הטריק השיווקי של אמינם
הקריצה של אמינם לאלבומו המצליח היא לא יותר מתעלול שיווקי, בדיוק כמו שיתוף הפעולה עם ריהאנה, אבל הוא ממש לא צריך את זה
"The Marshall Mathers LP", אלבומו השלישי משנת 2000 שהקנה לראפר שלושה פרסי גראמי, נחשב ליצירה המגובשת ביותר שלו ומכיל את כל מה שטוב ורע באמינם. האמרות הפוגעניות וההשתלחות בקרובים אליו (אשתו ואימו), בקהילה הגאה, בסלבריטאים, בקהל שלו ובכל דבר שזז תפסו את הזרקור לצד האשכבה לאלטר-אגו 'סלים שיידי' ופינוי הדרך למארשל מאת'רס, חשיפת הזהות האמיתית שלו, אם תרצו. הירידות על חשבונו והכנות המלאה שהציג לאורך האלבום הפכו אותו לקלאסיקה – כזו שתמיד תיזכר כאלבומו המשמעותי ביותר.
כעת האלבום זוכה לחלק שני, שלא מהווה המשך ישיר, לדבריו. האווירה דומה והתכנים מתכתבים אך אין כמעט אזכורים לאלבום ההוא מלבד הקריצה הנוסטלגית שמקבלת העטיפה לאלבום ההוא מפעם.
העובדה ש-"The Marshall Mathers LP 2" אינו המשך ישיר לאלבום הראשון מוכיחה לנו שאמינם שוב מתבדח על חשבוננו: הוא מודע לחלוטין לעובדה שהמעריצים הוותיקים ירוצו לשמוע את הסיקוול, והמבקרים יהיו חייבים לתת יחס מכובד להמשך של אלבום כל כך אהוב. אם היינו מרגישים שעבדו עלינו ומדובר באלבום סביר ולא מעבר, אין ספק שהיינו מאוכזבים מהבחור – אלא שהגימיק לא בא לחפות על אלבום פחות טוב. למעשה, מדובר באלבום הטוב ביותר שלו מזה הרבה זמן, כזה שמכיל את כל מה שהיינו מצפים ממנו ויותר.
כבר עם הפתיחה העוצמתית, "Bad Guy", אמינם יורה לכל הכיוונים עם שבע דקות שמחולקות לשתיים: בשתיהן מורגשת לחלוטין השפעה אלקטרונית עכשווית על ההפקה שתהיה ערבה לאוזן עבור חובבי המיינסטרים, אך מהר מאוד הוא חוזר לימים עברו עם בתים מהירים וסיפורים שבונים את היצירה.
הראפ המזוהה עם אמינם מורגש לכל אורך האלבום. לצד לא מעט רצועות שקטות יותר ("Legacy", "Stronger Then I Was") ברצועות כמו "Rap God" אמינם יורה לאוויר 97 מילים ב-15 שניות, מה שאומר 6.5 מילים בשנייה בממוצע. אין ספק שיש לבחור הרבה להגיד, וגם כאן הוא לא מפחד לצאת על כל מי שעומד בדרכו, ועל הדרך גם על מי שטוען כי הוא מכר את נשמתו לאלוהי הריהאנה ("או, הוא יותר מדי מיינסטרים / ככה זה כשהם מקנאים, זה לא היפ-הופ, זה פופ הם אומרים").
וכאן באמת מגיעה השאלה הגדולה – האם מארשל מאת'רס זקוק לאמנים כמו ריהאנה, סקיילר גריי ונייט רואס כדי שיקשיבו לו? "The Monster" עם הזמרת הברבדוסית לא מחדש הרבה ונוגע בפופ בצורה הברורה ביותר מתוך כל שירי האלבום, בנוי טוב אך לא מתקרב להמנוניות של "Love The Way You Lie" מהאלבום הקודם.
לכאורה לא ברור למה הוא זקוק לריהאנה, אך למעשה התשובה נמצאת בקונספט האלבום עצמו. בעולם ה-EDM שלנו, בשנת 2013, גם עם אלבום מצוין ביד אמינם חייב כמה גימיקים כדי שיקשיבו לו. אין לו תלבושות חושפניות, קליפים שערורייתיים או אפילו סקנדלים שלא שמענו עליהם כבר (הוא צבע שוב לבלונדיני, אם זה נחשב, או מעניין מישהו) – מה שיש לו ביד זה רק את הראפ, וכבר לא בטוח שזה מספיק. לכן, כל פלטפורמה שתחשוף אותו לעוד קהל בשלב הזה מבורכת.
האלבום מציג את הכוח של הישירות, מחזיר את הקצב לתמונה ומחדש לא מעט גם בגזרת הצד הבוגר של הראפר, חשיפה מעניינת. מדובר ביצירה מגובשת ורלוונטית, שמצליחה להתכתב עם עולם המוזיקה של ימינו ובמקביל לא לנטוש את המקורות או לאכזב את המעריצים הוותיקים.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם