זמן לגיבורים: פיט דוהרטי ומהפכת הרוקנרול
לקראת בואו של דוהרטי לארץ מספר נתי הירש, סולן להקת "פרנקי והאלטר אגוז", על השפעת סולן הליברטינז על הדור הצעיר של הרוק הישראלי ובכלל
עוד בתרבות:
טל פרידמן עוזב את ארץ נהדרת
זקני צפת חוזרים לימי התיכון
פול סיימון נעצר בעקבות אירוע אלים
גם הזכירו בין היתר רומנים מתוקשרים עם דוגמניות-על (היי קייט מוס), קראק עם איימי וויינהאוס ומכות על הבמה. גם הסטייל האופנתי הייחודי לפיט, עם הכובע הנצחי והסיגריה בפה, חזות של אמן מיוסר-תמידית – אלו הם תמיד הדברים הראשונים שעולים לנו בראש כשאנחנו חושבים על פיט דוהרטי. ללא ספק - אישיות הפכפכה וכל מה שנאמר הוא גם נכון.
אבל אני רוצה לשים בצד לרגע את כל זה, כי בינינו, זה כבר משעמם. בתור נציג שנתון 91', מאחרוני הדורות שעוד היו מזפזפים ל-MTV 2 כדי להתעדכן על הדיבור המוזיקלי העולמי האחרון, מאלה שהיו מחפשים להקות בקטגוריית החברים של אמנים אהובים עלינו במייספייס כי לא באמת היה לנו מושג מה אנחנו עושים ולאן הולך העולם הזה, אני רוצה להפנות את תשומת לבכם לפיט שלי - המוזיקאי, המשורר.
בתחילת שנות האלפיים התחילה תנועה מיוחדת ברוקנרול האמריקאי שהתקשורת כינתה "new rock n' roll revolution". בין הלהקות הפועלות ניתן למנות את קווינז אוף דה סטונאייג', שהוציאו את ""Rated R המופתי ב-00', את היא יא יאז, את הסטרוקס עם אולי אלבום העשור הקודם הטוב ביותר של הז'אנר "Is This It", וכמובן הווייט סטרייפס, ששיכללו את המילה מינימליזם ברוק הגאראז'י המחוספס שלהם ב-"White Blood Cells".
זה היה רק עניין של זמן עד שהאנגלים, קנאים תמידית למקום הראשון בעולם הרוקנרול, יציגו תשובה הולמת. התשובה הזו הגיעה בצורת הליברטינז.
אם אינדי היה פעם, בקצרה, להקה שפועלת ללא סוללת יח"צ מטורפת וחברת תקליטים ענקית מאחוריה, ה"אינדי-רוק" הוא שילוב מוסיקלי די פשוט של פוסט-פאנק, גאראז' ולעיתים קצת הארד רוק. הלהקות הללו לא המציאו את הגלגל, הן רק השכילו להזכיר לעולם שהגלגל הזה שנקרא רוקנרול, עדיין חי ובועט, אם רק נרצה בכך. כל מה שאתה צריך זה גיטריסט שפורט מספיק מהר על הגיטרה, ומשהו מעניין להגיד.
והו אלוהים, כמה שהיה לליברטינז להגיד. על דירות שכורות בלונדון, חלומות שבורים ורומנים קצרצרים. על הערס הלונדוני הטיפוסי והפאנקיסטים החדשים והאופנתיים למדי (מה שנקרא היום - אתם מוכנים לזה? - היפסטרים), הערצה עיוורת ללהקות שאף אחד לא מכיר, ועל כמה שקשה להיות טינאייג'ר שקפץ פתאום לעולם הבגרות ללא חגורת הצלה ("נבעט לפינה הילד שנזרק אל העולם, והעולם בעט פאקינג הרבה יותר חזק", מתוך "Can't Stand Me Now" ההמנוני). את כל זה הם הצליחו להביא בהצלחה יתרה באלבום הבכורה שלהם "Up The Bracket" ב-02'.
ההיכרות הראשונית שלי עם הליברטינז הייתה בכלל ב-04', אז הם כבר הוציאו את אלבומם השני "The Libertines". הגיע זמנם של גיבורים חדשים להגיח מבריטניה. האטרקטיביות המוזיקלית של הליברטינז בעיניי, תמיד הייתה הסאונד ה"מפגר" שהם הוציאו מהגיטרות שלהם. כי כשאתה מקשיב לריף הפותח של "Begging" מהאלבום הראשון, אתה יודע שהם לא עבדו עכשיו יומם וליל על ה"סטיירוואי טו הבן" של שנות האלפיים, את מי זה מעניין בכלל? יש לי משהו להגיד, ואני פשוט אפרוט את הדבר הראשון שיוצא לי על הגיטרה ואני אגיד אותו. וזו הצורה הראשונית והכנה ביותר שמוזיקאי יכול להביא מעצמו.
זה גם לא מפתיע שזה היה הקו המוזיקלי עליו הם הלכו באותם שנים, בהתחשב בעובדה שכשקארל באראט (סולן וגיטריסט הלהקה ולא פחות כריזמטי מדוהרטי) פגש לראשונה את פיט, הוא לא ידע בכלל לנגן. האקורדים הראשונים שפיט פרט אי פעם על הגיטרה כנגן סמי-מקצועי, היו כבר בהופעות הגרילה של הליברטינז בדירות שכורות של חברים (או אנשים שהם בכלל לא הכירו) בלונדון.
זה ניכר גם בכישורים הווקאלים של שני הפרונטמנים. לקארל היה את הקול הערב לאוזן, זה שבנעימות שר על בחורה שמתפרקת לעיני העולם ועל סיכות הביטחון שלו שאינן מספיקות בכדי להדביק אותה חזרה ב-"What Katie Did" – אבל פיט היה ה"עצבן" האמיתי. ה"ג'וני רוטן" של הליברטינז, אם תירצו.
אתם מסוגלים לדמיין כמה משחרר היה הסאונד הזה לילד שמהרהר במחשבות על קריירה מוזיקלית? לעזאזל הטכניקה, לעזאזל פיתוח קול! תנו לי רק להתאמן על הריף הפשוט הזה ב-"Vertigo", וכשאני אכתוב שיר, המילים שיצאו לי מהפה כבר יוכיחו שאני שווה משהו.
גם בבייבישמבלס, הרכבו השני והנוכחי של פיט, הוא שמר על קו מוסיקלי דומה. "Delivery" ו-"Fuck Forever" הם הוכחה חותכת לכך שהמנונים צריכים להיות קליטים, קצרים ולעניין, ואין יותר מרקיד ומהנה מזה.
השינוי המעניין באמת מוסיקלית שפיט עבר בקריירה שלו, הוא עם אלבום הסולו שלו "Grace/Wastelands" מ-09'. אחרי שהגיחו הארקטיק מאנקיז לעולם, התשובה המשכנעת השנייה ל"ניו רוקנרול רבולושן" של בריטניה, היה מעניין לעקוב אחר שורת האמנים הללו והשינויים המוסיקלים שהם בוחרים לערוך. הראשון והמוצלח מכולם בעיניי בעשור הקודם, היה האלבום המופתי של אלכס טרנר ומיילס קיין בהרכב ה-"Last Shadow Puppets" שלהם, עם עיבודי פופ סיקסטיז גרנדיוזי ותזמורת נגנים קלאסית שלמה מאחוריהם.
יש משהו משובב לב בשיר שהמבנה שלו פופי לחלוטין, ו-50 כינורות מאחורה מייצרים אוירה אפית. דוהרטי הלך בקו הזה באלבום הסולו שלו. לאחר שהוכיח שאכן מדובר במשורר מיוחד במינו, מצא דוהרטי צינור חדש להעביר דרכו את המסרים, וגם הסיפורים היו חדשים לחלוטין. השירים כבר לא היו עלינו, גם גדלנו קצת מאז. הנושאים הפכו לסבתא שעברה שתי מלחמות עולם ב"1939 Returning", הגבר הבריטי הנצלן והנבזי ב-"A Little Death Around The Eyes", ואפילו שיר תנ"כי אחד על סיפורה של שלומית בת הרודיאס. באלבום הזה יש גם שיתוף פעולה רוצח עם גרהאם קוקסון, גיטריסט בלר, והכל בניצוח הפקתי של סטיבן סטריט (שעבד גם עם הסמית'ס).
אז כן, התמונה בראש של רוק אייקון כשל פעם, כשרוק עוד היה חדש ומרענן, יכולה להיות רומנטית בהחלט. וכן, רכילות היא עסיסית וסרטוני קראק עם עכברים ואיימי וויינהאוס (תהא נשמתה צרורה בצרור החיים והגלגל"צ) הם מצחיקים ומרימי גבה. אבל ב-30 לאפריל וב-1 למאי (כן, אני אהיה בשתי ההופעות), אני הולך לחזות בגיבור גיטרה מהדור שלי. זה בהחלט היה זמן לגיבורים, וגם היום לא יזיקו לנו גיבורים כמותו.
אני הולך לחזות במוזיקאי, אולי לא בחסד עליון אבל פאקינג מוזיקאי, ומעל להכל - משורר. כי רק משורר כמותו יכול לכתוב את השורות "האם יהיה זה אדיב או אכזרי מצידי לא לומר את שעל ליבי במקום לפגוע בך / וצלצולי אזעקה מרעישים כאשר את אומרת שליבך עדיין מצלצל לצידי/ האם תסלחי לי? אינני שומע עוד את המוזיקה". אם יהיה לנו מזל, אולי הוא יפנק אותנו בביצוע לשיר הזה.
פרנקי והאלטר אגוז עומלים בימים אלו על אלבום הבכורה שלהם ויופיעו ב-24 למאי במועדון הגגרין, תל אביב
היכנסו לדף הפייסבוק של nrg תרבות
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם