"בואו לאכול איתי" חוזרת, וטוב שכך
העונה השנייה של הריאליטי "בואו לאכול איתי" אולי לא תשיג את המתחרות מהערוץ השני, אבל תעשה לכם חשק לרוץ למקרר
הערוץ הראשון הוא לא ערוץ 2 וגם לא 10 וכדאי לו לשמוח בעובדה הזו. אם הוא יכול להראות בזמן צפיית שיא תוכנית על חיי הלוטרות באגמי אלסקה, או תוכנית שבה אנשים מדברים על דברים ברומו של עולם ולא על קאבר בינוני לשיר ים תיכוני - למה לו להיות אחר? מוטב לנצל את הפריבילגיה של האנדרדוג.
"בואו לאכול איתי" היא דוגמה נהדרת להבנה שלפעמים עדיף להיות דוד ולא גוליית. העיבוד הישראלי לתוכנית הבריטית הצליח לעשות את מה שכל הערוצים האחרים עושים מדי יום: תוכנית ריאליטי, אבל בקטן. כמה טוב שכך.
עדיף להיות דוד ולא גוליית. בואו לאכול איתי
יח''צ
הפירה האחרון של אבא
ב"בואו לאכול איתי" משתתפים מדי שבוע חמישה בשלנים, כאשר בכל יום מארח אחד מהם את חבריו לארוחה שהכין במו ידיו ובמו מטבחו (שאותו אף אחד לא מנקה במקומו). המשתתפים מצטופפים בסלון המארח, יש להם מה להגיד על האוכל, על המפיות וגם על השנדליר. בסוף הארוחה כל אחד ייכנס למונית וייתן ציון למארח, לאירוח ובעיקר למנות שנאכלו. כעבור חמישה ימים וארוחות ייאספו הנתונים ויוכרז המנצח. בתוכנית כולה יהיו עשרה סבבים - בלי משתתפים קבועים, בלי SMS או מסכים מתרוממים - רק תחרות פשוטה על האוכל הכי טעים ופרס צנוע של טיסה לאיטליה.
אז נכון, גם לתוכנית הזו ילוהקו אנשים עם ביטחון עצמי על גבול המופרז ומודעות עצמית על גבול הדני דין, אבל מאחר שכאן הכול קטן יותר, ביתי ועממי יותר, נטול פלסטיק ונוצצים, נטול סופרלטיבים נשגבים על עגבניות שמתגעגעות לבוראן (ע"ע אייל שני ב"מאסטר שף"), הכול הופך נעים וטוב לב. הדמויות יכולות להיות קצת מוגזמות אבל הן לא מפסיקות להיות אנושיות.
העריכה מאפיינת כל אחד מהם: "הפסיכופט", "ההונגרייה", "הקצינה" - אבל אין התעקשות לדבוק בסטריאוטיפים, ואם משהו משתנה מסביב לשולחן מיד נזנח האפיון לטובת המציאות. התוכנית לא מתעקשת ללחוץ שוב ושוב על העבר העגום של הדמויות, לראות אותן מייבבות מעל סיר הניוקי כשהן נזכרות בפירה האחרון שעשה להן אבא לפני שנטש אותן לאנחות.
בניגוד לסדרות הריאליטי שבהן מרוממים את המתמודד, מרעיפים עליו תארים שלא מגיעים לו וגורמים לו לחשוב שהוא באמת בגודל של מסך מרובה מטרים, "בואו לאכול איתי" לא מבטיחה לאף אחד שהוא יהיה סלב. מקסימום יצחקו עליו קצת למחרת במכולת. אין מלבישה, אין הוד רוממות מזויף, אין אפילו נסיעה לתל אביב, רק בתוך אותה העיר - גבול תקציב המוניות של הערוץ הראשון. על אווירת הריאליזם הציני מוסיפה הקריינות שמלווה את הפרקים, לפעמים קצת באובססיביות אבל כמעט תמיד בחן, וכשכל הציניות הזאת מגיעה בקול של שי אביבי - הכול הופך להיות מצחיק יותר.
ליל הסדר של השכנים
וכמו שעל המתמודדים לא מפוזר אבק פיות נוצץ, כך גם על התוצרים הקולינריים - האוכל נראה טעים בדיוק כמו זה שאוכלים בבית. אם חוויית הצפייה בתוכנית כמו מאסטר שף היא ריור, הפעם יש באמת סיבה לרוץ למקרר כי אולי נשאר גולש משבת.
ההכרזה על המנצח מתרחשת על רקע כתוביות הסיום. עד כדי כך רגע הניצחון לא חשוב. הקסם הגדול של הסדרה והתענוג שהיא מספקת לצופים נמצא בטראשיות הקלה, בהומור הציני, בדמויות המעט הזויות ובדינמיקה הכל כך מתבקשת שמתרחשת תמיד כשמכנסים חמישה אנשים שונים מסביב לשולחן אוכל אחד. אז נכון שליל הסדר שלכם לא ממש מצחיק אתכם, אבל תחשבו כמה משעשע יכול להיות לראות בטלוויזיה את זה של השכנים.
בואו לאכול איתי, א-ה 19:20, הערוץ הראשון
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם