ראשי » תרבות » במה

"הצוענים של יפו": האנתולוגיה של נסים אלוני

יותר מארבעה עשורים חלפו מאז בכורת "הצוענים של יפו", אבל המחזה הצבעוני מאת נסים אלוני נותר רענן כשהיה. הפקה חדשה של תיאטרון החאן מחזירה את ההצגה ההיא לחיים

הסופר האיטלקי המפורסם אומברטו אקו ניסה פעם לפצח את סוד קסמו ארוך השנים של הסרט הקלאסי "קזבלנקה". במאמר בשם "קזבלנקה, או: הקלישאות חוגגות", הוא טוען בין היתר שמה שהפך את הסרט לנצחי הוא עובדת היותו מוצף בקלישאות ובמיתוסים. "שתי קלישאות גורמות לנו לגחך, מאה קלישאות מרגשות אותנו", הוא כותב, ומוסיף: "קזבלנקה הוא לא רק סרט אחד, הוא סרטים רבים. הוא אנתולוגיה".

גם "הצוענים של יפו", המוצגת בתיאטרון החאן בבימויו של יוסי פולק, היא לא הצגה אחת אלא אנתולוגיה. יש בה כמעט מכל נושא, ז'אנר או מוטיב שתוכלו להעלות על דעתכם: גורל מול בחירה חופשית, יחסי הורים וילדים, גלות, פליטות, שואה, היחס בין אמנות לחיים ובין חוק לצדק, תקשורת המונים, סרטי בלש, סרטי מאפיה וגם דב אחד עם תת־מקלע.

כל אחד מהנושאים הללו יכול היה לפרנס בכבוד שלושה מחזות לפחות, וכולם ביחד מסתחררים בקרוסלה המרהיבה, המדהימה והמצחיקה שכתב לנו נסים אלוני ז"ל. לרגעים נדמה שהבמה עולה על גדותיה מרוב רגש, והקהל מצדו נדבק בדרמה. בשורה שלפנינו שני צופים מבוגרים החלו להתקוטט למי שייכת משענת היד שבין המושבים, ואני מצאתי את עצמי מגיב למתרחש באותו אופן שבו היה מתנהג, בהגזמה, כל צופה תיאטרון: עם יד שמכסה את הפה הפעור בפליאה והנאה.

וזו, בקצרה, עלילת המחזה: זארא הצוענייה (גי'טה מונטה המהפנטת) כרתה ברית עם תומס היהודי (אריה צ'רנר), שלפיה אם ישרדו את מחנות המוות הנאציים הם יחתנו את צאצאיהם זה לזו. אלא שמריולה (נילי רוגל), בתה של זארא, לא הסכימה לגורל המוכתב ועמדה להינשא לאחר. סמול (אריאל וולף), הגבר שלו הובטחה, רוצח את החתן המיועד.

הזמן הוא שוב ערב חתונה, סמול נמלט מבית הסוהר, והמשפחה הקטנה, שהורכבה טלאי על טלאי, מתכנסת במועדון זינגרה היפואי שאותו מנהל תומס ובו מככבות זארא ומריולה. עוד נמצאים במועדון: מנחה־ליצן־זמר (ניר רון), תזמורת של איש אחד (גרשון וייסרפירר), צעירה אנגליה (יעל טוקר), גברת מוזיקנט (אודליה מורה־מטלון) ושאר טיפוסים, כולם מגולמים בצורה נהדרת על ידי צוות השחקנים.

כל החבורה ממתינה בחרדה ובהתרגשות להופעתו הצפויה של סמול, שיתבע את המגיע לו על פי ההסכם. סביבם מתרוצצים גם לזר (יהויכין פרידלנדר), רב־פקד על סף פרישה, ודני קובזא (יואב היימן), כתב צעיר שגדל בשכונה היפואית הקטנה ונחוש לשדר לעולם את התפתחות העלילה המסתעפת במועדון וברחובות שסביבו, כפי שמדגימה התפאורה היפה שעיצבה נטע הקר, הכוללת בין השאר פנסי רחוב מרקדים וקופסאות שחורות מסתובבות.

העלילה המסעירה היא רק פן אחד בכתיבה של אלוני. משלימה אותה השפה הייחודית שלו, שלא התיישנה מאז הבכורה ה"הבימה" ב־1971, אז גילם את סמול יוסי פולק, הבמאי של ההפקה הנוכחית. כמעט כל משפט שנאמר בהצגה יכול להחזיק כפתגם, מכתם או מטבע לשון, ולכל דמות יש סגנון משלה. סקרסלה רפה השכל מדבר גששית (אלוני כתב וביים מערכונים לגשש החיוור), ארז שפריר מקסים ומרגש, ומספק בתפקידו אתנחתות קומיות.

יוסי עיני מצויין בתפקיד בוגו הצועני, אבל אי־אפשר להתבלבל. הוא מדבר "יוסי בנאית" (אחד משחקניו הקבועים של אלוני, שגם עבד אתו על תוכניות יחיד), ואכן, את בוגו בהפקה המקורית גילם בנאי. בכל מקרה, תענוג לשמוע אותו מגיש משפטים כמו "ים, ים, כמה ים, ובטח יש עוד...", או: "אז מי פה בינינו יכול להגיד למה דב בוכה, כשכולנו מלמעלה עד למטה בוכים בכל הזדמנות על החיים האלו, היפים, המרים, שעפים כמו עשן סוג ב' מארובה של אנייה עם אנטנות מקולקלות".

אבל אלוני לא משאיר אותנו עם האנטנות המקולקלות ומציע: "מה זה הכל מלבד הצגה? מוות, מוות. אז בשביל זה הצגה — נגד, נגד".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...