אלי עמיר: אם צריך, אשב גם עם החמאס
כשאלי עמיר תיאר את סיפור עלייתה של משפחתו מעיראק הוא לא תיאר לעצמו שגם מוסלמים ימצאו את עצמם בעלילה והוא הנציח גם את סיפורם של היהודים האשכנזים. בראיון מיוחד הוא מופתע מההצלחה, מגלה את הסיפור מאחוריה ולא חוסך ביקורת על ישראל
אל הבית נכנסו חיילים, שפתחו בחיפוש אחר נשק או ספרים ועיתונים בעברית. הילד, רק בן 11, עבר איתם מחדר לחדר, מפוחד כולו. הוא לא ידע זאת בוודאות, אך חשש שבבית הגדול אכן מוחבאים כלי נשק. כשפנו לעבר המרתף, כבה לפתע האור. החייל שנלווה אליו החליק, נפל וויתר על חיפוש מעמיק. "זה מה שהציל אותנו, כי הנשק הוסתר במרתף", משחזר הנער שבגר ומוּכר היום כסופר אלי עמיר. "כשהם הלכו ולא לקחו את אבא, זו הייתה ישועה גדולה. לפנות בוקר אבא קם, רוקן את הסליק ונתן לי את הנשק להעביר לכתובת אחרת. זה היה טירוף. ילד בן 11 מסתובב ברחובות עם נשק. אבל זו הייתה מציאות שהצריכה ממני לקחת סיכונים כל הזמן".
הלילה הגורלי הזה פותח את הסרט החדש 'מפריח היונים', המבוסס על ספר בשם זה שכתב עמיר לפני עשרים שנה. המבקרים אמנם לא יצאו מגדרם לנוכח הסרט עטור ההשקעה, אך הקהל סבר אחרת, ובחודש הראשון ליציאת 'מפריח היונים' אל האקרנים צפו בו כ-100 אלף ישראלים. כשאנחנו עשינו את הטעות והגענו להקרנה בלי להזמין כרטיסים מראש, התברר לנו כי כל המקומות תפוסים, אף שנותרה עוד חצי שעה עד לתחילת הסרט. "בעצם נותרו לי שני כיסאות, בשורה השנייה בצד", הודיעה לי הקופאית במבט מרחם. הקהל, כך ניתן היה לראות, מצביע ברגליים בנות גילאים שונים. ספרתי לא מעט משפחות שהגיעו בשלושה דורות, להתרפק על השפה הערבית-היהודית ועל הביטויים והצלילים המוכרים.
ההצלחה הקולנועית תפסה את עמיר לא מוכן. כל ספריו אמנם היו לרבי-מכר, אך גם הוא לא האמין שסרט המביא את סיפורה של קהילה יהודית עתיקה ימלא אולמות. כמה ימים לאחר פגישתנו הוא יצא ללונדון לרגל הקרנות מיוחדות של 'מפריח היונים' שם, ומתברר שגם בבירת הממלכה הבריטית נמכרו כל הכרטיסים מראש, במחיר של 50 ליש"ט.
"התגובות שאני מקבל הן נהדרות", מספר עמיר. "אנשים ששלושים שנה לא דיברתי איתם ולא ראיתי אותם, מצלצלים אליי נרגשים וחולקים איתי את החוויות שלהם. אנשים מספרים לי שהם מגיעים לסרט עם כל החמולה, כל הזיכרונות צפים, והדור השלישי שואל שאלות ומתעניין. זה פותח דיון. ובעצם, למה ללכת רחוק? גם אצלי, כשהילדים שלי והאחיינים ראו את הסרט, הם שאלו 'איך לא ידענו על זה עד עכשיו' וביקשו לדעת עוד. יזמנו מפגש של כל המשפחה שבו העלינו זיכרונות וחוויות. ישבנו וסיפרנו ביציאת עיראק, וזה היה מאוד מרגש".
הנוסטלגיה של הקהילה העיראקית לבדה בוודאי לא מסבירה את הצלחת הסרט.
"זה נכון. השתתפתי בעשר הקרנות מיוחדות, נאמתי, וכשירדתי מהבמה נגשו אליי גם הרבה אשכנזים שאמרו לי בהתרגשות 'זה סרט שלנו'. שאלתי: איך גם זה שלכם? והם ענו לי 'אלי, ככה יצאנו מהונגריה, מפולין, מרומניה. הגולה הקיאה אותנו כמו שהיא דחפה אתכם, וגם אנחנו יצאנו בחוסר כול כמו גיבורי הסרט שלך'. הבנתי שזה סיפור אוניברסאלי-יהודי על גבורה, הגירה והתחלה מחדש. וכל אחד מוצא בו את הנקודה שלו. עבורי זו הגשמת חלום".
'מפריח היונים' מגולל את סיפורו של כאבי – בן דמותו של אלי עמיר – ומשפחתו, משפחת עמארי שחיה בבגדד. העלילה מתרחשת בשנות ה-50 של המאה הקודמת, רגע לפני עלייתם של יהודי עיראק לישראל במבצע 'עזרא ונחמיה'. הקהילה המבוססת והעשירה, כלכלית ותרבותית, מקיימת קשר היסטורי עמוק עם העם העיראקי, אך בה בעת מבינה כי בקרוב תיאלץ להותיר הכול מאחור ולעלות לישראל. גם כאבי נקרע בין הרצון לעלות לארץ לבין אהבתו לבגדד הבטוחה והשלווה. בינתיים השקט מתערער: סוחר יהודי מהעיר בסרה נידון למוות בתלייה, והדוד חזקאל (שבמציאות נקרא מאיר מושי מעלם), ממנהיגי המחתרת הציונית בבגדד, נעצר לאחר שכתב בעיתונו מאמר נגד הממשלה. כאבי לוקח על עצמו את המשימה לגלות היכן מוחזק הדוד, בעזרתה של ראשל בת ה-20 (השחקנית יסמין עיון), אשתו היפה של חזקאל.
לצדו של כאבי פעילה במחתרת גם אמירה, אהבתו הראשונה, תלמידה מחוננת בת 15 המסתירה מאביה (בגילומו של אורי גבריאל) את פעילותה הציונית. בעקבות הגעתו של שליח מיוחד מישראל, וחלון הזדמנויות שפותחת ממשלת עיראק, מחליטים רבים מיהודי המדינה לעזוב. שרשרת של פיצוצים בבתי הכנסת מטילה עליהם אימה ומדרבנת עוד יותר את העלייה לישראל, ולאחר אירוע קשה שמטלטל את הקהילה כבר לא נותר יהודי אחד במדינה שיכול לחוש ביטחון. כאבי עוזב גם הוא עם בני משפחתו, ראשל נותרת לבדה, ומעל הכול מרחפות היונים – עפות, חוזרות, הומיות.
"זהו סיפור ההתבגרות הפרטי של הגיבור, אבל גם סיפור התבגרות של קהילה שחיה בשנים שאחרי מלחמת השחרור בקונפליקט לא פשוט", אומר אלי עמיר. "הם נקרעים בין הציונות וקומוניזם, בין יהודים למוסלמים. זה סיפור שמחזיר את הצופים לבגדד של פעם בצורה מדויקת".
כבר לפני שמונה שנים פנתה אליו השחקנית אהובה קרן, אף היא בת העדה העיראקית, והציעה לו להפוך את ספרו לסרט. על המשימה הופקד הבמאי נסים דיין, מאנשי הקולנוע הוותיקים במדינה. תהליך גיוס הכספים היה מורכב, והושלם בעזרתם של אנשי עסקים יהודים-עיראקים החיים בלונדון והאחים משה וליאון אדרי, בעלי חברת ההפקה 'יונייטד קינג'. 9 מיליון שקלים הושקעו בהפקה, בניסיון לשחזר את רחובות בגדד של שנות ה-50, על התלבושות, הבתים והאווירה. הצילומים נערכו בנצרת, בעכו ובירושלים. "נתתי לנסים יד חופשית בעיבוד הסרט ובבימוי, ולשמחתי הוא עשה עבודה יוצאת מן הכלל והצליח לתפוס את הרוח של בגדד", מספר עמיר.
כבר עם תחילת העבודה התקבלה החלטה עקרונית שהסרט יצולם בשפה המדוברת בעיראק. "אמרתי לנסים דיין: אתה בטוח? יש לך מספיק שחקנים שמדברים ערבית?" מספר עמיר. "ואז התחלנו לספור וראינו שיש לנו את אורי גבריאל ואת אהובה קרן, ואת יגאל נאור שהוא עיראקי. פנינו למנשה נוי, שגם הוא עיראקי, אבל לא לימדו אותו את השפה והוא לא רצה להשתתף בסרט. עד שיום אחד פגשתי אותו ברחוב ואמרתי לו 'מנשה, זה סרט עלינו. אם אתה לא תשחק, מי ישחק? אז מה אם אתה לא יודע ערבית? תלמד'. שאר השחקנים, ובהם דניאל גד הצעיר שמשחק נפלא את התפקיד הראשי, נאלצו לשבור את שיניהם במשך חודשים ארוכים כדי לשחק בשפה שאינה שפת אמם".
מדוע שהסרט לא יהיה דובר עברית? הרי זו גם השפה שבה נכתב הספר.
"ערבית-יהודית היא השפה שגדלנו עליה, אבל חלקנו נורא התביישנו בה. הסרט הוא ממש הנצחה שלה. זו שפה בת 2,500 שנים, ותיקה יותר מהיידיש ומהלדינו, והיא עשירה ועסיסית להפליא. עד עכשיו בכוחות של חובבים נאספו עשרת אלפים פתגמים. יש בה בליל של ערבית, ארמית, עברית, ובעידן המודרני גם פרסית". אגב, שלושת ילדיו הפרטיים של עמיר אינם דוברים את השפה. "אני בעוונותיי נשוי למרוקאית, שמדברת ערבית שונה לחלוטין מהערבית שלי, ואי אפשר היה לבלבל את הילדים", הוא מסביר.
הסרט אינו נאמן לספר. היה לך קשה לראות את השינויים שהוכנסו ביצירה שלך, בסיפור שלך?
"סרט צריך לתת תשובות. אז אני בספר שואל שאלות, והסרט נותן תשובה. אי אפשר להשאיר בו דברים פתוחים, ואני שמח על התשובות שהוא נותן".
לסופר שחתום על 'תרנגול כפרות', אחד הספרים המצליחים בישראל אי פעם, נדרש עשור של נבירה במעמקי הנפש וחיטוט בהיסטוריה המשפחתית, על רגעיה היפים והיפים פחות, כדי להשלים את כתיבת ספרו השני 'מפריח היונים'. עמיר פורש בו כאמור את הפרק האחרון בהיסטוריה של יהודי עיראק, חתימתן של 2,700 שנות קיום יהודי שהביאו לעולם את התלמוד הבבלי ואחריו עוד יצירה תורנית ענפה. בימי קום המדינה מנתה הקהילה 137 אלף איש ונהנתה מחיי נוחות, עד שהשלטון החל להצר את צעדיה.
לאורך כל תהליך הכתיבה חש עמיר כי הוא ממלא את חובתו כלפי הוריו וכל בני דורם שעזבו את עיראק ובאו לישראל. הפחד הגדול שלו באותם ימים היה שאם יקרה לו משהו, המשימה שלקח על עצמו לא תושלם. "בכל טיסה לחו"ל פחדתי שהנה - המטוס ייפול והלך מפריח היונים. היה לי חשוב לסיים אותו".
כשכתב היד היה מוכן, הוא כרך אותו בקלסר גדול ועשה את דרכו מירושלים למשרדי הוצאת 'עם עובד' בתל-אביב. אלא שבדרך, המכונית שלו לקחה אותו שמאלה אל בית העלמין בגבעת-שאול. "במשך השנים למדתי שאם הרגליים או המכונית לוקחות אותך לאיזה מקום, לא להתנגד להן, אלא ללכת איתן", הוא אומר. כך מצא את עצמו עומד מול קברו של אביו, סלים ליאהו ח'לאסצ'י. "אמרתי לאבא 'הספר שלך מוכן'. משם הלכתי לקבר של דודי, מאיר מושי מעלם, שעליו מבוססת דמות האסיר הציוני שבספר. אמרתי לו 'דוד מאיר, הספר שלך מוכן', והלכתי משם. הרגשתי שמילאתי את חובתי". מאז הודפס הספר בעשרים מהדורות, תורגם לשפות רבות וזכה לשבחי הביקורת.
'תרנגול כפרות' הוא סיפור השתלבותך בקיבוץ ובישראל, ואילו 'מפריח היונים', שראה אור אחריו, מקדים אותו כרונולוגית ומספר על ילדותך בעיראק והעלייה לארץ. למה לא פרסמת אותם בסדר הפוך?
"בהתחלה באמת התכוונתי לכתוב את מפריח היונים. זה היה לי הכי חשוב, בגלל חוויה כואבת ביום הנחיתה שלנו בארץ. היא הייתה הסיבה האמיתית לכך שרציתי לכתוב את הסיפור של הדור הראשון לעלייה", אומר עמיר, אבל גם היום, למרות עשרות השנים שחלפו מאז, הוא מסרב לפרט על אותה חוויה משפילה. "זו הייתה בשבילי כווייה, ולא, אני לא מדבר על הריסוס בדי-די-טי. אבא בכלל צחק כשריססו אותנו. הוא אמר שבאנו מבגדד הגדולה, וניצולי השואה המסכנים כאן לא רוצים להדביק אותנו במחלות שלהם. הסתכלתי באותו היום על ההורים שלי, שהיו יחסית צעירים – אבא בן 43 ואמא בת 33 - ובבת אחת ראיתי אותם כמלך ומלכה שאיבדו את כתרם. המעבר מעיראק לפה היה תדהמה גדולה. אתמול עוד היית בתרבות שלך, עם המעמד שלך, המוזיקה, הכסף - ופתאום אחרי 24 שעות אתה פה באוהל עם אלפי אנשים, אין לך כלום, ואתה לא יכול אפילו לברוח ולחזור. האינסטינקט הראשוני הוא לקום ולברוח, אבל זה בלתי אפשרי. ויתרנו על האזרחות העיראקית, כך שלא הייתה דרך חזרה.
"באופן סמלי, מולנו היה הים ומאחורינו ההרים. אין מפלט. ואם בבגדד אבא החזיק לי את היד והלכתי איתו, כאן בארץ אני שהייתי בן 12 וחצי, ומשה אחי שהיה בן עשר וחצי, הבנו שאנחנו צריכים להחזיק לאבא את היד. אנחנו הלכנו לחפש לנו אוהל במעברה, אנחנו הלכנו למשרדי המעברה. כשישבתי ותכננתי לכתוב על זה, יצא לי דווקא הספר תרנגול כפרות. הבנתי שיהיה לי יותר קל לכתוב על חוויית ההתקבלות בקיבוץ, שהיא חוויה מרתקת, ושייקח לי זמן להתמודד עם הסיפור של דור האבות".
בדיעבד, הוא אומר, הבין שהיה זקוק למרחק השנים ולחוויית האבהות, לפני שהצליח לכתוב את מפריח היונים. "רציתי לכתוב כדי להנציח את דמותם של הוריי, ובעצם את דמותו של הדור שנעקר ממולדתו והגיע ארצה. זה דור שהפסיד המון כדי לבוא לגור כאן. אין ספק שהדור שלי הרוויח. למה שהגעתי כאן בארץ לא הייתי מגיע בבגדד, וגם האחים שלי לא".
הספר והסרט, אומר עמיר, מאירים את סבלם של עולי בגדד, שנדחק לקרן זווית בהיסטוריה היהודית. "סיפור השואה הוא חלק גדול מאוד מהאתוס היהודי. נכון, השואה היא המאורע הכי טראומטי בחיי העם שלנו, וצריך לשמר וללמד עליה, אבל צריך לספר גם את סיפורם של הפליטים היהודים מארצות המזרח".
אלי עמיר נולד ב-1937 בבגדד וחי בה 13 שנים, שחרותות היטב בזיכרונו ומשמשות כרקע לכל ספריו. אמו הייתה אישה דתייה, בת רב. אביו, שעישן בשבת ולא הקפיד במיוחד על שמירת מצוות, היה ציוני וחלם לעלות לארץ עוד כאשר פעילות כזו הייתה בלתי חוקית בעיראק. "כשהוא התייעץ עם אמא שלו, היא אמרה לו: סע, אני לא זזה מכאן".
חלומו של האב הפך למציאות לאחר שבשנת 1950 התקבל בעיראק חוק המאפשר ליהודים לעלות לישראל, בתנאי שיוותרו על האזרחות העיראקית.
אחר כך הגיעה תקופת המתנה, שישה חודשים שבהם חיכו העולים העתידיים למטוסים שייקחו אותם לישראל. "כבר לא היינו אזרחים, ואבא לא יכול היה לעבוד. היינו למעשה כלום, אפס, תלויים באוויר. אפילו את החפצים בבית לא יכולנו למכור: בהתחלה השכנים המוסלמים קנו מאיתנו את הרכוש, אבל מהר מאוד הם הבינו שבסופו של דבר ניסע לארץ ונשאיר את הכול מאחור".
כאן בארץ, אחרי תקופה ראשונית במעברה, נשלח עמיר לקיבוץ משמר-העמק. שדרת הדקלים בכניסה לקיבוץ הזכירה לו את התמרים ממולדתו, והחדר שהחליף את האוהל בישר טובות. אלא שהנער מעיראק מצא את עצמו בתוך חברה של קיבוצניקים צברים, שלא מיהרו לחבק לחיקם את העולים החדשים. "בתור ילד אתה לא מבין שאתה בעצם זר, ואתה צריך לעבוד קשה, בכל מובן, כדי להוכיח את עצמך. הקושי משם נצרב בי לשנים רבות, אבל כשאני מסתכל לאחור, זאת הייתה התקופה הכי יפה ומשמעותית בחיי. גדלנו כמו צברים חדשים, ואין ספק שזה השפיע עלינו מאוד".
הוריו ביקשו שיחזור הביתה, לסייע להם בפרנסת המשפחה שמנתה שבעה ילדים, וגם לתווך בינם לבין החברה הישראלית. עמיר חזר הביתה, עבד בקטיף תפוחי אדמה בגדרה, וסלל את דרכם של הוריו בנבכי הביורוקרטיה. אחר כך עבר לירושלים, שם עבד בבקרים כשליח על אופניים במשרד ראש הממשלה, ובערב למד לבחינות הבגרות. אחרי השירות בצה"ל חזר למשרד ראש הממשלה ועבד כמנהל הארכיון. בהמשך שימש אצל לוי אשכול כיועץ לענייני ערבים, ואחר כך מילא שורה של תפקידים במשרד הקליטה עד שמונה למנכ"ל המשרד. עמיר נשלח גם לארצות הברית, לשמש מנהל הפדרציה הספרדית, ופעל להשבת מהגרים לארץ. מאוחר יותר כיהן כמנכ"ל האגף לעליית הנוער של הסוכנות היהודית עד לפירוקו של האגף. לכתיבה התפנה רק כשהתקרב לגיל חמישים.
ראשון יצא כאמור 'תרנגול כפרות', ואחריו באו 'מפריח היונים', 'אהבת שאול', 'פגישה עיוורת', 'יסמין' שמשלים את הטרילוגיה המשפחתית, ו'מה שנשאר' שראה אור ב-2011. חלק מספריו של עמיר תורגמו לשפות נוספות, וזימנו לו מפגשים עם קוראים ברחבי העולם, חלקם בני מולדתו. "כשיצא מפריח היונים נפגשתי בבריטניה עם עיראקים וכורדים, שארגנו לי קבלת פנים מכובדת והזמינו אותי למועדון מוסלמי-עיראקי מוכר בלונדון. חשבתי שיגיעו אנשים בודדים, אבל האולם היה מלא. הם אמרו שמה שכתבתי מתאר גם את הילדות שלהם. עלה שם געגוע ליהודים, אפילו צער על כך שרדפו אותנו. אבל אין לנו מה לחזור לשם. הנס הגדול של יהדות עיראק הוא שעלינו לארץ והקמנו כאן קהילה לתפארת, שמשולבת בכל תחומי החיים בארץ. במצרים אמרו לי 'אתה בן ערב, כמונו. מה יש לך לחפש בישראל'. אמרתי - נכון שאני בן ערב, אבל אני גם יהודי, ציוני, ישראלי, דובר עברית, ולעולם לא אחזור למדינה שאהיה בה אזרח סוג ב'".
יחד עם זאת, לעמיר לא חסרה ביקורת על מדינת ישראל - על המדיניות החברתית, על קשיי מעמד הביניים ועל הסכסוך שסיומו לא נראה באופק. בעבר ניסה להיכנס לפוליטיקה, ולקראת בחירות 2003 השתתף בפריימריס של מפלגת העבודה אך כשל. הוא תומך ותיק בשמאל – "המתון, לא הרדיקלי. אבי היה סוציאליסט, לא הייתי צריך את משמר-העמק לעניין הזה", מעיד עמיר על עצמו. הוא מצדד בהחזרת שטחים ואף בהפיכת ירושלים לעיר בינלאומית, וגם ההסכם בין פת"ח לחמאס לא מרתיע אותו: "צריך לדבר עם כל אויב, כי לא עושים שלום עם ידיד. אני לא אוהב את חמאס, אני חושב שהעולם צריך להוקיע אותם, אבל אם בשביל להשיג שלום צריך לשבת איתם - אשב גם עם החמאס".
כבר 14 שנה שהוא מגיש יחד עם גאולה כהן את התוכנית 'על ימין ועל שמאל' ברשת ב', ואף שהשניים לא מסכימים בשום נושא פוליטי, הם מצהירים כי היחסים ביניהם טובים מאוד. "אני מברך את גאולה על הדלקת המשואה ביום העצמאות", אומר לנו עמיר. "היא אישה מיוחדת שהטביעה חותם במדינה, היא נאמנה לעצמה ולדעותיה, והיא לוחמת כל חייה – בעבר לוחמת מחתרת, והיום לוחמת למען ארץ השלמה. קיבלנו החלטה מראש לשמור בתוכנית על דו-שיח מכובד, לשמוע ולהשמיע. לשמחתי יש לנו קהל מאזינים נאמן שמלווה אותנו הרבה שנים".
עוד לפני בחירתו של שמעון פרס לנשיאות שמך עלה כמועמד. תהיה מוכן להמשיך ולכתוב מבית הנשיא?
"שמחתי על התמיכה שהביעו בי בעבר, וחימם את לבי לראות את הקריאה הזו, שהגיעה מלמטה. אם כנסת ישראל תסכים ותשכיל אי פעם לבחור מועמד שאינו פוליטיקאי, אלא מדען או איש רוח, לא אתנגד".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם