על שואה, סקורסזה ורדיוהד: המלחין קז'ישטוף פנדרצקי שובר מוסכמות
הקומפוזיטור קז'ישטוף פנדרצקי הגיע לארץ כדי לנצח על הרקוויאם הפולני שלו בשבעה קונצרטים שונים. בראיון מיוחד הוא מספר על הקשר של יצירותיו לשואה, על חתירה לשינוי בעידן שמרני ועל המעריץ ג'וני גרינווד, גיטריסט להקת רדיוהד
עוד בתרבות:
התינוק שרוצה להיות סופרמן
השומן הנהנתן של בית חולים הדסה
עמיר בניון נגד ברק אובמה
ב-1948 פרסמה הממשלה הרוסית את צו ז'דאנוב, צו האוסר על מלחינים לכתוב מוסיקה 'פורמליסטית': מוסיקה אותה הגדיר המשטר הקומוניסטי כאינטלקטואלית, שאינה פונה לרגש. אולם 'פורמליזם' היה לא יותר מאשר מושג נבוב שנועד לשלוט בחיי התרבות.
מאז מלחמת העולם השנייה, הייתה פולין תחת השילטון הקומוניסטי. מה שאמור היה לגבי אלה חייב גם את אלה. ב-1956, לאחר שנים בהם החניק המשטר הסובייטי את חיי התרבות בפולין, נחנך 'פסטיבל הסתיו' בווראשה, למוסיקה עכשווית. הייתה זו התשובה הפולנית לפסטיבל דארמשטט ודונאואשינגן הגרמנים. מהקולות הבולטים בפסטיבל היה הקומפוזיטור הפולני קז'ישטוף פנדרצקי: "המוסיקה שלי הייתה פועל יוצא מאסטתיקת ז'דאנוב הרוסית. היינו נגד זה. רציתי לכתוב מוסיקה שונה".
המוסיקה של פנדרצקי (נ. 1933) הייתה ועודנה פורצת דרך בחדשנותה. בשנות ה-60 הלחין פנדרצקי את אחת היצירות החשובות במאה ה20: 'שיר קינה על קורבנות הירושימה'. זו הייתה יצירה מהפכנית בכל קנה מידה, במיוחד באופן הטיפול שלה בכלי מיתר: נקישות, חבטות והסתמכות על רבעי טונים: "זו למעשה יצירה אלקטרונית, אבל לכלי מיתר, זה היה הרעיון".
השפעתו של פנדרצקי חוצה גבולות וסגנונות: הוא אחד הקומפוזיטורים היותר מוערכים בעולם ואגדה בימי חייו. כל סטודנט למוסיקה לומד את היצירות שלו. למעשה בעקיפין, הקהל הרחב מכיר את יצירותיו, שכן במאים רבים בחרו לשלב אותן בסרטים: ויליאם פרידקין ב'מגרש השדים', סטנלי קובריק ב'ניצוץ', מרטין סקורסזה ב'שאטר איילנד' ורבים אחרים. כאורך הגלות היא רשימת הפרסים ואותות הכבוד שהורעפו עליו – בין השאר שלושה פרסי גראמי.
מחדרו שבמלון הוא בוחן את הנוף התל אביבי הזר לו. הפריט היחיד היוצא דופן בחדר הוא הפסנתר החשמלי הניצב ליד הדלת, בו הוא מסתייע בתהליך ההלחנה.
פנדרצקי הגיע ארצה על מנת לנצח על אחת מהיצירות החשובות שלו 'הרקוויאם הפולני' עם הפילהרמונית הישראלית. הוא יעשה כן בשבעה קונצרטים שונים ברחבי הארץ.
כל אחד מהפרקים ב'רקוויאם הפולני' של פנדרצקי מייצג אירוע אחר בהיסטוריה הפולנית של 50 השנה אחרונות: סולידריות עם עובדי מספנה שנהרגו במרד נגד הממשלה בשנות ה1970, רצח הקצינים הפולנים בקאטין, מותו של הקארדינל וישנסקי או מרד גטו וארשה.
הרקוויאם, אותו החל להלחין ב-1981, מייצג התרחקות מהסגנון המוקדם והנועז יותר של שנות ה-60: "אני משתעמם לאחר כמה שנים מכתיבה באותו הסגנון. כתבתי את מה שרציתי לכתוב ועברתי הלאה. סגרתי את התקופה הזאת".
זה היה תהליך ארוך?
"אני לא ממהר – הלחנתי יותר ממאה יצירות, כך שאני לא חייב למהר ולהלחין יצירה נוספת. לוקח זמן להלחין יצירות משמעותיות. אבל בדרך כלל אני מלחין מספר יצירות בו זמנית".
אחד הפרקים ברקוויאם הפולני שלך מתייחס ליהדות פולין.
"פרק יום הדין (דיאז אירה) מוקדש למרד בגטו ורשה. פרגמנט מסויים בפרק מתייחס גם לחיסול הגטו בעיר הולדתי דמביצה אותו אני זוכר מילדותי. הבית שלנו היה ממוקם בסמוך לגטו – למעשה השקיף עליו – זה היה החצר האחורית של הבית שלנו. אבל למעשה יש לי שלוש יצירות המתייחסות להיסטוריה של היהודים בפולין. במיוחד ה'קדיש' אותו הלחנתי לפני 3 שנים. וגם 'שבעת שערי ירושלים'. זו אחת היצירות היותר חשובות שלי".
כאחד מחלוצי האוונגארד, מה יחסך לנושא?
"בשנות ה-60, האוונגארד היה הסגנון האובליגטורי, כולם כתבו כזאת מוסיקה. אבל עדיין, זו הייתה מוסיקה מאוד מוגבלת".
מה יחסך למלחיני אוונגארד אחרים?
"בולז, שטוקהאוזן, ולואיגי' נונו: הם כתבו מוסיקה אחרת. בתחילה היינו חברים. ואז לא – מכיוון שהלכתי בכיוון שונה והם נשארו באותו הסגנון. אחרי בערך 10 שנים אני הלכתי לכיוון אחר. המוסיקה שהלחנתי בשנות ה60, לא יכלה להיות כל כך פופולרית כמו המוסיקה המאוחרת יותר שלי".
האם זה מהווה שיקול?
"לא - סברתי כי הסגנון המלודי יותר דורש המשכיות. הקולגות
האם בדידות, גם במובן רחב יותר מהווה תנאי הכרחי ליצירה?
"כל אמן הוא למעשה בודד – אם אתה רוצה לאמר משהו שונה ממה שאחרים אומרים. אתה לא יכול להיות תלוי בדעתם של אחרים. למעשה, אתה צריך להיות נגד האחרים".
אפילו שיתפת פעולה עם ג'וני גרינווד מרדיוהד.
"סיפרו לי שהוא אומר בראיונות שהוא מאוד מושפע מהמוסיקה שלי. אז הזמנתי אותו לקראקוב להיפגש איתי. השמעתי לו יצירות שלי והוא החליט לכתוב מענה ל'פולימורפיה' שלי. הוא גם אירגן שני קונצרטים – אני רגיל לכאלף אנשים בקונצרט ובגדאנסק נכחו 50,000, מכיוון שהוא מאוד ידוע. אבל הם הקשיבו למוסיקה הזאת. כתוצאה משיתוף הפעולה איתו החל מעין רנסנס ליצירות המוקדמות שלי".
מאילו מלחינים אתה מושפע?
"ברוקנר וסיבליוס. אני פשוט מעריץ את ברוקנר, הרבה יותר מאשר את מהלר, אגב".
איך זה מרגיש לדעת כי תחייה לנצח?
"בזה אני לא בטוח כמובן. אבל בסדר, אני מאוד שמח. היום המוסיקה שלי מובנת – אבל זה לא היה כל כך קל".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם