הפרלמנט
דוד ליפשיץ ("ארץ נהדרת") מודה שהם בכלל לא מנסים לעשות תוכנית בועטת. אפרים סידון ("ניקוי ראש") משוכנע שיש סיבה טובה לכך שהימין לא מייצר סאטירה נושכת. ועוזי וייל ("החמישיה הקאמרית") מצליח למצוא נקודת אור בתעשיית הריאליטי המטמטמת. שלושה מבכירי התסריטאים בישראל מדברים בגילוי לב על טלוויזיה, על פוליטיקה, על הומור ועל כסף, ומצליחים להגיע רק לקונצנזוס אחד: התוכנית שבכותרת
"המרוץ למיליון" או "החמישייה הקאמרית"? במה תוכלו לצפות גם בחלוף שנות דור, ב"החרצופים" מנוחתם עדן, או בכוכבים הגדולים של "הישרדות"? תהיה התשובה אשר תהיה, אפרים סידון, עוזי וייל או דוד ליפשיץ כנראה חתומים עליה. שלושה כותבים. סידון (67) היה שם ב"ניקוי ראש", " זהו זה", " קרובים קרובים" ו"החרצופים" המיתולוגיות; וייל (49) שותף ל"החמישייה הקאמרית", "הרצועה" והעיבוד הישראלי ל"המשרד" ; ליפשיץ (38) התחיל ב"חלומות בהקיציס", המשיך ב"ארץ נהדרת" ובדרך קפץ ל"זוהי סדום".
אין ישראלי שלא מכיר את העבודה שלהם. את השמות שמאחוריה - קצת פחות. למעשה, אלה שלושה דורות של טלוויזיה. מסידון דרך וייל עד לליפשיץ. לראיון הם הגיעו כדי לדבר על טלוויזיה. על ריאליטי, דרמה, קומדיה, ייצוא סדרות ופורמטים, ועל שוק מקומי מצטמק ומיטלטל כספינה טרופה. אבל לפני הכל, סאטירה. הסטטוס-קוו כרגע: כולם מצעפים עיניים לכל אזכור של ניקוי ראש, החמישייה, החרצופים. בדיוק אותם "כולם" רואים ארץ נהדרת ומבטלים על תקן "זהו, נגמר להם". נוסטלגיה מתבקשת או קוטריות מאוסה?
"הערגה לניקוי ראש היא במירכאות, וזו בעיקר נוסטלגיה", פותח סידון. "כל אחד מתגעגע לתקופה שהוא היה צעיר, ואנשים שמתגעגעים לניקוי ראש מתגעגעים לימים שהם היו צעירים יותר. מבחינת האיכות אני לא חושב שזה היה משהו. היתרון הגדול הוא שניקוי ראש נפלה בתקופה שהעם היה מוכן לסאטירה. אחרי מלחמת יום כיפור כולם היו בשוק והיו מוכנים לכל דבר שיפול על הממסד. מעבר לזה, זה היה בתקופה שרשות השידור הייתה רשות חופשית. בלי לחצים פוליטיים, בלי שרים ממונים. היה לה אומץ לעשות דברים שהיום אתה יכול רק להתגעגע אליהם. שום ערוץ מסחרי לא יעשה מה שעשתה ניקוי ראש.
אני לא חושב שהמנדט של ארץ נהדרת, למשל, הוא להיות סאטיריים. הם עושים תוכנית בידור אדירה עם אלמנטים סאטיריים. כותבים מוכשרים, שחקנים נהדרים, אין ויכוח על זה, אבל אני לא חושב שהם קיבלו מנדט להיות תוכנית סאטירה תוקפנית ונשכנית, וסאטירה לא נשכנית היא קצת כמו כלב פודל. אבל שוב, זו לא אשמתם. אני מניח שאם יתנו להם להשתולל, הם ישתוללו בשמחה".
דוד , תגובתך.
ליפשיץ: "זה נכון. ארץ נהדרת באמת לא קיבלה את המנדט לזה וזו לא הייתה הכוונה אף פעם. הרבה פעמים שאלו אותי 'למה אתם לא עושים יותר'. זה לא אנחנו שצריכים לעשות יותר. יש אחרים שצריכים לעשות יותר, ואלה לא אנחנו. התוכנית שלנו - כמו שהיא עולה ומופקת, בשעה שהיא משודרת, עם הילדים שלי שרואים אותה והחברים שלהם והסבא וסבתא שרואים אותה - זו לא הייתה הכוונה".
ניסיתם לבעוט?
"כן. אבל אני חושב שבתוך כל מקבצי הפרסומות, אתה יודע, זה פחות עובד. היו לא מעט מערכונים בוטים. ועדיין, בתוך כל הדייסה הזאת, סיר הצ'ולנט הזה של ערוץ 2, זה קצת קשה. הפעם הראשונה שהבנו את זה הייתה בעונה השנייה, כשעשינו את עוזי כהן וזה הפך לתחפושות לפורים. זה הימם אותנו. הבנו שאתה כבר לא יודע מה בדיחה ומה לא, מה אמיתי ומה לא. זה לא באמת יוכל לשנות הרבה".
סידון : "מעוזי כהן הם עשו בבון והוא הפך לגיבור ציבור. בימי ניקוי ראש פוליטיקאים פחדו מהתוכנית. היו איזה 40 בג"צים נגד התוכנית. פוליטיקאי ידע שהולכים לכתוב עליו איזה קטע - היה שולח עורכי דין, לא היה יוצא מהבית שבועיים, הוא פחד. זה ההבדל. היום כולם רצים לתוכניות סאטירה. לא אכפת להם שידרכו עליהם. בחרצופים הם כבר היו מוכנים לממן בובות, שזה עולה המון כסף, העיקר שהם יהיו בתוכנית".
ליפשיץ : "היום הם רוצים שיהיה עליהם מערכון. היו אלינו לא מעט פניות, מחברי כנסת למשל. היו לא מעט".
וייל : "בחמישייה לא התעסקנו בזה, אולי ברצועה הייתה קצת סאטירה. לא מעניין אותי להחליף את השלטון ממפלגה כזו למפלגה אחרת. זו לא הסאטירה שמעניינת אותי, אף שהיא כן מעניינת את העם באופן ברור. העם רוצה לצחוק על פוליטיקאים. אותי מעניין להסתכל על מצב האדם בעולם ובארץ ועל תופעות חברתיות כאלה ואחרות".
אתה לא חושב שסאטירה עשויה לעזור?
"אני רואה את הטוב ואת הצורך בזה, וחייבים לעשות את זה, אבל אותי זה פחות מעניין. נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי שמשהו השתנה. במקרים קיצונים זה באמת משנה משהו. ניקוי ראש העלו את הליכוד ב-77'".
סידון : "אני לא יודע אם אנחנו העלינו. היה דבר שקראו לו מלחמת יום כיפור, בין דיין לגולדה, שהיה הרבה יותר חזק".
סאטירה ישראלית, עניין של מסורת, קוטלגה תמיד כאגרוף מכוון משמאל. אמנם סידון איש שמאל וליפשיץ סיפר בעבר שהצביע מרצ, אלא שהתוכניות שכתבו לא תמיד היו מזוהות. "ארץ נהדרת דווקא מזוהה עם השמאל מבחינת רוב הציבור", מודה ליפשיץ. "כבר שמו את מולי (שגב, עורך התוכנית, א"ש) במדים של קצין נאצי".
וייל : "אה, אלה לא המדים שלו?"
ליפשיץ : "שלו אחרים. הוא גם בדרגה גבוהה יותר".
האם באמת פורחת הסאטירה בשדות השמאל בלבד או שהיא היחידה, מסיבות כאלה ואחרות, שמקבלת זמן מסך? לווייל אין ספק. "השלטון בימין, אז ברור שהסאטירה מגיעה משמאל", הוא אומר.
סידון: "בתקופת החרצופים, כשברק היה בשלטון, עלינו על ברק. יש אנשים של סימני שאלה ויש אנשים של סימני קריאה. בימין הכל ברור. ארץ ישראל, תורה, העם היהודי - סימן קריאה. בשמאל הכל עם סימן שאלה. אנשים לא ילכו כדי להיהרג, אבל הם מוכנים לפתרון כזה או פתרון כזה ומוכנים לשקול, והם גם לא ילכו להתאבד על הגבעות".
מבחינת הימין, השמאל מוכן לה תאבד בשביל הרעיונות שלו. להחזיר שטחים למשל.
"אצל חרדים אתה לא יכול לצחוק על אלוהים. אתה לא יכול להגיד 'אנוכי ה' אלוהיך, אחת, שתיים, שלוש, ניסיון' זה לא יעבוד. בשמאל אתה יכול לצחוק על כל דבר. אין לך פרות קדושות בשמאל".
אתה יכול לצחוק על פלסטיניות במחסום?
"ודאי שאני יכול. אם תהיה סיבה לצחוק עליהן, אין לי בעיה. מבחינתי אני יכול לצחוק על ערפאת אם הוא מטומטם או על נתניהו אם הוא מטומטם. הייתה לנו הצגה בהבימה, 'נפגעי חרדה', חצי מההצגה הייתה על הטמטום של השמאל".
ליפשיץ : "אני חושב שכשאתה ימני אתה מאמין ברצינות בכל כך הרבה דברים, שעל מה נשאר כבר לצחוק? תראה, העם הזה חי במצב נורא שהוא לא אשם בו. נוצר מצב בזמנו שהיה הכרחי, בשנת 67', וקצת איבדו את הדרך. זה שלאנשים נוח להתעלם מזה ולשקוע ולראות ריאליטי, לתקוף את הערבים ולהגיד 'האיראנים רוצים לעשות לנו דברים', זה מצב נורא. העם פה מסומם".
וייל : "אני קצת חולק על שניכם. יש פה דבר שמתעלמים ממנו לחלוטין, והוא הזהות היהודית של מי שמצביעים לימין. יש פה איזה בלבול בין זהות לבין הצבעה. זה הפך להיות אוטומטי - מי שיש לו זהות יהודית וחי את היהדות, אוטומטית מצביע לימין. זה בלבול מסוכן. יש לו סיבות היסטוריות, אבל חלק מהמגננה האינסופית של הימין כנגד השמאל - אפילו שהם בשלטון כבר 250 שנה והם עושים מה שהם רוצים - היא בגלל חוסר ביטחון בזהות היהודית. הזהות היהודית עדינה ושבירה והשמאל לצערי לא תורם הרבה לזהות הזאת. הוא תורם הרבה לזהות הישראלית, אבל לזהות היהודית אין לו כמעט מה לתרום. לכן יש כדוריות דם לבנות שעולות אצל כל ימני כשהוא רואה סאטירה שמאלנית. מיד הוא נכנס לעמדת מתקפה אוטומטית".
ואולי זה עניין פרסונלי?אנשי טלוויזיה, כותבים בכירים - זו קבוצה שנתפסת כהומוגנית ומן הסתם היא פחות זמינה לכותבים ויוצרים שמגיעים מלב המחנה השני. כשהימין מסתכל על שלושתכם הוא רואה את הברנז'ה, את התקשורת השמאלנית, שנמצאת כאן כדי להבעיר מתחתיו את מדורת השבט.
ליפשיץ: "מבחינת מה שהצופה מקבל על המסך - מדורת השבט היא ריאליטי. אנחנו הקומזיץ הקטן שפותחים בצד, ליד המדורה, כדי לעשות מרשמלו".
וייל : "זה הקומזיץ של המגניבים".
ליפשיץ : "ב'מצב האומה' נורא דואגים לאיזון. זה חלק מהאג'נדה שלהם, שאם תהיה בדיחה שמאלנית, תהיה אחריה בדיחה ימנית".
סידון : "בחרצופים היה לנו לחץ עצום על איזון. אבי כהן לא בדיוק שמאלני והוא ערך אתי את החרצופים, אבל משום מה החליטו שזה שמאלני. כל ביקורת נתפסת כשמאלנית. ברגע שיוצאים נגד הממשלה ונגד הממסד זה תמיד שמאלני. זה נשק של חלשים, ואנחנו חלשים כרגע. תסתכל על התוצאות בכנסת. ברגע שהשלטון יהיה שמאלני, הסאטירה תהיה ימנית".
וייל : "הסאטירה במדינות הקומוניסטיות הייתה סאטירה ימנית. אנטי-קומוניסטית. אם אתה הולך על פוליטיקה אתה הולך על מי שחזק".
בעבר סיפר אחד מכותבי "לאטמה" הימנית על תקופתו ככותב בכמה תוכניות סאטירה. מערכונים על סיטואציות משמאל נדחקו הצדה, טען. כיבוש, אמרו לו, זה לא מצחיק.
ליפשיץ: "אני זוכר שרצינו לעשות בזמנו את גדעון לוי. וגם חשבנו על זה שהוא יגיד 'הכיבוש, הכיבוש'. אבל יש כיבוש. על מה אני אצחק פה? מה מצחיק בכיבוש, זה עם המדים והדרגות שרומס? מה מצחיק בזה? בעונה הקודמת הייתה דמות של ליאת הרלב של ליהיא האשטאג, שהיא לגמרי הריקנות התל-אביבית החילונית. מאוד בוטה. בלי רחמים. וזהבה גלאון גם עשינו. טל פרידמן עשה קריירה על שלי יחימוביץ'".
לאטמה מצחיקים אתכם?
ליפשיץ: "לא, בכלל לא".
וייל : "לא. אבל הם בכלל איומים מבחינת הומור. עזוב אותך סאטירה - הם כל כך מודעים פוליטית, כל כך נלחמים פוליטית, שאתה רואה את הבדיחות שלהם מטר מראש. אני אוהב לחזור לקישון. לפני יומיים ראיתי שוב 'השוטר אזולאי'. בואנה , הייתי עם דמעות בעיניים. גם מצחוק וגם מבכי. ואתה לא יכול להאשים את קישון שהוא היה שמאלני. יש שם איזו ראיית אדם גדולה ושלמה ואמנותית".
סידון : "סאלח שבתי הוא נגד כל השלטון המפא"יניקי, אז מה? אז שמאלני לא יכול לראות את זה וליהנות?".
אנדרסטייטמנט, אבל תמיד שווה לוודא: תסריטאים לא אוהבים ריאליטי. זרקת את השם המפורש וכאילו הצמדת פחית לוף צה"לית לשף ממורמר. זה ייגמר בדם. "באופן אישי אני לא מתחבר, לא אוהב", חותך ליפשיץ. "לא קשור קשת, רשת, ערוץ 10 - לא אוהב את זה. זה נותן עבודה להרבה אנשים, שזה טוב מאוד, אבל זהו".
ננסה לחפש את החיובי. יצאו משם כמה אנשים שהחליקו לשיח התרבותי בארץ.
"בדיוק אמר לי מישהו שבגלל הריאליטי אנשים מרשים לעצמם יותר לדבר כמו דמויות. הם קיבלו לגיטימציה לצורת הדיבור שלהם. אז אולי מבחינת השפה זה כן עושה שינוי. אני לא אוהב לראות את זה. אני לא מצליח להבין את רמת העניין המטורפת שיש לאנשים בזה, ויסלחו לי חבריי שעובדים בזה. לא אוהב את זה. זה שמרני וטרחני להגיד את זה 'לא מזיז לי. הילדים שלי לא רואים 'האח הגדול'. לא מרשה להם. הבן פעם אמר 'אני רוצה לראות מי זה יוסי בובליל'. אמרתי לו 'עזוב, אתה לא מפסיד הרבה'. יהיו להם נושאי שיחה אחרים. שיראו כדורגל במקום, זה מה שאני עשיתי בגילם. הם בכלל לא רואים ריאליטי, לא רק האח הגדול".
וייל : "בהתחלה, בשנה-שנתיים הראשונות, היה בזה משהו מרתק. משהו בשפה הטלוויזיונית של זה היה מרתק. נניח ימי ?פרויקט Y'. טלוויזיונית , זה דיבר בשפה אחרת. אני לא רואה ריאליטי, זה לא מעניין אותי ובזה אני לחלוטין עם דוד, אבל אני כן חושב שלאנשים בריאליטי יש סאבטקסט. נניח, אני רוצה להעיף אותך מהמשחק, אני שונא אותך כי אני אשכנזי ואתה מזרחי או להפך, אבל במקום לדבר על זה אנחנו מדברים עכשיו בפינת העישון על הטלפונים החדשים של סמסונג. אבל כולם יודעים שאני שונא אותך ורוצה להעיף אותך.
זה סאבטקסט, וזה כמעט נעדר מהדרמה הישראלית. הדרמה הישראלית לא מסוגלת ולא יודעת לעבוד עם סאבטקסט. נעדרת תחכום כמעט, ונורא בוטה. היא מתוסרטת, מוסברת, דידקטית. לעומת זאת, כשאתה לוקח עשרה אנשים ושם אותם בחדר, בהכרח אתה מתחיל לזהות את הסאבטקסט שלהם ואתה מקבל עומק מסוים. במובן הזה אני חושב שקל לאנשים להזדהות עם זה, וזה אולי הדבר הטוב.
"הדבר הרע והסוחף הוא המניפולציה הזולה על אנשים. הריאליטי התחיל בתור משהו שיוצא מתעודה והופך אותה למשהו נעים לאכילה ומרתק, אבל זה סחב חזק לכיוון הבורקס. היום ריאליטי הוא סוג של קומדיה עממית או טלנובלה, עם מאפיינים דתיים, גזעניים, סקסיסטים. באופן כללי, כל הכיוון של האנשים והעלילות בריאליטי הם תמיד לכיוון הגזעני, העממי, העדתי, המיזוגני. זה עובד כמו שזה תמיד עבד גם בסרטי בורקס וגם בטלנובלות. הריאליטי החליף את הטלנובלות".
אבל הריאליטי שורד הרבה יותר מהטלנובלות.
"הוא כרגע המלך. כואב הלב, כי אנשים הם הרבה יותר ממה שהריאליטי עושה מהם. גם אנשים שמתבהמים בריאליטי, בסיטואציה אחרת הם יכולים לפרוץ. הריאליטי סוחב לדרמה זולה של יצרים".
סידון : "אין לי בעיה עם הריאליטי אם היה לצדו משהו אחר. אם מתוך שישה ימי שידור היו יומיים ריאליטי, עלא כיפאק. אם היו עוד יומיים של דרמה, סאטירה. אבל ברגע שאתה פותח טלוויזיה ואתה רואה את אלה רצים למיליון ואלה באי או בכפר, ואתה לא רואה דרמה, זו בעיה. מתי הייתה סדרה ממש רצינית או קומית בטלוויזיה?".
"הפרלמנט", "בלתי הפיך", "שטיסל" - רק לאחרונה.
סידון: "'הפרלמנט' הייתה ארבעה פרקים. היו יכולים לעשות כל יום הפרלמנט או משהו דומה אם היו נותנים לזה כספים או מקדישים לזה מחשבה, אבל זה לא חשוב כמו הריאליטי. זה לא חשוב לזכייניות, כי על הישרדות מוציאים פי חמישה כסף מאשר על הפרלמנט".
ריאליטי מביא כפול רייטינג.
ליפשיץ: "לא נכון. זו הנחת עבודה מאוד לא נכונה. 'רמזור' ו'הפרלמנט' הביאו רייטינג מצוין. 'רמזור' הגיע ל-35 אחוזים. יותר מזה, את 'רמזור' ו'הפרלמנט' אתה יכול לשדר אחר כך עוד עשר פעמים. את הריאליטי אתה לא יכול לשדר עוד פעם אפילו אחרי יומיים. בסופו של דבר מה שיישאר מאיתנו, וזה אולי תמים להגיד את זה, הן האמנות והדרמות. אני באמת חושב שאדם יכול להפיק טיפה יותר אם הוא רואה דרמה מאשר אם הוא רואה שתי פרחולות בריאליטי. ואני חושב שכשנותנים פה דרמות והן טובות - אנשים קונים את זה".
פחות חשובה מ"הישרדות". "הפרלמנט"
את שלב ההלם והזעם כבר כמעט עברנו. הז'אנר, גם אם נמתח לכאן או לכאן, קנה לו חסינות בפריים-טיים. בדיעבד נשארה רק בקרת הנזקים. התהליכים וההשפעות של הז'אנר, למשל. הזכייניות, להגנתן, מנפנפות בגיבורי התרבות החדשים שהחדירו לכל סלון. הנה ההומו, הלסבית, האתיופית, הערבייה.
"הם צודקים", קובע וייל.
סידון: "זה נתן גאווה לעדה".
אתיופית שזוכה ב"האח הגדול" היא גאווה לעדה?
סידון: "ההתייחסות של הישראלי הממוצע לאתיופים היא של זה שמנקה וזה שמאבטח. יש לי חברים, שחקנים אתיופים. אפילו להם זה נותן איזה כבוד. כמו שאתה רואה באולימפיאדה שיהודי לוקח מקום ראשון בשחייה. כשאני רואה את 'מקבת' ואני רואה שהשחקנית הראשית היא אתיופית, משהו נשבר. עד לפני שנתיים לא היו עושים את זה. מי היה נותן לאתיופית לשחק תפקיד של מלכה סקוטית? ופתאום אתה רואה על הבמה שחקנית אתיופית. בארץ תמיד היה טאבו".
וייל : "להזיז את המסה הגדולה מפה טיפה לפה, טיפה לפתוח להם את הראש, זה דורש מאמץ גדול ולפעמים זה מה שצריך. זה לא אומר שלא צריך להיות מסביב לזה מאמץ יותר אינטליגנטי. אבל כן, כדי לשנות קונספציה שתקועה עמוק במערכות של אנשים, לפעמים צריך מישהו שיוצא מהסטיגמה ועושה משהו אחר".
ועדיין , הזכייניות אומרות, אנחנו צריכות להרוויח כסף. עזבו אותנו מסוגה עילית.
וייל: "אז אני אגיד לך את התשובה לזה: הן קיבלו זיכיון מהמדינה. הן קיבלו רשות להדפיס כסף והתשלום הוא בכך שהן צריכות לתרום משהו לתרבות של המדינה שהם לוקחים ממנה. קח רישיון להדפיס כסף, תן לי איקס אחוזים של יצירה שתורמת לתרבות של המדינה".
זה מוביל לקומבינות. "אנשים" היא תוכנית דוקומנטרית.
ליפשיץ: "הן צריכות להפיק את הדרמות שהן התחייבו להפיק, ובשביל זה הן קיבלו את הזיכיון שלהן. כי הן קצת בגישה של 'עשינו, הבאנו לכם'. מה זו הפטרונות הזאת? הם לא עושים טובה לאף אחד. הם קיבלו זיכיון. כמו שבנאדם, אם הוא רוצה מחר לבנות בניין, אז הוא צריך לעשות איזה שטח ציבורי עם גינה. למה? כי הוא הולך להרים משהו גדול שישנה את הנוף. עזוב שאתה גם מביא פה תרומה עצומה. כי הדרמות האלה, שכרנו בזה. הם גם נהנים מזה מאוד. ושוב, זה באמת דבר שהוא לא טובה לאף אחד. אני אישית לא מתלונן, אחרי הכל קיבלו את הסדרה שכתבתי והיא צולמה עכשיו, אבל זה באמת דבר שהוא חלק מהמחויבות שלהם.
שמע, הולכים להיות עכשיו ארבעה ימים בערוץ 2 שבהם אנשים הולכים לשיר בטלוויזיה. ארבעה ימים אנשים שרים בטלוויזיה! זה לא נתפס בכלל. עוד מעט ייקחו גם אותי לשיר, כי אין כבר את מי לקחת, נגמר".
שלושתם רואים טלוויזיה ישראלית.סידון משתדל לתפוס כל תוכנית דרמה וקומדיה ישראלית, כי "זה פשוט מעניין אותי ", ליפשיץ כמוהו, אוהב מאוד את "אבודים באסיה", "הרצועה", "עבודה ערבית", " מצב האומה". וייל צופה גם הוא בתוצרת הארץ, ומתמקד ב"כל מה שיובל סמו עושה, כולל פרסומות". שלושתם קדים ל"הפרלמנט" המצוינת אבל הקצרה להכעיס.
ליפשיץ סיים עכשיו לצלם את "שחקן זר", סדרה שכתב, ואולי תמצא את דרכה גם לשוק הבינלאומי, בכפוף לבולמוס העדכני שתוקף כעת את שוק הטלוויזיה המקומי. יחד עם הברכה ותזרים המזומנים, גל מכירות הפורמטים והסדרות לחו"ל מביא איתו גם מרוץ מהיר, אולי מהיר מדי, למי שרגילים לעבוד בתנאי המגרש הישראלי. "אם אתה תאב חיים, זה עוד אפיק שאתה יכול לדבר בו", אומר ליפשיץ. "זה גם דבר טוב. הסדרה שלי, אני חושב שהיא יכולה להימכר".
זה יוצר לחץ עליכם, הכותבים.
סידון: "היום מי שיוצר סדרות יעשה את זה פחות ישראלי ויותר בינלאומי. העברית פחות חשובה ועדיף שזה יהיה משהו כללי שאפשר לתרגם לרוסית".
אתם פוזלים הצידה?
"אני מניח שכן. אבל אהבה היא בכל שפה. אין משחקי מילים וסיטואציות שרק מי שלמד תנ"ך יודע. אלה שיחות של אנשים רגילים. מובן שכל מפיק רוצה משהו שהוא יוכל למכור בעולם. היום, יזם או רשת שרוצים להפיק משהו ולהשקיע כספים, תמיד יבקשו את הממד הבינלאומי".
ליפשיץ : "החלק של התסריטאים קטן מאוד בתוך הדבר הזה, מבחינת הזכיין, התמלוגים, הזכויות. אנחנו גם בטח לא נהיה אלה שנשב ונכתוב את זה בחו"ל".
כשזה מגיע לזכויות, חלקם של התסריטאים בעוגה מצטמצם. לרוב, מרגע השידור או מכירת הזכויות הוא כמעט לא נוכח, ואם נצרף לכך את המשאבים הכרוכים בכתיבת סדרה או עונה בודדת, נגלה לעתים מציאות עגומה. כתיבה כרוכה בתהליך איטי, מסורבל, מייסר, וזמן, אמר פעם חכם קפיטליסטי מעצבן, שווה כסף. "מאז העונה השנייה של 'המשרד', כמעט שנה, לא עשיתי שום דבר", מספר וייל, "עבדתי פה ושם בכל מיני דברים, אבל המון רעיונות עולים, המון דברים שאתה רוצה לפתח, הצעות - ובסופו של דבר שנה חלפה ושום דבר לא קרה. אולי יקרה מחר, אני לא יודע.
בתקופה הזאת, העובדה שיש פה ושם טפטופים של דברים מוצלחים שעשיתי בעבר, היא איזה משהו שאתה יכול להישען עליו ולהגיד, אם משהו שאני עובד עליו עכשיו יצליח, אז אני אראה מזה משהו בעוד שנתיים או חמש. הדברים האלה מהותיים לכוח של התסריטאי לשבת בבית ולחשוב ולא להיות עבד לרעיון הבא שיש לזכיין, שיגיד לך 'עכשיו תיכנס בין שתיים לארבע, יש לי תוכנית של בדיחות על גרוזינים'. לא רוצה. אני רוצה לשבת ולחשוב על משהו אחר. מה מאפשר לי את זה? העובדה שעשיתי פעם משהו מצליח שעדיין מכניס תמלוגים".
סידון : "לולא האיגודים המקצועיים אף אחד לא היה שם עלינו. היו לוקחים יצירות שלנו ומשנים אותן ומשדרים בלי פיקוח. הדבר היחיד שנשאר לתסריטאים הוא האגודות האלו. בלי אקו"ם ותלי (חברות גביית התמלוגים בישראל, א"ש) היו עושקים אותנו בלי ספק. הכוח של תסריטאי יחיד מול הרשתות הוא אפסי לגמרי. אני מדבר קודם כל על הארץ. אנחנו לא בדיוק אנשי פיננסיים גדולים".
ליפשיץ : "אנחנו חלשים בחשבון. זו אחת הבעיות הגדולות".
וייל : "ברגע שסיימת לעבוד - זהו, גמרת. הצליח, לא הצליח - אתה את שלך גמרת. התמלוגים האלה גורמים לכך שאם עשית דברים טובים שאוהבים אותם גם אחרי 15 שנה, מגיע לך איכשהו לחיות מזה. בקטן. אלה גרושים, אבל הם מאפשרים לך לעצור ולחשוב מה הדבר הבא שאתה רוצה לעשות. אם לא היו תמלוגים כולנו היינו פורשים מהמקצוע אחרי שלוש-ארבע שנים"
.
סידון : "בכל מדינה אחרת בעולם שלושתנו היינו עכשיו מיליונרים. היה לנו רכוש לא קטן. בארץ זה לא בדיוק קורה. שמע, מבחינת הרשתות הגדולות מי שאמור לעשות את הכסף אלה המפיקים. תסריטאי ובמאי? זה קשקוש. מה הם עשו? בסך הכל כתבו תסריט וביימו סרט. אז מה, בשביל זה מגיע להם לקבל כסף? קיבלו כסף פעם אחת, מספיק".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם