אוכל כשר בספינה הטבועה: אספן הטיטניק היהודי
אלי מוסקוביץ‘ לא הזדקק לסרט של ג'יימס קמרון כדי להתרגש מסיפורה של ספינת הפאר הטבועה. כשנודע לו שתערוכת הטיטניק תגיע לארץ הוא ביקש שרק יתנו לו להבריג או לסדר את המוצגים, וקיבל את האחריות על אולם המוקדש כולו ליהודים שהיו על הסיפון
רק בשנת 1985, 73 שנים לאחר טביעתה של הטיטניק, הצליח מומחה לגיאולוגיה ימית בשם ד“ר רוברט בלרד לגלות במעמקי האוקיינוס את הספינה האבודה. בלרד, שהתפרסם ביכולתו הנדירה לפענח תעלומות ימיות (ולימים היה גם אחראי למציאתה של הצוללת אח“י דקר), נעזר ברובוטים וציוד הנדסי מתקדם, ולבסוף מצא את הטיטניק בעומק של 3,700 מטרים מתחת לפני הים. גופה של האונייה היה חצוי לשני חלקים, כשביניהם פזורים שברי פלדה רבים וחפצים אישיים של הנוסעים, ששרדו שם במשך כל השנים הללו.
עוד בתרבות:
מי באמת אחראי לתבוסה של ברזיל לגרמניה?
צלילים של תקווה: יוצר איראני זוכר את הנערים
האח הגדול: הליכת ירח למיטה של אליאב
הדיווח החדשותי על מציאת הספינה הסעיר את אלי מוסקוביץ‘, אז ילד בן 8 מירושלים. הוא החל להתעניין בהיסטוריה של הטיטניק, ומאז ועד היום הוא מגדיר את עצמו כמכור לנושא. “לכל אדם יש תחביב – אחד אוסף גולות, אחר אוסף בולים, ואני אוסף מידע על הטיטניק“, אומר מוסקוביץ‘ (38), כיום מורה לחינוך גופני המתגורר בנוף־איילון.
במדף מיוחד בביתו הוא שומר כל ספר שעוסק באונייה, כולל אחד מיוחד שקנו לו הוריו במכירה פומבית בארצות הברית: עותק מתפורר של הספר הראשון שעסק בטביעת הטיטניק מ־1912. שנים מחייו הוקדשו להתחקוּת אחר מסע הטיטניק, ואחר היהודים שהיו על סיפונה בפרט. במסגרת לימודי התואר השני שלו במכון לנדר הוא כתב עבודה מקיפה על היהודים שהפליגו בה. “גיליתי שנחקרו כל מיני זוויות של האונייה בעבר - נעשו סרטים, נכתבו ספרי מבוגרים וספרי ילדים - אבל הנושא הזה לא זכה להתייחסות“.
לשמחתו הרבה של מוסקוביץ‘, תערוכת האוצרות הרשמית של הטיטניק הגיעה לאחרונה לתל־אביב. לצד שברים מגופה של ספינת הפאר, חפצים שנשלו מלב ים וממצאים נוספים, יכולים המבקרים להתרשם מיופייה יוצא הדופן של האונייה, חדריה, אולמותיה וחדרי האוכל שלה. כל אלו משרים משהו מהאווירה שעטפה את נוסעי הספינה, רגע לפני ההתנגשות הקטלנית בקרחון, שתיזכר כאחת התאונות הימיות הגדולות בהיסטוריה. “כששמעתי שהתערוכה מגיעה לישראל, יצרתי קשר עם המארגנים ואמרתי שאני רוצה לקחת חלק בפרויקט, לא משנה מה“, מספר מוסקוביץ‘. “להקים, להבריג, לסדר - הייתי מוכן לעשות הכול כדי לזכות בהצצה ראשונה במוצגים שמגיעים לארץ“.
המארגנים ניאותו להיפגש איתו, ואחרי שגילו כי מוסקוביץ‘ הוא אוצר בלום של ידע, הציעו לו להיות אחראי על אולם מיוחד בתערוכה המוקדש כולו ליהודים שהפליגו באונייה ההיא. מוסקוביץ‘ כמובן הסכים. “מבחינתי זו הזדמנות למקד זרקור על אירוע שהצד היהודי שלו לא זכה עד היום לחשיפה“, הוא אומר.
ב־10 באפריל 1912 יצאה ספינת הפאר טיטניק מנמל סאות‘המפטון שבאנגליה, בדרכה לנמל ניו־יורק שבארצות הברית. על סיפונה היה ידוענים, אנשי עסקים, סופרים, אמנים וגם פשוטי עם. רב החובל אדוארד סמית‘ קיבל אמנם התרעה על קרחונים שעלולים להימצא במסלול ההפלגה, אך הוא התעלם ממנה והחליט להמשיך במסע כמתוכנן, כדי לעמוד בלוח הזמנים. חמישה ימים אחר כך, הספינה שתוארה כ“בלתי ניתנת לטביעה“ התנגשה בקרחון ושקעה למצולות. התוצאות היו טרגיות: 1,517 מבין הנוסעים שהיו על סיפונה של הטיטניק נספו, ורק 712 נצלו. התאונה הקשה חוללה שינוי בתפיסת העולם באשר ליכולותיה של הטכנולוגיה המודרנית. לשאלה כמה מהנוסעים היו יהודים, אין גם היום תשובה מוסמכת. ההשערה העולה ממחקרים שונים מדברת על יותר ממאה.
מוסקוביץ‘ איתר שמונים שמות שאפשר לומר עליהם בוודאות שהם יהודים, ולדבריו יש קושי לזהות את היהודים שבין הנוסעים האחרים: חלקם עלו לאונייה בשמות בדויים, או ששינו את שמם היהודי עוד קודם לכן. כך למשל, היו בין המפליגים יהודים שברחו בזמנו מגזירות הקנטוניסטים ברוסיה, וכבר אז אימצו לעצמם זהות חדשה. איתה הם יצאו כעת אל עתידם החדש באמריקה. נוסעים יהודים אחרים שהסתירו את זהותם היו אמריקנים אמידים, שאימצו לעצמם בארצם החדשה שמות בעלי צליל אמריקני. כזו למשל הייתה אחת הניצולות, אשת האופנה אדית רוזנבאום, שאימצה לעצמה את השם אדית ראסל. בחלק מרישומי האונייה היא מופיעה כרוזנבאום, ובאחרים כראסל. שלוש מחלקות נוסעים היו בטיטניק. הראשונה נועדה לנוסעים אמידים, מרביתם אנשי עסקים שהרשו לעצמם כרטיס המבטיח חדר משודרג, אוכל ברמה גבוהה ועוד. המחלקה השנייה אירחה בעיקר בעלי מקצועות חופשיים, כמו חוקרים, רוקחים ובעלי עסקים קטנים. במחלקה השלישית שוכנו אנשי הצוות והנוסעים העניים יותר, מרביתם מהגרים.
את הנוסעים היהודים אפשר היה למצוא בעיקר במחלקה הראשונה – שם שהו למשל איש העסקים איזידור שטראוס ורעייתו, וכן התעשיין בנג‘מין גוגנהיים; ובשלישית, שם הפליגו יהודים שנמלטו מהאנטישמיות באירופה, כאלה שחששו מגיוס בכפייה, ואחרים שביקשו להתחיל באמריקה חיים חדשים ולהכין את הקרקע לבוא משפחותיהם אחריהם. הם חלקו חדרים משותפים בלי להכיר זה את זה כלל.
בין המפליגים היו יהודים שומרי תורה ומצוות, ועל כך מלמדת העובדה שבטיטניק הוגש גם אוכל כשר. “כשעברתי על בעלי התפקידים באונייה, נתקלתי במושג ‘שף עברי‘ - טבח שתפקידו להכין ארוחות כשרות“, מספר מוסקוביץ‘. “בתפריט של הספינה נכתב כי בשר כשר יוגש על פי בקשה לנוסעים יהודים החפצים בכך. חשוב לציין כי נושא הכשרות נכנס לספינות הגדולות כמה שנים קודם לכן, וכל אוניות הפאר שכיבדו את עצמן סיפקו אוכל כזה“.
הטיטניק זכתה לביקורת עוד לפני השקתה. רבים התריעו על הסכנה הטמונה בבניית כלי תחבורה שאמור לשאת בקרבו מטען עצום כל כך. לדברי מוסקוביץ‘, ביקורת נשמעה גם מפי רבנים. “הם ראו בטיטניק סוג של מגדל בבל מודרני, קריאת תיגר של ‘כוחי ועוצם ידי‘ כלפי שמיים. באזכרות ובמאמרים שכתבו רבנים לאחר טביעת האונייה, חזרה שוב ושוב האמירה שהאסון הזה הוכיח כי האדם לא מצליח לגבור על האל“.
בני הזוג שטראוס הם המפורסמים ביותר מבין היהודים שהפליגו על הטיטניק, וגם המבוגרים שבהם. אידה שטראוס הייתה יהודייה ששמרה על זיקה למסורת; כשבוע לפני ההפלגה, בעת טיול בריביירה הצרפתית, היא כתבה מכתב לבניה והזכירה להם להקפיד לאכול מצות בחג הפסח. איזידור בעלה היווה את תמצית היהודי האמריקני – בן למהגרים מגרמניה, יליד ארצות הברית ובעל השכלה כללית רחבה. משפחתו עשתה חיל בעסקיה, שכללו את בית הכול־בו ‘מייסיס‘ בניו־יורק. שטראוס השתתף במלחמת האזרחים של ארצות הברית ונחשב לאחד מגיבורי צבא הדרום, לאחר שניסה לשבור את המצור על מדינות הדרום באמצעות הברחות מאירופה.
בשנותיו המאוחרות יותר נודע שטראוס כפילנתרופ שבין היתר הקים בית חולים יהודי בניו־יורק ובית תמחוי יהודי, והיה חבר בכמה ארגונים יהודיים. אחיו אוסקר היה השגריר האמריקני באימפריה העות‘מאנית, ואח נוסף, נתן, היה ציוני נלהב ופילנתרופ, שעל שמו נקראת העיר נתניה. איזידור דווקא נלחם בציונות, וראה בה פגיעה בהתפתחותה של יהדות ארצות הברית. בליל האסון, כשרב החובל סמית‘ הכריז “נשים וילדים קודם“, התחוללה מהומה על הסיפון. חלק מקציני האונייה קיבלו את האמירה כלשונה, והקפידו שרק נשים וילדים יעלו לסירות ההצלה, אף שאלה לא היו מלאות לגמרי.
לסירות אחרות נכנסו גם גברים, הכול לפי הוראת הקצין שפיקח על החילוץ. בני הזוג שטראוס עמדו ליד סירת הצלה שאליה הותר רק לנשים לעלות. אידה העלתה את המשרתת שלה והתכוונה להצטרף אליה, אך ברגע האחרון בחרה לחזור אל בעלה שעל הטיטניק. “איזידור ואני חיינו יחד עשרות שנים, לאן שילך – גם אני אלך“, אמרה וסירבה להציל את עצמה. מאוחר יותר פנו אנשי הצוות אל איזידור, שנודע בספינה כאיש עסקים מכובד, והציעו לו באופן חריג לעלות עם רעייתו לסירת ההצלה. איזידור סירב באצילות, ואמר שאינו מתכוון להציל עצמו לפני שאר הגברים.
בכל אותו הזמן ניסו בני הזוג שטראוס מצדם לשכנע את אשת התיאטרון אירנה אריס לעלות לסירה. היא, כמו אידה, סירבה להיפרד מבעלה הנרי ואמרה שתקשור את גורלה בגורלו. השטראוסים המשיכו להאיץ בה שתיכנס לאחת מסירות ההצלה האחרונות שעזבו את הטיטניק. “אל תשווי בינך לבינינו“, אמר לה איזידור. “אנחנו חיינו את כל החיים ביחד, את צעירה וכל החיים לפנייך“. “בני הזוג שטראוס היו אנשים מוכרים בקרב הנוסעים, ולכן הצטברו הרבה עדויות מפורטות על השעות האחרונות שלהם“, אומר מוסקוביץ‘. “במותם הפכו השניים לסמל של גבורה, אהבה והקרבה עד המוות. הסיפור שלהם פורסם בהבלטה בעיתונים רבים, וכשכלי תקשורת אנטישמיים טענו שהיהודים העשירים קפצו אל הסירות כדי להציל את עצמם על חשבון אחרים, שימש הסיפור הזה תשובה מוחצת“. לאחר האסון נמצאה גופתו של איזידור שטראוס, אך גופתה של אידה מעולם לא אותרה. על קברו של הבעל הוקמה מצבה לזכר שניהם. נתן שטראוס, ששהה ברומא בזמן האסון, תרם מיליונים להנצחת אחיו וגיסתו, ובין היתר העביר סכומים נכבדים לידידתו הטובה הנרייטה סולד, שהשתמשה בהם להקמת בית החולים הדסה בירושלים.
מוסקוביץ‘ יודע לספר על כשלושים יהודים שניצלו מטביעת הטיטניק, ואת הסיפור של כמה מהם הוא מביא בתערוכה. כזה הוא למשל אברהם היימן, יהודי ממנצ‘סטר שהיגר לארצות הברית. באמריקה גילה היימן את חנויות הדֶלי (מעדניות), ולימים חזר למנצ‘סטר ופתח בה חנות כזו תחת השם ‘טיטניקס‘, שפעילה עד היום. מוסקוביץ‘ יצר קשר עם בני משפחתו של היימן, כדי לשמוע מהם פרטים נוספים על אודותיו.
אחד הסיפורים המרגשים הוא זה של שרה רוט. רוט הפליגה בטיטניק בדרכה לחתונתה בארצות הברית, שם המתין לה הארוס שלה. את שמלת הכלולות ארזה במזוודה גדולה שהונחה בתא המטען של האונייה. לאחר ההתנגשות בקרחון עלתה רוט לאחת מסירות ההצלה, הגיעה איתה ליבשה וטופלה בבית החולים. כשסיפרה לאחיות כי שמלתה אבדה בים, הן אספו כסף וקנו לה חדשה. כאמור, רוב נוסעי הטיטניק טבעו בלילה הנורא ההוא. מתוך 1,517 הקורבנות, רק 340 גופות אותרו. מחציתן הושארו בים ומחציתן הועברו לחוף - הכול, אומר מוסקוביץ‘, לפי חלוקה מעמדית. “הנוסעים העניים זוהו על פי בגדיהם, רמת הניקיון והמסמכים שלהם, ונזרקו חזרה ל‘קבורה בים‘. גופות הנוסעים האמידים נלקחו אל החוף ונמסרו למשפחותיהם. כמאה מן הנספים קבורים בבתי קברות נוצריים, ו־17 הועברו לקבורה יהודית בכמה מקומות בעולם“. אחד הנוסעים שגופותיהם לא נמצאו היה שמעון מייזנר, יהודי מרוסיה שעשה את דרכו לאמריקה במטרה לסלול למשפחתו את הדרך ולבנות לה שם חיים טובים יותר. אלמנתו צביה שלחה מכתב לרב המקומי בעיירה שלה, וביקשה כי יסייע לה להיחלץ מעגינותה. הרב הפנה את השאלה לאדמו“ר הרב יצחק רבינוביץ‘, וזה כתב תשובה הלכתית בת עשרה עמודים המתירה לאלמנה להינשא. ככל הנראה הותירו נוסעי הטיטניק היהודים עגונות נוספות, אבל אין לכך תיעוד.
אחת היצירות המפורסמות ביותר שנעשו בעקבות סיפור הטיטניק היא סרטו של הבמאי ג‘יימס קמרון, בכיכובם של לאונרדו דיקפריו וקייט וינסלט. עשרות פרסים הוענקו לסרט הזה, ובהם 11 פרסי אוסקר. מוסקוביץ‘ כמובן צפה בו ואהב אותו, אך יש לו גם ביקורת.
“הסרט עצמו מדויק מבחינת השחזור. הוא הראשון שנעשה אחרי מציאת האונייה, כך שהיה ליוצרים יותר מידע להסתמך עליו. אבל הפריע לי שהדמויות הן בדויות, ושהבמאי לא התבסס על אנשים אמיתיים. זה פוגע לדעתי באמינות של הסיפור.
“אהבתי גם את הסרט ‘טיטניק‘ שנעשה ב־1943 על ידי במאי גרמני, לבקשתו של גבלס, אם כי יש בו סצנה שהייתה לי קשה מאוד לצפייה. כשאנשי הצוות מגיעים אל המחלקה השלישית ומכריזים שרק נשים יכולות לעלות, הם פוצחים בקריאות ‘שנֶל, שנֶל‘ וממיינים את הנוסעים ימינה ושמאלה. זה החזיר אותי למראות אפלים. צחוק הגורל הוא שהאונייה שעליה צולם הסרט הוטבעה על ידי הבריטים כעבור שנה“.
בשבועות הקרובים עומד מוסקוביץ‘ להגשים חלום ולהוציא לאור את ספרו ‘היהודים של הטיטניק‘ (הוצאת כרמל). “אחרי העבודה שכתבתי לתואר השני, החלטתי להמשיך את המחקר שלא במסגרת אקדמית. כך עלה הרעיון לכתוב ספר. התחלתי מאפס, פניתי לסופרים ולעורכים, ורק אחרי שסיימנו את הכתיבה והעריכה פניתי להוצאה לאור. לשמחתי הספר עומד לצאת במסגרת מכובדת“. מוסקוביץ‘ אינו מסתפק בזה, ויש לו עוד כמה חלומות הנוגעים לטיטניק. “אחרי שהספר ייצא, אתחיל לעבוד על התרגום לאנגלית ועל הפצתו בחו“ל. השאיפה שלי היא לעשות שני טיולים לארצות הברית: אחד כדי להפיץ את הספר ולהרצות על הטיטניק, והשני כדי להשתתף בחיפושים באוקיינוס האטלנטי ולנסות ולמצוא עדויות לחיים יהודיים על הספינה“.
מה למשל?
“אולי כלי אוכל שכתוב עליהם ‘כשר‘. כל מזכרת יהודית, וגם שאינה כזו, תרגש אותי מאוד“.
לתגובות:dyukanmr@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם