מויתרתי ועד עירית לינור: מחשבות על אינדינגב 2013
אל תתנו לטענות בדבר התמסחרות לבלבל אתכם: אינדינגב 2013 אמנם הרגיש סטרילי יותר מקודמיו, אך בהחלט יכול לשאת בתואר המהדורה המשויפת והמקצועית ביותר של הפסטיבל עד כה. חבל, אם כן, שמשטרת ישראל לא חשבה כך
אין הרבה חידוש שם, במוזיקה של התשיעיה מעג'מי. רק אמת, טקסטים נוקבים והגשה שמזכירה יותר מהכל את שבק ס' של האלבום הראשון, בטרם חברו לנימי נים והחלו להתחנן בפנינו, מטאפורית או לא, שנתקע בחצוצרה.
הסיפור של סיסטם עאלי הוא במידה רבה גם הסיפור של אינדינגב. הרכב אקטיביסטי שפועל פה כבר כמה שנים, מונע מכוח עשייה חברתית, מהמפגש בין גורמים שלכאורה אין ביניהם הרבה במשותף, פרט לעובדה שכולם נדחקו הצידה, לשוליים. סיסטעם עאלי לא מדקלמים ססמאות כמו שהם חיים אותן, ובמהותם הם מייצגים זן חדש של אקטיביזם מוזיקלי, מהזוג שנעדר ממחוזותינו בשנים האחרונות.
לאלו מכם שמאמינים שהמהפיכה האמיתית תבוא מלמטה, סיסטאם עאלי יכולה להוות נקודת פתח לתקווה חדשה. כמו טייני פינגרז או ויתרתי בשנים שלפני, זה היה יכול להיות הרגע הגדול של אנשי סיסטם, אלמלא היו גונבים אותו גם הפעם – ויתרתי.
עד הפעם האחרונה בה נהרו המוני חובבי מוזיקה ותרבות להפריח את שממת הנגב, ויתרתי היו סוד למביני עניין ולפוקדי הריאליטי ריהב סנטר בתל אביב. הופעת הצהרים שלהם בפסטיבל בשנה שעברה הפכה אותם במהירות להרכב הפאנק החתרני והמצחיק ביותר בסביבה, והקנתה להם מעמד קאלט מיידי, שתוחזק לא מעט בשל סרטוני הרשת המדוייקים והקורעים מצחוק של סולן ההרכב, איתי זבולון. זבולון, שחקן ויוצר קומי, הביא לעולם דמויות פולחן מזן ווהן, יניר האחמ"ש ו"כוכבנית" והפך בתוך שנה למלך בלתי מעורער של סצנה קצת יותר מעורערת.
אם בשנה שעברה חברי ויתרתי עלו לבמה כלא יותר מהבטחה למופע מפיל מצחוק, הרי שהשנה חזרו חבריה אל זירת הפשע כמנצחים מוחלטים – עוד בטרם עלו על הבמה, ועל כך יעידו שלל חולצות וכובעי "ויתרתי" שעטו על עצמם רבים מבאי הפסטיבל. לבמה הפעם עלו זבולון ושות' מחופשים לאזור חלציים גברי, ובמהלך ההופעה אף דאגו להכנת סלט בזמן אמת. הפעם לא באמת היה צורך בהטרדת שליח פיצה מנומנם כהקדמה לשיר "פיצה יקרה מדי". בעיקר בגלל שכשאתה במקום שלהם – אתה לא צריך להיות חכם על חלשים.
אם סיסטם עאלי היא הסיפור של הרעיון המקורי של אינדינגב, דהיינו – הקמת יש מאין, אז הסיפור של ויתרתי הוא סיפורו של אינדינגב בגלגולו החדש: לא עוד פסטיבל אלטרנטיבי שמונע מכוחות ההייפ, כי אם מפלצת שהולכת וצוברת תאוצה וגובה, כזו שלבסוף תקבע עצמה כגרסה עדכנית ופחות רוחניקית של בובמלה. ואין בכך שום דבר רע, אגב.
לא מעט נאמר על הבחירה של מארגני הפסטיבל לארח השנה אומנים כגון אביתר בנאי ומרינה מקסימיליאן בלומין, באטרקציית האינדי השנתית. לכאורה, מדובר בטיעון קביל: בין הרכבים עלומי שם לבין כוכבי שוליים, לא באמת ברור למה היה צריך שם את בנאי, אדם שהפך בשנים האחרונות לנחלת הכלל המוזיקלית, יושב קבע בראש המצעדים של גלגל"צ ואדם שאלבומו הראשון (ואולי המוערך ביותר) ותכניו הקשים רחוקים ממנו מרחק חיים שלמים.
גם מרינה מקסימיליאן בלומין, ילדת "טדי הפקות" לא בדיוק משתלבת שם באופן הכי טבעי. אם תוסיפו לכך את הרחבת גודל המתחם השנה (דבר אשר הפך אותו מידיית לפחות אינטימי מבשנים עברו), ואת מה שמתסמן כעלייה במחירי המזון במתחם, נדמה שהמילה "התמסחרות" נאמרה מפיהם של לא מעט מפוקדי המקום.
במידה מסוימת, מדובר בתהליך בלתי נמנע. כל פסטיבל חו"לי שמכבד את עצמו מעטר את הליין אפ שלו במספר אומנים שכבר "עשו זאת", מוזיקאים שעצם נוכחותם והשתתפותם מהווה תן תקן איכותי לשלל האקטים המוכרים פחות בסט ליסט העמוס. נכון, מההופעה של בנאי נרשמה אכזבה לא קטנה, אך היו סמוכים ובטוחים שלא מעט מבאיו דווקא ציפו לראות את היוצר המיוסר שמצא את אלוהיו, מופיע בסביבה כל כך לא טבעית לו. הזווית הנכונה לבחון ממנה את הדברים, לפחות בעיני כותב זה, היא ממשקפי ההתמקצעות, ולאו דווקא מנקודת המבט המסחרית והצינית. יור מהכל נדמה שהפסטיבל הרגיש מקצועי יותר השנה, מהודק במידה הנכונה, ועל כך צריך לברך. לפעמים הכל עניין של סמנטיקה.
זה, כמובן, לא אומר שנחסכו ממארגני אינדינגב בעיות השנה. אז המחדל של לפני שנתיים, במסגרתו החלו המופעים ביומו הראשון של האירוע כשרבים מקוני הכרטיסים עוד היו תקועים בתור למקום, לא חזר על עצמו וטוב שכך. אבל העובדה כי כ-300 רוכשי כרטיסים נשלחו הביתה עם הבטחה לפיצוי, כתוצאה מהחלטת המשטרה למנוע כניסה נוספת של מבלים לאירוע, בהחלט יכולה להשאיר כתם שחור על תולדות הפסטיבל.
החלטה שרירותית של המשטרה, שהתעקשה לעשות דווקא לחבורת ההיפים המלוכלכים שהחליטה לתקוע להם פסטיבל באמצע המדבר? או אולי חישוב לא מדויק של המארגנים, בכל הנוגע לכמות רוכשי הכרטיסים ומתלוויהם החינמיים? האמת, סביר להניח, נמצאת איפושהו באמצע. בכל מקרה, בגנות המשטרה ייאמר שההחלטה למנוע ממאות בודדות של אנשים להכנס הייתה קטנונית, על גבול הנבזית.
לא צריך להיות מומחה שפת גוף כדי להבין שהמטרייה האנושית האיכותית של אינדינגב מאפשרת הכלת כמות גדולה של אנשים, בעיקר משום שמדובר בקהל לא מזיק ברובו. כמו בכל שנה, גם הפעם לא נרשמו במתחם הפסטיבל או באזור המאהל תקריות אלימות, גניבות, תגרות ושאר רעות חולות שמאפיינות פסטיבלים אחרים בארץ. מספיק מבט אחד בתגובותיהם המאופקות של כלל נדחי היום השני כדי להבין שהקהל של אינדינגב אינו מייצג בשום צורה את הצד הפחות סימפטי של רוכש הכרטיסים הישראלי, זה שכולנו למדנו להכיר ולשנוא. אפשור כניסתם של האומללים אשר נדחו בפתח מצפה גבולות ונדרשו לשוב לביתם לא היה משנה דבר, בטח עם הרחבת שטח המתחם השנה.
בתאוריה המשטרה כסתחה את עצמה מעוד אסון ערד פוטנציאלי. בפרקטיקה, כמה מאות אנשים שבו לביתם בהרגשה שגם הפעם משטרת ישראל נטפלה לאזרח הקטן ונלחמה נגדו, במקום בכלבים הגדולים. וזאת מבלי לדבר על משנוררי הצמידי הצהובים, אלו שנאלצו למצוא דרכים יצירתיות להכנס למתחם, כי כשהמציאות מכריזה עליך כלא חוקי – אתה חייב לנהוג בהתאם. בכל מקרה, מדובר בקהל מיוחד, וסבלני, שמייצג ישראל טובה יותר, אחרת.
ובדיוק בשל כך חבל היה להתעכב על דבריה של עירית לינור, שנאמרו מספר ימים לפני הפסטיבל בתכניתה "המילה האחרונה". להזכירכם, הסופרת בחרה להתייחס לאירוע כלא יותר מאשר מפגן פרובינציאליות שמכיל בעיקר להקות מזויפות ויומרניות, בשל בחירתן לשיר באנגלית (שהרי שוק המוזיקה בישראל מציע אינספור אפשרויות התפתחות כלכליות ומקצועיות). בין אם מדובר בעוד פרובקציה של לינור לשם הפרובוקציה ובין אם בהרגשה לגיטימית (ומעט תמוהה, כשחושבים על הקשר המשפחתי בינה ובין אייל לינור, חבר פופלקס, כמו גם על היכרותה המוקדמת המוטלת בספק עם הרכבים ברמה בינלאומית, כמו התפוחים או טייני פינגרז), לא צריך לקחת ללב.
הסרט הדוקומנטרי "Message to Love”, המתעד את הלך הרוח של פסטיבל אייל אוף ווייט 1970, מכיל כמה קטעים מעניינים. אחד החשובים שבהם רואה את המפיק הראשי של הפסטיבל, ריקי פארר, גוער בקהל נוכח התנהגותו נטולת הרסן לאורך האירוע, התנהגות שכללה עימותים פיזיים ופריצה לבמה במהלך הופעות. "הרמנו לכם את הפסטיבל הזה עם הרבה אהבה", מטיח פארר בהמון המתפרע, במונולוג שסומפל בדיוק 30 שנה מאוחר יותר לקטע אינסטרומנטלי של אואזיס. "עבדנו במשך שנה שלמה בשבילכם, חזירים! אתם רוצים לשבור לנו את הקירות? אתם רוצים להרוס? אז לכו לעזאזל!". מיותר לציין שהקהל לא ממש החליט להקשיב לו. פארר ייצג עבור באי פסטיבל אייל אוף ווייט מציאות אפורה, מבוגרת, לא מעודכנת ברוח הזמנים.
כמוהו גם עירית לינור, אשר במהותה ועל סמך אמירותיה השנויות במחלוקת בשנים האחרונות, מייצגת ישראל, סגורה, מתבדלת, מקום המעדיף להמנע מדיאלוג עם העולם. מה בינה ובין סצנה חיה, עצמאית ושוקקת חיים, שקיומה הוא עניין של "למרות" הרבה יותר מאשר "בגלל"? סצנה פלורליסטית מקבלת, רבת סגנונות והשפעות, שמייצאת אומנים לחו"ל בקצב גבוה יותר מאשר חברות התקליטים המסורתיות, אלו שבעצם הגדרתן עוד מייצגות משהו מהעולם אותו לינור מייצגת. הרי היא בעצמה הראתה מודעות לכך, כשבראיון שהעניקה לגואל פינטו כבר בשנת 2008 אמרה: "אני לא יכולה להיות אחראית על מה שחושבים עליי. כל מי שמכיר אותי יודע איזה עקרת בית צפונית אני. אני כבר באה בימים, בת 47, והגיע הזמן להפסיק להסתכל עליי כדמות".
ההשתלחות התמוהה של הפמיניסטית הלוחמנית לשעבר הוא לא יותר ממקרה קלאסי של שנאת האחר, השונה, זה שאיננו מבינים. אז עירית לינור לא מבינה את אינדינגב. בינינו? הוא גם כבר מזמן לא מבין אותה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם