אביב הגיע, אבל מאיפה?
מרק אוכלים או שותים? מה זה "לאשורו"? ואיך אומרים בעברית קולקצייה? מיזם משותף של nrg-מעריב והאקדמיה ללשון העברית ייתן לכם מענה על השאלות הללו ועל רבות אחרות
עוד בתרבות:
קבלו במתנה את האלבום החדש של שלומי שבן
בין קודש לרוק: היוצרת שמחפשת תשובה במוזיקה
הקליפ החדש וההזוי של ליידי גאגא
והפעם, לרגל בוא העונה הפרחונית, קבלו מענה לשאלה:
אביב הגיע, אבל מהו מקור המילה?
המילה אָבִיב מוכרת כבר מן התנ"ך, וככל הנראה היא קרובה למילה אֵב (בנטייה אִבּוֹ, כמו לֵב־לִבּוֹ). אֵב פירושו צמח צעיר ורענן, ומכאן גם צעירוּת ורעננוּת. המילה אֵב נזכרת בתנ"ך פעמיים: "הֲיִגְאֶה גֹּמֶא בְּלֹא בִצָּה, יִשְׂגֶּא אָחוּ בְלִי מָיִם?" שואל איוב (ח, יב), ומשיב: "עֹדֶנּוּ בְאִבּוֹ לֹא יִקָּטֵף וְלִפְנֵי כָל חָצִיר יִיבָשׁ" – צמח שאין לו מים
השורש אב"ב משותף לכמה לשונות שמיות, ובכולן יש לו משמעויות הקשורות בצמיחה. כך למשל באמהרית, שפתם של רוב העולים מאתיופיה, המילה אַבֶּבָּה פירושה 'פרח'. שמה של בירת אתיופיה – אדיס אבבה (Addis Abäba) פירושו 'פרח חדש'.
בימינו, כאשר הפסח בַּפֶּתַח, הילדים שרים את שירם הוותיק של בלהה יפה וידידיה אדמון "אביב הגיע פסח בא". אך בימים שבהם נָחוג חג הפסח בפּעם הראשונה לא היה שיר כזה יכול לבוא לעולם, מפני שהאביב לא היה עונה מעונות השנה. היום מקובלת חלוקת השנה לארבע עונות: קיץ, סתיו, חורף ואביב. החלוקה הזאת מושפעת מן החלוקה בלשונות אירופה, המבוססת על אקלים שיש בו ארבע עונות ברורות. אך באזור שלנו יש למעשה שתי עונות – קיץ וחורף – כפי שנאמר בספר בראשית: "עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ" (בראשית ח, כב).
בתנ"ך אינו אלא מילה נרדפת לחורף – עונת הגשמים: "כִּי הִנֵּה עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ" (שיר השירים ב, יא). ואילו במקורו אינו עונה כלל, כי
לפי המילונים רק בימי הביניים – בעברית של חכמי ספרד – החלו להשתמש במילה אָבִיב לציון עונת השנה שבין החורף לקיץ, וזו גם המשמעות הרגילה של המילה בימינו.
מעניין לציין שבעברית החדשה נפגשו שני ביטויים המקבילים בתוכנם: על אדם שמת בגיל צעיר אפשר לומר בהשראת הפסוק באיוב שהוא"נקטף באבו", ובהשפעת לשונות אירופה אפשר לומר שהוא "מת באביב ימיו".
נסיים בנעימה אביבית יותר – שני בתים משירו של חיים נחמן ביאליק "קומי צאי":
קוּמִי צְאִי, אֲחוֹתִי כַלָּה,
קוּמִי צְאִי, קוּמִי צְאִי –
בְּשׂוֹרַת אָבִיב לָךְ הֵבֵאתִי:
מֵאֲחוֹרֵי גֶדֶר גַּנִּי
נִרְאָה צִיץ, נִרְאָה צִיץ,
נִשְׁמַע קוֹל הַדְּרוֹר עַל־בֵּיתִי.
[...]
עָבַר חֶסֶד־אֵל בָּאָרֶץ
עַל כְּנַף־אוֹר, עַל כְּנַף־אוֹר –
וּבַפְּלָגִים נָפְלָה רִנָּה:
אָבִיב בָּא! אָבִיב בָּא!
לִבְלְבוּ בַגָּן הָעֵצִים,
הַדֻּבְדִּבְנִיָּה הִלְבִּינָה.
[...]
(ערכה תמר כץ, על פי "רגע של עברית" מאת רות אלמגור־רמון ששודר בקול ישראל).
---
נהניתם? בכל שבוע נציג שלוש תשובות לשאלות בענייני לשון. באתר האקדמיה
תוכלו לקרוא עוד תשובות רבות, אך אם יש לכם שאלה ולא מצאתם את מבוקשכם, אתם מוזמנים לשלוח אותה אלינו לכתובת Lashon@maariv.co.il, וייתכן שצוות האקדמיה יידרש גם אליה.
עוד ב"מענה לשון":
מה ההבדל בין עברית תקנית לעברית תקינה?
איך פונים לקבוצה שרובה נשים?
דתי או דתייה? מהי הסיומת הנכונה?
היכנסו לדף הפייסבוק של nrg תרבות
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם