נוסטלגיה בלבד: דיפ פרפל מזדקנים
מי לא רצה להיות איאן פייס בתור ילד: אין ספק שזו סיבה מספיק טובה לבוא להופעה של הלהקה האגדית. אבל בינינו, הגיל עשה את שלו
אז נכון שריצ'י בלקמור כבר מזמן לא על הגיטרה והקלידן הממגנט, ג'ון לורד, לא איתנו לצערנו והקול של איאן גילן לא אימתני כמו בסבנטיז, אבל זה עדיין 'סמוק און דה ווטר' שגם בלי ללמוד גיטרה, ידענו לנגן מתוך שינה.
איאן גילן בהופעה בתל אביב
צילום: נמרוד סונדרס
ההופעה הייתה טובה, אבל לא מדהימה
צילום: נמרוד סונדרס
זה לא היה אתמול קהל של רוקרים צעירים שמילא את היכל נוקיה. היו שם הרבה שיערות לבן, פנסיונרים, אנשים ששמעו את דיפ פרפל בימים שבהם צלחנו את התעלה וליקקנו פצעים.
דיפ פרפל הייתה בימים ההם כמו לד זפלין, כמו הרולינג סטונס. אז נכון שהיום, בגיל 68, גילן כבר לא רץ על הבמה בשיער ארוך, אלא יותר בקטע של הליכה קלילה, אבל רוג'ר גלובר עדיין מדליק בתלבושת הפיראט ופייס, גם בגילו המתקדם, עדיין מכה חזק על התופים.
הוא נתן שם סולו כמו פעם, בחושך, עם מקלות מאירים כשהמעריצים בוהים בעיניים נוצצות. איפה כל הילדים של היום, שילמדו קצת איך עושים זאת נכון.
הקהל הכיר חלק מהשירים בעל פה, בטח את הלהיטים הגדולים. ראיתי לידי אנשים עוצמים עיניים ושרים, נזכרים בימים רחוקים שבהם הייתה מוזיקה אחרת. צלילים שהיום לרבים ישמעו מיושנים, אבל בשביל חלק מאיתנו הם דרך חיים. אין כמו רוק אמיתי, שיוצא ממעמקי הבטן.
בזמן ההדרן פרץ לבמה מעריץ שחיבק בחוזקה את הסולן איאן גילן. לקח כמה שניות עד שהמאבטחים הצליחו להשליט סד. גילן נראה מעט המום, אבל לא איבד את העשתונות
זו הייתה הופעה טובה, לא מדהימה. אין מה לעשות הגיל עושה את שלו. לא היו את האנרגיות של פעם וגם לא את 'צ'יילד אין טיים', המיתולוגי. גילן, עם כל הכבוד, כבר לא מסוגל להגיע לגבהים המטורפים של הקלאסיקה ההיא.
אבל כשסטיב מורס, הגיטריסט, התחיל את הצלילים הראשונים של 'סמוק און דה ווטר' כולם בהיכל כבר היו על הרגליים, בטראנס מוזיקלי. יש תמורה לאגרה.
זו היתה אחת ההזדמנויות האחרונות לראות את החבורה המפוארת בפעולה. כמה הם עוד יוכלו לסחוב, שנה, שנתיים, חמש? הזדמנות לספר לנכדים אני ראיתי את איאן פייס מתופף ואתם לא.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם