מי סופר: שחר מריו מרדכי במסע להפלת השלטון
שחר-מריו מרדכי (38), משוגע על כלבים (אבל פוחד מהכלב של השכן), מאוהב בגליל ובעיקר חולה על החוּלָה. הולך שבי אחר איטליה, מתגעגע תמידית לחורף (גם כשחורף) "כי סערה שבחוץ נותנת פרופורציות לסערות שבפנים", מתעדכן אובססיבי במפלס הכנרת כל בוקר. לאחרונה ראה אור ספר שירה חדש פרי עטו, "מי בעניין שלנו" בהוצאת עם עובד. ספרו הראשון, "תולדות העתיד" ראה אור בהוצאת אבן חושן
איך נולד הספר?
"אחרי 'תולדות העתיד' השתבללתי. לא כתבתי כחמישה חודשים. הזרז שהשיב אותי לכתיבה בא בדמותו של מוחמד בועזיזי. באמצע דצמבר 2010 הצית את עצמו בועזיזי, ירקן תוניסאי שנשבר לו מהתעמרות השלטונות בו, כששוב סגרו לו את דוכן הירקות, שממנו התפרנס בדוחק. בינואר 2011 נכנע בועזיזי לכוויות, ובמותו הצית את זעמו של העם התוניסאי. המהפכה בתוניסיה גררה אחריה 'עריפת ראשי שליטים' בלוב, מצרים, תימן ומלחמת אזרחים בסוריה. במשך כחודשיים לבשתי את דמותו של בועזיזי. הוא לא הניח לי. דמותו הלכה לישון איתי בלילה ופניו ניבטו אלי מן הראי בבוקר. כאילו בעל כרחי הייתי הוא.
השיר 'מוחמד בועזיזי' ראה אור ב'מקור ראשון' בחג החירות 2011. כעבור שלושה חודשים פרצה מחאה בישראל. וכך התרקמה לאיטה השאלה שניקרה במוחי: מי בעניין שלנו. זה היה מעין המשך טבעי לשיר שחתם את ספרי הקודם ('עוול', כס"ו) ולשיר הנושא, 'תולדות העתיד'. שניהם דיברו על ההתעמרות של השלטון בנתיניו, אלא שהקריאה לפעולה נעלמה מהם או נצבעה בצבעי הסוואה. כאן עלה הצורך לשבור כיוון. שבירת הכיוון באה לידי ביטוי, כאמור, גם במישור החברתי וגם במישור האישי".
מהו הספר האהוב עליך?
"יש תחרות קשה בין "שיר השירים" שחדר למחזור הדם שלי, לבין 'לטענת פֶּררה' של אנטוניו טאבוקי האיטלקי. לשניהם השפעה על יצירתי, אבל כאן אספר על טאבוקי. על רקע הדיקטטורה הסלאזארית בפורטוגל, ברא טאבוקי גיבור ספרותי בלתי נשכח. פררה, עורך מוסף תרבות בעיתון ערב, מעדיף להימנע ממעורבות בנעשה בארצו ומתגדר בדלת אמותיה של הספרות, כשאט-אט הוא נשמע לצו הלב ועובר מהימנעות לפעולה, ומגלה את כוחה של הספרות בפקיחת עיניים. העיתונות, שפררה הוא חלק ממנה, שותקת נוכח מותם של אזרחים בידי המשטרה והשירותים החשאיים. גם הכנסייה והאקדמיה עומדות מנגד.
אין פה "התקפה חזיתית" של העלילה, אלא "כרסום סבלני" שאט-אט מאיר את פררה כ'אנרכיסט אינדיווידואליסט. והרי גם במציאות, מלמדת ההיסטוריה, רמיסת זכויות אדם מכרסמת לא פעם באופן הדרגתי וזוחל. זהו תמרור אזהרה לכל חברה. גם לחברה שלנו. המהפך, שמתגשם בחייו של פררה, אמור להתרחש גם בתפיסת הקורא. כוחו של טאבוקי כמספר הוא בעבורי לא פחות מפלא ספרותי".
איזה שיר אתה מצטער שלא אתה כתבת?
"ברגע זה אני חושב על 'פעם כשהירח' של דנה לובינסקי. שיר מופלא על חוויית בית הספר של תלמידה מנקודת מבט בוגרת. 'בחדר ריק מן העולם/ ניסו להכין אותנו אל העולם...לא ידענו דבר על שערוריית האחד'. נו, למה לא אני כתבתי את זה? וישנה עדי קיסר המופלאה, שקִבצה את חבורת 'ערס פואטיקה', ובתוכה תופעות פואטיות מרשימות כמו רועי חסן וישראל דדון. אני לא תמיד מסכים איתם, אבל מרגיש איך ראשי נערף כשהם קוראים את שיריהם".
איזה ספר מונח כרגע ליד המיטה שלך?
"הייתי אומר שאצלי המיטה מונחת לרגלי ערימת הספרים. אמנה ארבעה ספרים מתוך הערימה. במחלקת הפרוזה: 'שושה' של יצחק בשביס זינגר. ספר מופלא. סופר גאון. במחלקת השירה: שלושה מרשימים. 'בית בחיק הלילה' של בכל סרלואי, שנעה בין אור לחושך, בין המבהיל למקווה. יש בספר גיוון מרשים מבחינה פואטית ותמהיל מופלא של השפעות - וולך, וויטמן, מקורות יהודיים ועוד. 'בעוד אלף ימים' של גלית סליקטר, שמשרטטת מהלך פואטי בין השיר הפותח, שבו היא מתבקשת 'להגביר את קולה', לבין השיר החותם שמסתיים במילים 'כדי לחיות'. בין לבין שב וחוזר (בגלגולים שונים) מוטיב ההתרסקות, וכל המפולות מתנקזות אל השאלה "למה אני מכבידה על העולם ברצוני לחיות'. ב'תן למפלצות בשקט' של יובל פז נוגעת ללב דמותו של הילד שהמשורר היה/הינו, והכמיהה 'לצלצל את שמחת ההפסקה'. זה שב ומופיע - מבעד לעיני האיש הבוגר - עם היגדים מצמיתים שמבהירים כיצד הילדוּת והבגרות הן שני משחקים שונים (זה 'של הדשא הרך' וזה 'של הבטון הקשה')".
איזה ספר נהנית לקרוא ומעולם לא העזת להודות בכך?
"ספר ויקרא. רצף של דינים, חוקים, מצוות ואיסורים. על טומאה וטוהרה. מאד רשמי ואינפורמטיבי, אבל לוכד תפיסת עולם קדומה".
איזה ספר לא קראת ומעולם לא העזת להודות בכך?
"כל ספרי קניוק. כולם מדברים על קניוק, ואני שותק. אז תודה ששחררתם אותי מהשתיקה שגזרתי על עצמי".
איזה ספר ילדים הכי נצרב בך?
"לא קראתי ולא קראו לי ספרי ילדים בילדותי. אבל מרגע שלמדתי לקרוא, התאהבתי בסיפורי תנ"ך מאויירים לילדים. אחד מהם עדיין מתנוסס בגאון על המדף העליון של הספרייה הביתית שלי, ובהרף עין מחבר אותי לילד שהייתי. אני זוכר שבספריית בית הספר היסודי קראתי את 'בת מונטסומה', ושנשביתי בקסמו".
עם איזו דמות בדיונית היית מתחלף ל-24 שעות?
"מעדיף דמות אמיתית: רבי יוחנן, אבל ל-24 שעות מאד ספציפיות, אלה שקשורות בריש לקיש. ולשנה? ריש לקיש".
מי האדם שהכי השפיע על הרגלי קריאה שלך?
"לא אדם. ארגון. צה"ל. רק בשירות הצבאי התחלתי לקרוא באופן עקבי ורציף, ומאז אני לא יכול להפסיק. אז אולי באמת 'הפרחים לצה"ל'".
מה המקום הכי מוזר שקראת בו?
"על גבול ישראל-לבנון. ישבתי בעמדת שמירה במוצב שנקרא אז גנליס. לצדי מאג, מכונת ירייה חדשה, עטופת ניילונים. הבהרתי למפקד שלא עברתי הכשרה במאג ושאיני יודע להפעילו. הוא פטר את טענתי ב: 'אם יבוא לך חיזבאלונר, תקרע את הניילונים, תקרא את ההוראות ותירה'. ההוראות שעממו אותי, אז עברתי מהר מאוד לספרים".
טקס
הנשיא ירום הודו
ראש הממשלה, כבודו
שר הביטחון ואיש סודו
הרמטכ"ל- רעד קל – וזה שאני לא מזהה לידו
הדרג השליט וכל צמרת הפיקוד
(וכאן אני מתחיל ללכת לאיבוד);
מפקדי הכוחות המזוינים, כל המצטיינים
בבנין כוח, בשימור כוח, במינוף כוח, בניהול כוח, בהפעלת כוח
של המערך התומך והלוחם
אין לי כוח כושלאמאשלכם
למלחמות המזוינות שלכם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם