש, ומקצוען. אני שמח על הדרך שאנו חולקים יחד, ובעזרת השם אנחנו רוצים להקליט אלבום משותף“. החיבור בין נגר לארצי התחיל כשהשניים השתתפו יחד בפרויקט ‘האני האחר‘, של בית הספר רימון ועמותת ‘אנוש‘ לבריאות הנפש. הפרויקט הזה שידך בין טקסטים שהגיעו מהמטופלים של אנוש ללחנים שנוצרו בבית הספר למוזיקה. החברות שנרקמה שם בין שני המוזיקאים־הסטודנטים המשיכה גם ליצירה משותפת. בשנה השנייה ללימודים הם ניגשו יחד לתחרות ‘שירימון‘. אחר כך לקחו את הכימיה ביניהם צעד אחד קדימה, ויצאו לסיבוב הופעות שכותרתו ‘עמי ויונתן‘. “בהרכב המוזיקלי שלנו מנגנים יחד אנשים בעלי אורח חיים וכיווני חשיבה שונים“, אומר נגר, “אבל המוזיקה היא שפה של רוח. היא מפרה, מחברת בין אנשים, וגבוהה הרבה־הרבה מעל לכל המחלוקות“.
שונים או דומים, אתם לוקחים לבמה את השם ארצי, שבוודאי תורם גם הוא משהו.
“הניצוץ הראשון, ומקור אהבתי ליונתן, הוא מעצם היותו הוא. במפגשים הראשונים שלנו לא ידעתי דבר מעבר למי שראיתי מולי: אדם מתוק ומוזיקאי נהדר. גם עכשיו אנחנו משתדלים מאוד שהכול יהיה שלנו במאה אחוז, בלי שמות לחסות בצִלם או למנף את עצמנו בעזרתם. מכאן נובעת ההקפדה שלנו על השם ‘עמי ויונתן‘. זה הצמד שלנו, בצורה נקייה וללא שמות משפחה, כך שאנשים יקבלו את המוזיקה בשמיעה טהורה“.
אבא של יונתן הגיע לשמוע?
“אם הבן שלך היה מחליט להקים הרכב עם חבר, והם היו מופיעים ברחבי הארץ, לא היית הולך לשמוע אותו? ודאי ששלמה בא לשמוע אותנו, ואני מתאר לעצמי שהוא מתרגש בכל פעם שהוא רואה אותנו עולים לבמה. הוא מפרגן, נותן מילים חמות כדי לחזק אותנו ואת הביטחון שלנו במוזיקה שאנחנו עושים. האם עברה בי התרגשות מיוחדת בפעם הראשונה ששלמה בא? קצת. כיום הוא בעיקר אבא של יונתן, ותמיד כיף שההורים באים להופעות שלנו“.
כשאתה רואה תוכנית כמו ‘דה וויס‘, לא מתעורר בך רצון לנסות לדלג על כמה שלבים ולזכות בחשיפה מהירה, במקום להתחיל מהופעות מול עשרים־שלושים איש?
“לפני כמה שנים באמת הלכתי לאחת התוכניות, וברוך השם לא עברתי. אני אשקר אם אגיד לך שזה לא מעקצץ לי בכל פעם שאני רואה תוכנית כזו. יוצא לי לא מעט לדמיין מה הייתי שר לו הופעתי שם, מה הייתי אומר ואיך. אי אפשר להתכחש לעובדה שבעולם שלנו זאת אחת הדרכים הראשיות ללב התעשייה המוזיקלית, אבל יש עוד דרכים, בריאות יותר לנפש שלנו, ואני חושב שגם לנפש של כל אחד.
“תהליך ארוך שמתחיל מלמטה, מהופעות מול עשרה אנשים בכל קצוות הארץ, מירוחם ועד רמת הגולן, הוא תהליך יותר שלם בעיניי. חוץ מזה, יש לא מעט אמנים שפרצו לתודעה הציבורית עם להיט שכבש את המדינה, והיום לא זוכרים את שמם כי הם לא השקיעו מספיק בבסיס יציב. כל אחד רוצה לעבור את משוכת הפלייליסט בגלגלצ, אבל זה לא מספיק“.
עוד כותרות ב-nrg:
התעשייה שכחה את ההבדל בין פורנו למוסיקה
בית האח הגדול או חוות החיות?
הגיע הזמן לערפדים חדשים
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
המסע של נגר בדרך לאלבום הבכורה המיוחל ‘פריחה‘, שאמור להופיע בשבועות הקרובים, מכיל כמה תחנות שהפכו אותו למטלטל ומחשל, בטח ביחס לגילו הצעיר יחסית. האירוע המעצב בחייו התרחש הרבה לפני שלמד לשיר, או אפילו לדבר. כשהיה בן שמונה חודשים נהרגה אמו, מרב חיה ז“ל, בתאונת דרכים. “לא זכיתי להכירה, אבל היא נוכחת מאוד בחיי. היא הייתה מורה למוזיקה וניגנה בפסנתר, וזה בוודאי חלק משורשיי המוזיקליים. לפני כשנה פגשתי שיר שכתבה, והיה נדמה שהעיניים והאוזניים נפגשו עם הטקסט באותו רגע, כי יכולתי ממש לשמוע את המילים מתנגנות בעודי קורא אותן. כאילו הלחן כבר היה ורק חיכה למילים, וכשהם נפגשו הכול קרה מעצמו, ואני זכיתי להיות במקום הנכון ובזמן הנכון“.
איפה עמי, הילד הקטן מהמושב בגולן, מבין בפעם הראשונה שהמוזיקה משולבת בחיים שלו?
“בבית שלנו השירה הייתה חלק בלתי נפרד משולחן השבת. כולנו אוהבים מאוד לשיר. אמי ז“ל הייתה מורה למוזיקה, אבא שלי תימני, וזה אומר הכול. כשהייתי בן שנתיים אבי התחתן עם חגית, שהעצימה בבית את אהבת השירה הארצישראלית. כבר בילדותי נמשכתי לחוש הקצב והמוזיקה, תופפתי על כל הסירים במטבח. ההורים הבינו שאין דרך אחרת, ודרבנו אותי ללמוד תופים ולאחר מכן פסנתר. במשפחה מספרים שכשאחיי התאומים היו תינוקות, ידעתי להבחין בין הקולות שלהם כבר מהיום הראשון. כל אחד מהם בכה בסולם אחר“.
כשלמד בכיתה ו‘ בבית הספר ‘גולן‘, הגיע למקום מנצח מקהלות, לערוך אודישנים לקראת פתיחתה של מקהלת ‘פרחי הגולן‘ במתנ“ס חספין. “כל ילדי בית הספר נעמדו בתור לכיתה שבה התנהל האודישן, כי זה היה בזמן של שיעור חשבון או אנגלית. גם אני הלכתי. אחרי שאני ואחרים התבשרנו שעברנו בהצלחה, היו ילדים שצחקו עלינו שאנחנו חנונים. מעבר לאהבת השירה, גם נאחזנו בהבטחה של מנהלי המקהלה שיום אחד נטוס להופיע בחוץ לארץ - והילדים האחרים כמובן רק צחקו עלינו יותר. לימים, כשחזרנו מסיבוב הופעות בקהילות יהודיות בצרפת, הבנתי שהמוזיקה תמיד מנצחת“.
מותה של האם בתאונה לא היה הטרגדיה האחרונה שפקדה את משפחת נגר. הבן רזיאל, הגדול מעמי בשנתיים, נהרג לפני כעשור בזמן טיול עם חברים בשבילי הגולן. “החיסרון היה גדול מנשוא. הייתי אז בכיתה י“ב, ורזיאל ז“ל היה האדם הקרוב אליי ביותר. ולפתע, בלי להודיע ולהיפרד - נעלם. באותה תקופה התחלתי לכתוב את שיריי הראשונים, שכולם נוצרו בעקבות הגעגוע. אני חושב שאובדן וחוסר מייצרים תנועה. כשמשהו היה ואיננו, החלקים האחרים זזים כך שהם ממלאים את המקום החסר. עד היום נכתבים לי שירים שבלי לשים לב נמשכים והולכים אל אותו מקום, והם ללא ספק מעצבים אותי ואת המוזיקה שעוברת בי“.
לפני כשנה התחתן נגר עם עדיאל, וכמו האסונות גם האושר הטביע חותם על היצירה שלו. “אני ממש יכול לראות את אופי השירים שנכתבים מאז, כמה הם יותר שלמים, איך מקורם מלא ביותר שמחה“, הוא אומר. אם את עיקר החישול המוזיקלי שלו חייב נגר לאירועים הדרמטיים ביותר בילדות ובהתבגרות שלו, התקופה האחרונה הוסיפה לו מקורות השראה שצומחים מתוך חיי השגרה. כך למשל העיסוק בחקלאות, או המגורים בבאר־שבע – עיר שלדבריו פותחת בפניו אופקים חדשים לחלוטין. זאת, בלי לערער את אהבתו הנצחית לגולן. “לגדול ברמת־מגשימים פירושו לגדול לצד אנשים נעימים, אנשי עבודה שמתנהלים מתוך ראייה מיוחדת של החיים, בהבחנה בין עיקר לטפל, בשותפות בימים טובים ובימים קשים, ובשילוב אמיתי של עמל ורוח“, הוא מפרגן לכור מחצבתו.
את העידוד להתנחל בעיר הדרומית קיבל נגר כשהיה תלמיד בבית הספר למוזיקה ‘רימון‘. יהודה עדר, מנהל בית הספר ואקס להקת ‘תמוז‘, הוא שחיבר אותו לשם. “יהודה ניגש אליי וסיפר לי על שיתוף הפעולה של רימון עם קרן מיראז‘, שפועלת לפיתוח הנגב במגוון תחומים ובהם גם בתחום התרבות. תוכנית ‘תוצרת הנגב‘ של הקרן נועדה לאפשר למוזיקאים צעירים מהדרום להקליט אלבום מקורי משלהם, בעזרת מעטפת לוגיסטית וכלכלית שכוללת אנשי מקצוע. הרעיון הוא להוציא החוצה יצירה מקומית ברמה הגבוהה ביותר.
“לאחר שהתקבלתי לתוכנית עברנו דרומה. זכיתי לעבוד במסגרת הזו עם אלון עדר, הבן של יהודה, כמפיק של האלבום. הוא מוזיקאי מוכשר שהיטיב ללוות אותי מתוך רגישות, ודאג שהעבודה ותהליך ההתקדמות ייצגו אותי ואת מי שאני. זה היה מעורר השראה, לראות כמה הוא משתדל רק לכוון אותי ולתת לי את הכלים, ולא בא כדי לקבל החלטות“.
נגר מספר שבבאר־שבע ניתן עידוד משמעותי לתחום היצירה, הן דרך מלגות מגורים והן בדמות פסטיבלים הנערכים בעיר העתיקה. “בעקבות כך יש זרימה של מוזיקאים ואמנים לאזור, והם מקימים בעיר העתיקה את הסטודיו שלהם או את ביתם. בזכות האווירה האינטימית והתחושה בין המוזיקאים שכולם מכירים את כולם, זה מרגיש קצת כמו קיבוץ. מרכז העניינים של הקיבוץ הזה הוא אולפני ‘קקטוס‘, שם הוקלט האלבום שלי. בכל רגע נתון יכול להיכנס אחד המוזיקאים ולצעוק לנדב אזולאי, הבעלים, שהוא לוקח לו את הגיטרה לכמה ימים, או סתם לשבת לכוס קפה וסיגריה בדרך מאיפשהו לאנשהו“.
בעוד עשר שנים, עדיין תהיה חלק מההוויה הבאר־שבעית האמנותית הזו?
“בעוד עשר שנים מהיום אני רואה את עצמי בגולן, עם משפחה. לומד מוזיקה, מתפרנס מהמוזיקה שלי, ישן כל יום בבית ומופיע עם הרכב הא־קפלה בכל מיני פסטיבלים“.
לא מפחידה אותך החשיפה שתעבור בדרך לחלום הזה, העיסוק המתבקש בסיפור האישי שלך?
“ברור לי שהדרך אל הקהל לא מסתכמת אך ורק בשירים עצמם. יש צורך להיחשף במידה מסוימת, כדי שהקהל ירגיש קרוב אליי, ירגיש שאנו חולקים משהו במשותף. ועם כל זאת, ולמרות הקושי להפריד בין היוצר ליצירה, אני רוצה שכל תשומת הלב תופנה אל המוזיקה, אל השירים, לא אליי. כבר שגיתי פעם אחת בראיון, ורק כשקראתי אותו הבנתי שהיו פרטים שלא הייתי צריך לספר. לומדים מזה. יש חוויות שעיצבו ומעצבות אותי, כמו האובדן שחוויתי, וזה חלק בלתי נפרד ממני ואני מרגיש שמתאים לי לספר עליו. אבל את התא המשפחתי, את הבית, אני משאיר מוגן.
“שיר הוא דרך להתמודד עם משהו, עם סערות שמתחוללות בתוכי, מחשבות שלא נותנות מנוחה. כשאני מרגיש חזק מספיק לעמוד מולן, הן עוברות לדף. לא אכתוב מילים שכשאקרא אותן ארגיש מובך, אבל יכול להיות שמשהו שגורם לי מבוכה היום, מחר כבר יהפוך לשיר. זה דבר שמאוד משתנה. מה שלא משתנה הוא שלעולם לא אכתוב מילים שיפגעו במישהו מסוים“.
אתה מרגיש שהמטען האישי לוקח בהכרח את המוזיקה שלך לכיוונים מסוימים, רגשיים יותר?
“לאחרונה יש בי צורך לכתוב שירים שמחים יותר, אבל תמיד אני מספר בשירים את עצמי, ומקווה שהשומעים יפתחו את לבם ויתנו לשיר להיכנס פנימה, כך שהוא ילך איתם גם אחר כך. חשוב לי שבסופו של דבר אנשים יצאו מהמופע עם חיוך על הפנים, מה שאומר שצריך לכתוב מתוך שמחה, וזה כבר ישפיע הלאה“.
החזות של נגר משדרת מיד את היותו בחור דתי, אבל הוא לא חושב שזה עלול לסווג אותו כפונה לקהל מסוים. “בהופעות שלי הייתי רוצה לראות את כולם, באמת. מה זה כולם? אנשים בכל הגילאים, מכל הסקטורים. אני מאמין שהשירים יתקבלו בכל אוזן, במיוחד אחרי שבשנים האחרונות התחיל להגיע קהל מעורב, מכל גוני העם שלנו, להופעות של אמנים חילונים ודתיים כאחד“.
אם תרגיש שזועק בך משהו פוליטי, נניח סטייל אריאל זילבר, תוציא את זה החוצה במוזיקה או תרסן את עצמך?
“אני בעד להיות אני. אם תהיה אמיתי, זה יעבור וייגע. לאריאל זילבר או לאביב גפן אין מסכות, ואני מעריך את זה מאוד. אתה צריך לא לפחד להגיד את מה שאתה חושב, אם נראה לך שזה מה שצריך להיאמר עכשיו. שמע סיפור: במהלך ההקלטות אלון עדר אמר לי שהוא הקשיב לשירים והיה לו קושי מסוים עם המילים בשיר ‘כמה אני רוצה‘, שמדבר על הקשר שלי לארץ. כשהשיר נכתב לא היה בי דחף לאמירה פוליטית מסוימת, אלא רק לכתוב את מה שהיה בלבי באותו זמן. רק כשאלון הסב את תשומת לבי לקושי שלו, הבנתי שיש בשיר אמירה ברורה מאוד לגבי הארץ שלנו. האמת היא ששמחתי שהשיר העלה בו רגש מסוים וגרם לו לחשוב.
“אם יש מישהו שלא רוצה לשמוע אמן בגלל דעותיו הפוליטיות, חבל לי בשבילו. המוזיקה נועדה להוסיף טוב בעולם, ואני מאמין שיש בה הכוח להפוך עולמות. מי שזוכה להשפיע באמצעות המוזיקה שעוברת דרכו, ראוי שיעשה בה שימוש נכון ואמיתי, בלי לחשוב מה יגידו“.
איך אתה מסביר את זה שלא רבים בציבור הדתי־לאומי פונים לעיסוק במוזיקה - אלא אם כן זה לצורך פרנסה, כמו להקת חתונות וכדומה? זה מקרי בעיניך שהמוזיקאים הגדולים שחובשים כיפה הם כמעט תמיד חוזרים בתשובה?
“באמת כל הנושא של מסורת, בית אבא, ניגונים ומנגינות מבית הכנסת - אלה דברים שאדם דתי יונק במשך כל שנות חייו, אבל לא תמיד הוא באמת מקשיב, חוקר ולומד את הדברים האלה. לעומתו אדם חוזר בתשובה, שהכול או לפחות הרוב חדש לו לגמרי, מחליט בשכל וברגש לצלול אל תוך הניגונים האלה, המסורת הזו, ומכאן ועד שהיצירה שלו תינק מהמקורות ותוגדר בז‘אנר מסוים הדרך לא ארוכה. גם יצירה כזו היא לא פשוטה, ואני בטוח שהיא נקנית בעמל רב, אך היא מונעת מכוח רצון והשתוקקות“.
ואיך אתה בסופו של דבר מגדיר את החיפוש האישי שלך? איזו מוזיקה עמי נגר עושה?
“אני לא טוב בלהגדיר, במיוחד לא את עצמי. מה שאני כן יודע הוא שהמוזיקה שלי היא אני. אני עוד צעיר, כל החיים לפניי, ונכון לעכשיו אני מחפש. אני בודק מה מדויק ונכון לי בכל מה שנוגע לי בחיים, במשפחה, בחברים, באמונה, והחיפוש מוליד מורכבות שבאה לידי ביטוי ביצירה המוזיקלית. בתוך־תוכי אני יודע שהאמת נמצאת בפשטות. יום אחד אגיע לשם. עד אז אמשיך לחפש בעיקר דרך היצירה, או אולי ליצור דרך החיפוש“.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם