בחזרה לניינטיז: אביב גפן הפציץ בנשף רוק
בחורות בביקיני? תשכחו מזה. אביב גפן הוכיח שוב בנשף רוק מוצלח ומהודק שמקדם המכירות הטוב ביותר הוא נוסטלגיה. גם ביפי קליירו כמופע חימום (!) ושיתופי פעולה עם החברים של נטאשה ואביתר בנאי על הבמה תרמו להצלחה
עוד בתרבות:
"סרט לגו": הנאה בנויה לכל המשפחה
זאטוט בן שלוש שר "עטור מצחך"
ערוץ הכנסת מסתלבט על הח"כים
והלא מה הדבר הכי חזק שיש לאביב גפן? קהל מעריצים גדול ונאמן. קהל כזה ששומע את שיריו ומתרפק על ימיו הצעירים יותר, ימים בהם עוד טרח לחפש אחר משמעות החיים ופשוט נהנה לסבול. הקהל הזה מחפש את אביב הישן, הרבה לפני הגרסה שקיבלנו ב"דה וויס", הרבה לפני ניסיונות הפופ-אלקטרוני החדשים (או איך שלא תקראו לזה).
ועדיין, את הקריירה המפוארת של אביב - איש, ולו שונאו הגדול ביותר, לא יכול לקחת ממנו. השאלה שמתעוררת היא איך אנו מבקשים לשפוט את המופע - בהתאם לרלוונטיות ולייחודיות של אביב כיוצר היום, או בהתאם להלך המופע עצמו? כפי שניגשים לפתור בחינה אמריקאית מבלבלת, חשוב מאוד לחדד את הסוגיות גם הפעם – כי התשובות לשתי השאלות מנוגדות בעליל. הסבר בהמשך.
מצד אחד, יש את אביב שעולה לבמה עם שירו החדש "עולם חדש", שיר שמרגיש מבית היוצר הפופי של עברי לידר עם מילים סתמיות וסאונד אלקטרוני סתמי עוד יותר (שלא עשה חסד גם לשיר הישן, "על הכנרת בזריחה" שהיה הבא בתור). מצד שני, רגע אחר כך אביב מבצע את השירים "מיליארד טועים" ו"השיר שלנו" – וזה כבר סיפור אחר לגמרי...
אז האם אביב היה מצליח בתור יוצר עם הסחורה העדכנית בלבד? או שמא פשוט זוכרים לו "חסד נעורים"? התשובה די ברורה. אביב ידע זאת היטב כמובן, שכן מבין קרוב ל-30 שירים שביצע, רק חמישה בערך היו חדשים. אין ספק שהקהל נהנה ליל אמש, אפילו בטירוף. אך האם אותו קהל ילך להופעה אינטימית של אביב שמבצע רק את חומריו החדשים? ספק גדול.
אם לשפוט את הנושא לגופו של עניין, המופע עצמו, התמונה נראית אחרת. אביב סיפר שהוא נרגש מאוד ושמדובר במופע הגדול ביותר שלו – לא שנזקקנו
פתחו ראשונים את המופע היו הצמד גיא ויהל, ואחריהם עלתה הלהקה המוערכת ביפי קליירו שנתנה בראש, גם לחלק הארי של הקהל שכלל לא זיהה אותה (כבוד). ואשר לשירים של אביב? כמו בהופעה של שלמה ארצי, הקהל שאג כאילו אין מחר; "מקסיקו", "אור הירח", "עונות", "בוכה על הקבר"... "אהבנו", שחוזר לרוק הקלאסי המוכר והאהוב שמזוהה עם אביב, היה הביצוע הנאמן ביותר למקור. לא שהקהל לא העריך את השירים האחרים ואת האורחים האחרים שקפצו לבקר, כמו מארינה מקסימליאן בלומין שצעקה ב"לילות לבנים" והותירה את הקהל המום, או שלומי שבן שהגיע לנגן קצת על פסנתר כמו שרק הוא יודע.
אה, ועוד לא דיברנו על שיתופי הפעולה, עם החברים של נטאשה (בחיי, איזה חשק להופעה שלהם זה עשה!), ועם אביתר בנאי ("אותיות פורחות באוויר" היה דואט נהדר). בין לבין הייתה מחוה של אביב לאריק אינשטיין עם השיר "יומן מסע" שלהם, פלוס קטע וידאו משותף ישן שהוקרן ברקע, וגם שיר קשה על אבא יהונתן – "כאב על כאב", והקדשה אישית מהבמה אליו.
בקיצור, היה שמח, מוקפד וכיפי. הקהל שילם, וקיבלת תמורה בהתאם שהתבטאה באיכויות מופע, שלל אורחים ומופע ארוך מצד אביב שהופיע קרוב לשעתיים וחצי ברצף. כן, טיפה ארוך מדי – אבל רק בגלל שכבר התעייפנו מלשיר.
מה שכן, אם להיפרד ב"רגע של הרהור" - עם איכותיות מופע שכאלה, ליווי של אחת הלהקות הטובות בארץ, אורחים מדהימים כמו להקת ביפי קליירו, אביתר בנאי, החברים של נטאשה ואהדת קהל מתרפקת – האם השאפו האמיתי מגיע לעשייתו הישנה של אביב או לעובדה שהוא מצליח לתחזק/להחיות אותה עד היום? ובכלל, האם זה משנה? כמו כל דבר בחיים, תלוי באיזה עיניים מביטים בזה.
היכנסו לדף הפייסבוק של nrg תרבות
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם