אורי שכיב עילג אבל זכאי, תאשימו את משה פרץ; אחינועם ניני לא Cool, תעיד אפילו סבתא שושנה; נעם רותם אותנטי ורגיש, תתכוננו להתרפקות נוסטלגית; ואריאל זילבר איבד את זה, כמו חברי להקת משינה, יקירי המדור. סינגולר רוקד את ריקוד המכונה
קשה לאמוד את מידת הנזק שהשיר הזה, על כל הסובב אותו, גורם לתעשיית המוזיקה בישראל, אבל לא צריך יותר משתי אוזניים כדי להעריך שמדובר במכה קשה במיוחד. אורי שכיב, כשלעצמו, הוא לא הבעיה. הוא בסך הכל בחור צעיר וחמוד, בעל קול פעמונים, שנקלע לתוכנית גילוי כישרונות ("אקס פקטור") שבה פרגנו לו השופטים, חזור ופרגן, על כך שלהבדיל ממתמודדים אחרים בתוכנית הוא כותב ומלחין את שיריו בעצמו, כך שהעובדה שהוא מוציא את הסינגל הזה, פרי עטו, מובנת מאליה. העובדה ששירו הוא ערימה של קיטש אובר-סנטימנטלי, פשטני ועילג - הן ברמת הטקסט הבוסרי בקטע רע ("יום אחד מספיק להיות בלעדיך כדי להבין את האחת / כמה ימים יעברו עד שתביני שעשית טעות שהלכת") והן ברמת הלחן ה"משובט", כפי שמכנה זאת רמי פורטיס.
אז נכון, רכיב הוא בחור מאוד צעיר, דרכו עוד לפניו, ומן הראוי להתייחס אליו במידה כלשהי של עדינות וסלחנות. מצד שני, אף על פי שהוא כתב, הלחין ושר את השיר הזה, לא הוא אשם במה שאוזנינו סופגות כאן. האשמים האמיתיים בכך הם: משה פרץ (מקור ההשראה הבינוני של רכיב), טל שגב (שעיבד את השיר בדרך הכי משעממת שאפשר, כמו תמיד) וכמה מאות אלפי מעריצים מהפריפריה שלא מבינים כלום וחושבים שכך אמורה להישמע מוזיקה טובה. הם האשמים. רכיב זכאי. שחררו אותו.
רועי דותן, עד למעלה
יש איזו תפיסה מקומית, מוטעית ומטעה, שאומרת ש"מוזיקאי רציני" חייב להיות אדם כבד ראש, מבואס, חבול ועייף מהחיים, שמבצע את שיריו בהשראת קרעכצים של פנסיונר. לפעמים זה הגיוני ונכון – אחרי הכל, אי אפשר להתייחס בקונוטציה שלילית לסגנון הכתיבה, ההלחנה והביצוע של ברי סחרוף, גבריאל בלחסן ועמיר לב, למשל - אבל עדיין, יש משהו בעייתי בעובדה שבאסה קיומית נחשבת כאן לחלק אינטגרלי מההגדרה של "מוזיקאי רציני". ליתר דיוק, בכך שיוצר מוכשר שלרוע מזלו נולד אופטימי וטוב לבב נידון, כמעט בוודאות, ליחס מזלזל מצד תל אביבים שמגדירים את עצמם "מביני עניין". אין שום סיבה הגיונית לכך שליוני בלוך, לדוגמה, יש תדמית פחות איכותית, פחות רצינית, מזו של שלומי שבן. זה הכל שטיפת מוח של גלגלצ. ולא, גם אין שום סיבה שרועי דותן – בין הקולות הבודדים שמייצגים את צדו המואר של הרוק התל אביבי – הוא לא שם ידוע בסצנה כמו גבע אלון או עמית ארז ה"רציניים". נטייתו הטבעית של דותן לדיסטורשנים בגוון פופי, לשירה בקול צלול וגבוה, לכתיבה פשוטה ועניינית ולחיבור לחנים קליטים ומנענעי ראש היא לא ממש בשורה חדשה: גם ב"פנקייק" וב"המועדון" הוא התייחס כך למוזיקה, וגם אז התוצאות היו נפלאות, אבל הקהל המקומי, שהורגל למשהו אחר לגמרי, לא לגמרי ידע כיצד לאכול אותן. לזכותו של דותן ייאמר שהוא לא מוותר: השיר החמוד הזה, מתוך אלבום הבכורה שלו כאמן סולו, ממשיך באותו הקו בדיוק. תרצו, תאכלו. לא תרצו, אל תאכלו. אף אחד לא מכריח פה אף אחד אחר ליהנות מהחיים.
נעם רותם, אורות וצללים
הדכדוך שעליו דובר בביקורת הקודמת מאפיין גם חלק מיצירתו של נעם רותם מאז שפסקה פעילותה של "קרח 9". זו, אגב, גם הייתה הסיבה לכך שהמדור התלבט האם להתייחס ל"נשורת", הסינגל הקודם שרותם הוציא מתוך האלבום חדש שלו, ולבסוף החליט לוותר עליו. רותם, בקווים כלליים, שמר שם על פרופיל נמוך למדי, הגיש את השיר דרך האנדרסטייטמנט, תוך התכתבות סגנונית עם פזמון הנדודים "Everybody's Talkin' at Me" (שיר הנושא בסרט "קאובוי של חצות"), והציג בכך את צדו האישי, האינטימי, שקיבל ביטוי נרחב באלבום המצוין "עזרה בדרך" (2007). בכלל, רותם יודע להעביר את האמת הפנימית שבו גם בעזרת שקט מתוח - שיריו אף פעם לא נשמעים עייפים ולאים – אבל כשהוא מגביר את הווליום קורים אצלו דברים גדולים באמת. למשל, "קראת לי קין", "עזרה בדרך" (השיר), ועכשיו גם "אורות וצללים", המונע על ידי ויברפון, תיפוף של רוק אצטדיונים, טקסט ציורי ודרמטי, וכמובן, הקול החם והעגול של רותם. ברגעים מסוימים, השיר אף מעלה ויצים של זיכרונות נעימים מהלהקה ההיא, שעשתה בריטפופ בעברית. היה כיף אז, בשנות התשעים, אין מה לומר - אבל עכשיו, בזכות דבקותו של רותם בכנות רגשית ומוזיקאלית, כיף אפילו יותר.
אחינועם ניני, לא Cool
לאחינועם ניני אין שום סיבה לדאוג בעניין הזה: אף אחד בעולם הזה - כולל סבתי היקרה שושנה, בת ה-91 – לא חושב שהיא זמרת Cool. ובכל זאת, למען הסדר הטוב, כדי שאנשים לא יבלבלו חלילה בינה לבין קורטני לאב, היא מוציאה עכשיו שיר שנקרא "לא Cool", וכדי להבהיר את העניין עוד יותר היא פותחת אותו במילה "אני". השיר, כשמו כן הוא, באמת לא קול, אפילו לא טיפה, אבל כן עשוי קצת אחרת, עם עיבוד של אר-אנד-בי ג'אזי וקצבי, מאוד לא אופייני לניני ומאוד כן נשמע כמו שירי פופ פסאודו-מערביים שמדינות מהגוש הסובייטי לשעבר שולחות לתחרות האירוויזיון בשנות האלפיים. כלומר, זה שונה, אפילו הרפתקני במושגים של הזמרת הממלכתית והבינלאומית, אבל עם זאת מיושן, שטחי, מולחן ברישול, כתוב כלאחר יד, ונשמע, בגדול, כמו משהו שניני ושותפה ליצירה גיל דור חנטרשו יחדיו באולפן אחרי לילה של יום מפרך, ולבטח השתעשעו תוך כדי זה כהוגן ופרקו עול. מיותר לציין שזה בסדר גמור: גם לאנשים טקסיים וייצוגים שכמותם מגיע להיסחף קצת לפעמים ברוח שטות. כל עוד אף אחד לא חושב להשמיע את זה ברדיו, הכל Cool.
אריאל זילבר, בקעת הירדן, סיפור הצלחה ישראלי
ניגש, אפוא, לעניין שלשמו נתכנסנו - הסינגולר הקודם. הוא עורר פולמוס ער בפייסבוק, שעסק, רובו ככולו, בהכפשת שמו הטוב של כותב שורות אלה. נכון, כותב שורות אלה טועה בעצם ייחוסו של הפולמוס לאותו סינגולר, שכן מה שבאמת עורר אותו היה תגובתה של היחצ״נית נידר עוז, יד ימינו של מפיק המופעים הנודע שוקי וייס, ולמען האמת, כותב שורות אלה לא יודע מי עוד, חוץ ממנה, קורא את הטור הזה. מה שהוא כן יודע, בוודאות גמורה, זה שאין לו עכשיו שום סיכוי לקבל ממנה כרטיס לפיקסיז.
מכל מקום, ומבלי להיכנס לפרטים (כולם פה יודעים ללחוץ על לינקים, כן?), או לחפור שוב בסוגיה השחוקה "מדוע אסור לכתוב על מוזיקאים ישראליים מה שמותר לכתוב על מוזיקאים זרים?", אנסה להשיב לה, ליובל בנאי, למייקל בנסון, לטל פרידמן, לכתב המוזיקה לשעבר אור ברנע (שוודאי יקבל כרטיס לפיקסיז בטבעת הזהב) ולכל שאר החברים הנפלאים דרך ביקורת על השיר הזה של אריאל זילבר.
אבל קודם לכן, אם אפשר, וידוי קצר: הקסטה הראשונה שקניתי בימיי חיי מכספי האישי הייתה קסטה של משינה. ״העמותה לחקר התמותה״. זה היה בשנת 1990. עברו מאז 24 שנה ועדיין לא שמעתי אלבום רוק ישראלי יותר טוב מהאלבום המבריק, המדהים והחד פעמי הזה. אהבתי אז את משינה עד כדי פצע מדמם במרפק ידי השמאלית, שנחבטה במסילת החלון שבחדרי בזמן שהשתגעתי בפוגו של ״מכונית״. גם היום אני מחזיק ממשינה להקת הרוק הישראלית הטובה ביותר בכל הזמנים, כולל כוורת, בנזין, החברים של נטאשה, תיסלם ושמיסלם (רק אתניקס, לדעתי, טובה ממשינה, אבל קשה לסווג אותה כלהקת רוק).
עם זאת, נכון לנקודת הזמן הנוכחית, משינה היא בהחלט לא להקת הרוק הטובה בארץ. להפך. כן, היא יותר גרועה אפילו מלהקת פיוז׳ן. מה שקורה עכשיו עם משינה כלהקה ועם חלק מחבריה כאמני סולו (יובל בנאי, מייקל בנסון ואבנר חודורוב) - ואני אומר את זה ממקום של צער עמוק ואמיתי - לא שונה ממה שקורה עם אריאל זילבר: הם איבדו את זה. קורה. אנשים מאבדים את זה לפעמים. גם אנשים טובים. לו ריד, לדוגמה, בחור שעשה דבר או שניים בחייו, איבד את זה לחלוטין באלבום שהוציא עם מטאליקה, וכמותו גם אריאל זילבר, שאיבד את זה כשהחל לערבב בין מוזיקה לימין קיצוני, והגיע, לבסוף, אל הדבר המוזר הזה, שנראה ונשמע כמו מסיבת פרידה ממושיקו, איש התחזוקה המסור של המרכז הקהילתי ״שאגת האר״י״ בקריית ארבע, שיוצא לגימלאות. יובל בנאי, מייקל בנסון ואבנר חודורוב איבדו את זה ברגע שבו הפסיקו להתעניין במציאות המשתנה סביבם, ועתה הם נשמעים כמו אטארי מקולקל. זו לא בהכרח קטילה, אגב. ייתכן שיש אנשים שמתחברים לצליל של אטארי מקולקל. אני לא. הכל עניין של טעם. שום דבר אישי. שום דבר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם