"קשרי דם": ברוכים השבים לשנות השבעים
הסרט החדש של גיום קאנה לא רק מתרחש בסבנטיז, אלא ממש מרגיש כמו הפקה מאז - וזה טוב. חבל שבבניית הדמויות הוא רק כמעט טוב. והציון? 70
עוד בתרבות:
• "האח הגדול" הפכה לפרודיה על עצמה
• השכן היהודי של היטלר כתב ספר חדש
• המשימה הבלתי אפשרית של רונה קינן
הסרט החדש של הבמאי הצרפתי גיום קאנה ("אל תגלה" שזיכה אותו בסזאר ו"שקרים לבנים קטנים") הוא הראשון שלו שדובר אנגלית. למעשה, מדובר ברימייק לסרט צרפתי שבו כיכב קאנה עצמו כשחקן ב-2008 ועכשיו הופק בקופרודוקציה אמריקאית, אבל זה לא אומר שהתוצאה היא הוליוודית באופיה. רחוק מכך.
העלילה מתרחשת בניו-יורק, 1974, ומתמקדת בשני אחים העומדים משני צדי החוק. האח הגדול, כריס (קלייב אוון), משתחרר מהכלא אחרי תשע שנות מאסר, ומחוץ לדלת הברזל הגדולה מחכה לו האח הצעיר, פרנק (בילי קרדאפ), שוטר רודף חוק. אחרי שנים של ריחוק ומתיחות, פרנק פותח את ביתו בפני אחיו ומסייע לו לחזור לשגרת חיים נורמטיבית. כריס אמנם מתחיל לעבוד במגרש מכוניות משומשות, שם הוא פוגש את נטלי (קוניס), אבל מהר מאוד מוצא את עצמו בעולם הפשע שהוא מכיר טוב כל כך.
קאנה נכנס כאן לנעליים גדולות: דרמת פשע, ברוקלין-ניו יורק, שנות ה-70, משפחה איטלקית ברקע, ופרצי אלימות מאוד ויזואליים. קשה שלא להעלות את דמותו של מרטין סקורסזה. אלא שהדמויות המורכבות של הבמאי המופלא חסרות ב"קשרי דם", בעיקר בכל הקשור ליחסים בין אישיים. למתח בין האחים יש אמנם הצדקה נאה בעלילה (וגם קלוז'ר יפה לקראת הסוף), אבל שאר הקשרים המשפחתיים והרומנטיים לא מקבלים עיגון עלילתי נאות, וחבל. עם משך הקרנה של 144 דקות, אפשר היה לטפל בזה כמו שצריך.
בסיס העלילה, שעושה שימוש בקונפליקט נדוש, מוביל את הסיפור למקום ידוע מראש: עימות בלתי נמנע בין האחים. אי לכך, הדרך אל אותה ההתנגשות היא-היא עיקר הסרט, ולמרות שחלק מהפניות בעלילה נראות כבר מרחוק, הרבה לפני שמגיעים לסיבוב עצמו, אפשר בהחלט ליהנות מהנסיעה.
קונפליקט משפחתי שעומד במרכז העלילה היה יכול להפוך בקלות למלודרמה שתפרוט על כל נים רגשי, אבל "קשרי דם" מדלג על המשוכה הזו. העלילה מתקדמת בצעדים מדודים, וסוטה כל אימת שקתרזיס מסוים נראה באופק. הסיפור הולך ומסתבך והמציאות שבה חיים הגיבורים הופכת מדכאת למדי. כולם נתקלים במבוי סתום, גם אם לרגע היה נדמה להם שהם עלו לרגע על הדרך הנכונה. אפילו סצנת הסיום לא מעניקה לבלוטת הרגש סיפוק מלא.
המבע הקולנועי של קאנה מאופק בהתאם. הוא מרבה לסיים סצנות בפייד-טו-בלאק, שבדרך כלל גם גודע התרחשויות מסוימות בעודן באיבן. הקטיעות
קשה להגיד שאוון או קוניס (וגם מריון קוטיאר, בת זוגו לחיים של קאנה) נותנים כאן את הופעת חייהם. לקוניס המבטא לא תמיד יושב טוב, ואוון – שבדרך כלל מנפק תוצרים טובים יותר – נראה מגושם מדי, כמעט חסר הבעה לפעמים. קרדאפ דווקא עושה עבודה טובה בתור המלפפון החמוץ, נוכח מצבו המתדרדר.
עם טיפול משופר בדמויות, עריכה מעט מהודקת יותר והפתעה רצינית או שתיים בקו העלילה, "קשרי דם" היה יכול להעפיל למקומות גבוהים. בתצורתו הנוכחית הוא סרט טוב, וזהו. אפשר להתנחם בזה שמילה קוניס נמצאת בשנותיה היפות ביותר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם