עיר הבירה
קבוצת גרמנים שבאה להתנדב ברשות הפלסטינית חוגגת על הבר, להקת הרוק "חלאס" מרקידה את ההמונים ובירה בייצור מקומי נשפכת לגרונותיהם של מאות הנוכחים. ברוכים הבאים לפסטיבל הבירה ברמאללה - יומיים של שיכרון חושים על טהרת המשקה האלכוהולי. המארגנים, בעלי "בירה טייבה" שחוגגת 20, מבטיחים: "בקרוב נהיה על המפה העולמית"
אחרי קשיים במציאת מקום חנייה יצאנו מהרכב, ומיד הגיעה לאוזנינו המוזיקה הרועשת. בכניסה לרחבת הבריכה, שם התקיים הפסטיבל, ניצבו מאבטחים ברוחב מקרר מחברת אבטחה פלסטינית עצמאית, שהצדיקה את הכתוב על כרטיס הביקור: "אנחנו לא חוסכים באמצעים כדי להשיג את המטרה שלנו".
התקדמנו בתור הארוך, ושטר של 20 שקלים זיכה אותנו בחותמת ירוקה על הזרוע ובכניסה למסיבה הכי גדולה בעיר. כ-800 איש אוחזים בכוסות בירה מילאו את הרחבה והתכוננו לקראת המופעים המרכזיים של הפסטיבל. להקת נגנים מקלקיליה ומשכם כבר הייתה על הבמה, הקפיצה את כולם. הבירה נשפכה כאילו אין מחר.
"ההרגשה כאן טבעית" הודה פיטר, הגבוה בקבוצת צעירים גרמנים בני 18 שהתאספו עם כוסות חצי ריקות בידיים. "זה שונה מהפסטיבל שלנו במינכן, אבל המוזיקה טובה, הבירה גם כן והאווירה היא של חופש".שאלתי אותו מה הם עושים פה, והוא הסביר: "באנו להתנדב פה בפלסטין במשך שנה. רובנו עובדים יחד בבית אבות, עוזרים להם ועובדים קשה. שמענו על הפסטיבל הזה דרך חברים, והגענו לפה כדי לשחרר לחץ ולשמוח קצת. זה אמנם לא הפסטיבל שאנחנו רגילים אליו, אבל זו מסיבה נחמדה".
אריקה, בחורה בלונדינית שצבע השיער שלה גרם לה לבלוט בנוף, נשענה על פיטר כדי להצליח לעמוד. לחובבת הבירה הייתה טענה למארגנים: "בפעם הבאה שיגדילו את הכוסות. אצלנו בפסטיבל הרשמי כל כוס בירה היא ליטר, פה הכוסות קטנות".
פיטר פינה את המתהוללת ששתתה קצת יותר מדי ופילס את הדרך ליוסוף הסאונדמן, שביקש להגיד כמה מילים. "אתה צריך להסביר לקוראים שלך שהמציאות היא לא כל מה שהם רואים בחדשות", אמר יוסוף. "הפלסטינים לא רק זורקים אבנים ועושים בעיות. אני עושה סאונד להרבה להקות ואירועים שמתקיימים ברמאללה, בבית לחם ובערים אחרות. הצעירים רוצים לרקוד, לשמוח וגם לשתות אלכוהול".
להקת הרוק "חאלס" מחיפה ביקשה להתחיל את ההופעה, ויוסוף מיהר לעמדה שלו. לאט-לאט החל הקהל להתאסף ולהצטרף ללהקה בשירים. קבוצת בנות השתוללה יחד, וצעקה את מילות השיר המפורסם "חיבינא" (המקבילה הפלסטינית ל"אהביני" של רמי קליינשטיין). התקרבתי אליהן והצגתי את עצמי. רדיר, בחורה מתולתלת ונמוכה, ביקשה לא להצטלם. "תראה, אני יודעת שזה נראה לכם מוזר. יש הרבה מוסלמים ששותים אלכוהול ועושים דברים אחרים שלא בהכרח מסתדרים עם האסלאם, אבל גם אצלכם לא כולם שומרים על הדת", הבהירה .
בשיחה שהתנהלה כשברקע רעש גיטרות מנסרות התייחסה רדיד לפסטיבל ואמרה שזאת הזדמנות טובה לבילוי עם החברים. "המסיבות ברמאללה בדרך כלל שקטות יותר, בבארים ובבתי קפה. פה אפשר להתפרע", הסבירה וחזרה לרקוד.
הגיטרה של עאבד, מנהל להקת הרוק, המשיכה לתת בראש. קבוצה של צעירים יצרה מעגל: הם התגלגלו על הראש ועשו סלטות באוויר. ברייק דאנס מקצועי. במרחק עמד ליד הבר כנען חורי, הבן של נאדים, מבעלי בירה טייבה. "אני פה, באותו מקום בדיוק, מאז אתמול, אז נפתח הפסטיבל", הוא אומר כשהוא ממלא עוד כוס במשקה הזהוב. לשאלה כמה בירה האנשים קנו עד עכשיו הוא לא ענה, ורק הצביע על החביות מאחוריו. אני ספרתי 15. הוא אמר שאלה רק של היום. "אנחנו מוכרים פה בפסטיבל שני סוגים: הגולדן, שזו בירה קלה, והבירה השחורה, שהיא כבדה יותר. אבל בגדול אני יכול לומר שאנשים שותים יפה".
חורי ואחרים שמכירים את הפסטיבל אמרו שלמרות ההצלחה ברמאללה, המקום הטבעי של הפסטיבל הוא בכפר טייבה. "הפסטיבל יפה, אבל מכיוון שהוא ברמאללה אתה לא רואה פה הרבה ישראלים. גם המקום קטן יחסית ואין כל כך מקום לרקוד ולהשתולל. אבל בסך הכל אנשים מרוצים".
את האופטימיות המהולה באלכוהול התעקש לקלקל נאסר (30), בחור גבוה ורחב שהביט מהצד. "מה, באתם לעשות כתבה על חיי הלילה ברמאללה? איך אנשים רוקדים שותים אלכוהול ומתחילים עם בחורות?", שאל בכעס. "יש פה 800 אנשים, ברמאללה יש חצי מיליון תושבים. זאת לא התמונה הכללית. לכו תעשו כתבות על מחנה הפליטים קלנדיה ועל הכיבוש הישראלי". האווירה השתנתה ברגע, והחברים של נאסר הסתכלו עלינו במבטים של "לא רצויים". החיוכים והאגודלים, שעד כה הופנו כלפי מעלה, נעלמו כמעט לחלוטין. לבסוף הרגיע נאסר את החברים שלו והסביר: "אתה בא לפה ומצלם את גן העדן שהפלסטינים חיים בו, אבל אתה יודע שגם אם הם רוצים הם לא יכולים לצאת. לא ראיתי את הים עשרים שנה. גם לירושלים אני מתקשה להגיע".
אחרי שיחה ערה על הכיבוש ומצב הפלסטינים ברמאללה, נאסר מציג את עצמו כמארגן אירועים. "יש פה אנשים שלא הייתי מכניס בחיים לאירועים שלי. בחורות מוסלמיות ששותות אלכוהול, רוקדות ולבושות בלבוש כזה. זה לא מתאים. האירועים שאני מארגן הם רק למשפחה, או לאנשים נשואים ששומעים מוזיקה רגועה ומבלים בצורה מכובדת יותר", הוא מדגיש.
בצמוד לרמקולים, שאיימו להתפוצץ כשלהקת ההיפ הופ ממזרח ירושלים עלתה על הבמה, ישבה בהנאה מריה חורי, אשתו של דאוד, הבעלים השותף במבשלת הבירה. חורי (50) מחליפה חיבוקים עם הצעירים והצעירות שיורדים מהבמה, ומעלה תמונות לפייסבוק ולאינסטגרם. "אני שמחה מאוד שהצלחנו לעשות את הפסטיבל הזה למרות כל הקשיים. זאת הפעם הראשונה שאנחנו עושים את פסטיבל הבירה ברמאללה, אחרי שנים רבות של הצלחה בטייבה".
שלושה ימים לפני פתיחת הפסטיבל אנחנו קופצים לביקור בווילה של מקימי מבשלת בירה טייבה, האחים לבית חורי - נאדים (52), נשוי פלוס בן ושלוש בנות, ואחיו דאוד (54), נשוי עם שני בנים ובת. "ברוכים הבאים לכפר שלנו", מקדם את פנינו בחיוך אחד מזקני הכפר. דאוד, שכיהן בשמונה השנים האחרונות כראש הכפר, סיים את תפקידו המוניציפלי וכעת הוא מתרכז בעסק המשפחתי. "חשבתי להמשיך בתחום, אבל אחי מאושר. סוף-סוף אני עוזר לו להרחיב את העסק. ויש על מה לעבוד", הוא אומר.
בכניסה לווילה תמונות של המשפחה משולבות בתמונות של קדושים נוצרים. בקומה האמצעית נמצאת דירתו של דאוד. מהלובי המואר, המרוצף בשיש ששטיח דק פרוש עליו, אפשר היה לראות את הנוף ואת מבשלת הבירה. דלת ימין נפתחה וסלון רחב נגלה לעינינו: במקום רהיטים מעץ מהגוני, שולחנות צדדיים שעל גבם פסלים ותמונות משפחתיות. "את הבית התחלנו לבנות עוד כשהיינו בארה"ב, שם חיינו כ-20 שנה", הסביר דאוד. "אני חושב שצפוי לנו בכפר טייבה, ובכלל בפלסטין, עתיד טוב. זאת מדינה חדשה שצריכה משקיעים שיבואו וישקיעו בה".
לדעתו העתיד נמצא בפזורה הפלסטינית בארצות הברית ובאירופה. "המדינה היהודית נבנתה באמצעות הכספים של מי שחזרו מניו יורק והשקיעו בישראל. אנחנו צריכים ללמוד מזה, להזמין משקיעים פלסטינים מכל העולם לפה ולומר להם שהם חייבים את זה לעצמם, למשפחותיהם שחיות פה, לעתיד של ילדיהם וגם למדינה שלהם. הם צריכים לבנות את פלסטין".
את המבשלה הקימו שני האחים בכפר טייבה ב-1994, ולאחרונה התחילו לייצר גם יין בסיוע של רוברטו, שהגיע מדרום איטליה כדי לסייע להם בפיתוח הענף. לפני כמה שנים החליטו להכניס לכפר את מסורת פסטיבל הבירה הנהוגה בגרמניה.
מה הוביל אותך, ראש הכפר, לייסד את הפסטיבל?
"החזון שלי היה לשים את טייבה על המפה העולמית: למשוך תיירים לכאן ולשווק את טייבה כלפיד של שלום, מקום שאנשים יכולים לבוא אליו כדי לשתות כוס בירה, לקנות בקבוק שמן וצנצנת דבש מייצור מקומי, ולתרום למצב הכלכלי של טייבה. במשך שני ימי הפסטיבל האנשים בטייבה מכרו שווארמה, פלאפל ומוצרים שהם מכינים לבד. הייתה תנועה כלכלית. ראש העיר הנוכחי לא חושב כמוני, ולכן פסטיבל הבירה עבר השנה למלון מובנפיק ברמאללה".
מה רע בקיום הפסטיבל ברמאללה?
"כשהוא ברמאללה ישראלים לא יכולים להגיע. נכנסתי לפייסבוק שלי, וראיתי שאחד החברים שלי מישראל הצטער על כך שהפסטיבל ברמאללה. הוא אמר שבשנה שעברה הוא היה יכול לבוא עם הרכב להשתתף והשנה הוא ייאלץ לוותר".
דאוד הסביר שלרמאללה בעיה נוספת, דתית. "אנשים לא יודעים, אבל רמאללה היא גם עיר נוצרית. לפי החוק הפלסטיני ראש העיר צריך להיות נוצרי, בדיוק כמו בביר זית, בית סחור, בית לחם ועוד. מה שקרה הוא שאחרי האינתיפאדה הנוצרים התחילו למכור את האדמות שלהם למוסלמים, וברחו לסן פרנסיסקו בארה"ב. יש ברמאללה כנסיות נוצריות ואוכלוסייה גדולה של נוצרים".
אז הרבה אנשים עוזבים לחו"ל?
"לצערנו היום המטרה של הצעירים היא לברוח לחוץ לארץ. מי שיכול לעזוב עוזב, במיוחד הנוצרים. מי שרוצה חיים טובים יותר בשביל הילדים שלו, חינוך טוב ואפשרות להתקדם ולממש את עצמו, יוצא החוצה. להרבה אנשים שחיים פה אין כסף להשקיע בדברים האלו, והם לא מבינים את הצורך בחינוך ובניהול תקין. לכן המוחות הטובים ובעלי האמצעים בסופו של דבר מהגרים לארה"ב או למדינות המפרץ. אנשים רוצים חופש וביטחון".
מה ההבדל לדעתך בין הפלסטינים הנוצרים למוסלמים?
"אני לא מבין איך אפשר לקדם הקרבה של ילדים למען אידאולוגיה דתית. פגשתי בחיי כמה מוסלמים שאמרו לי בפה מלא שהם לקחו אישה נוספת שתביא להם ילדים, כדי שאם אחד מהם ילך לחמאס וימות הם לא יצטערו כל כך. שמעתי את זה ונחרדתי. כשהילד שלי סובל מחום, אני רץ איתו לרופא, והוא מדבר איתי על הקרבת הילדים למען אידאולוגיה אסלאמית קיצונית. זה לא מוסלמי בכלל, זו קיצוניות שלא שייכת לאף דת".
בירה ללא אלכוהול
אחרי הסיור בבית המפואר הוזמנו לארוחת בוקר מאוחרת בבית ההורים. "אי אפשר לשתות בירה על בטן ריקה, צריך לאכול משהו", נימק בפנינו נאדים. את פנינו קיבלה בות'ניה, אחותם של דאוד ונאדים. "היא מפיקת סרטים מפורסמת, כדאי לך להיות בקשר איתה", המליץ דאוד, והפנה אותנו לכיוון השולחן. במטבח עמדה עזיזה, אם המשפחה, מעל סירים מעלי אדים. היא התכופפה ובדקה את החצילים השחורים ששכבו לצד בצלים לבנים. "בבקשה תיכנסו, אתם אורחים שלנו", אמרה , וסיפרה שמקורותיה של משפחת חורי בארץ מגיעים עד לימי השלטון הטורקי. "הגעתי מיפו במקור, אחרי 48' עברתי לירושלים, לשכונת מוסררה, ואחרי כן הגעתי לפה לטייבה. בעלי אהב את המקום שבו הוא ואביו גדלו".
לקבוצתנו המכובדת, שכללה את האחים לבית חורי ואת רוברטו מהמבשלה, הצטרף גם אורח מגרמניה ששהה בבית במשך השבוע כדי לסייע בהכנות לפסטיבל הגרמני המסורתי. "הבירה מקרבת בין האנשים. תראה, אתם יושבים פה איתנו לארוחת בוקר בזכות הבירה", הסביר דאוד. הוא טבל פיתה בשמן זית וזעתר ופתח את הארוחה באופן רשמי. "כשאנשים שותים הם מפילים את המחסומים ושוכחים מהדת או מהיריבות. זאת האמונה שלנו וזה החזון שאנחנו מנסים להעביר לכל מי שקונה בירה טייבה".
איפה אתם מוכרים את הבירה?
"אנחנו מוכרים בתל אביב, בנצרת, בחיפה ובירושלים, אבל לא כמו שאנחנו רוצים. אם היה שלום המכירות היו גבוהות יותר. אנחנו מקווים שהשלום יבוא, כי בלעדיו המצב הכלכלי לא הולך לשום מקום".
דאוד תיאר את התחרות המשתוללת כיום בשוק הבירה, עם המבשלות המקומיות. "אני אוהב תחרות כי אני מתבסס על האיכות שלי. מבחינת המחירים של הבירה אנחנו לא נחשבים זולים. אתה יכול למקם אותנו בין הבירות שנמכרות בסיטונאות, כמו מכבי וגולדסטאר, ובין הבירות שמיוצרות במבשלות קטנות יותר, כמו אלכסנדר. אנחנו נמצאים באמצע".
ומבחינת איכות, איפה אתם עומדים לעומתן?
"האיכות שלנו טובה יותר, כי הבירה שלנו מיוצרת לפי תו התקן הבווארי בגרמניה. אנחנו לא משתמשים בתוספי מזון או בחומרים משמרים. אנחנו נמנעים מלפסטר את הבירה שלנו, מה שאומר שיש לה זמן מדף קצר אבל טעם טוב יותר".
נאדים שמנהל את המפעל ועוסק בייצור הבירה, למד את המקצוע באוניברסיטת דיוויס שבקליפורניה. הסכמי אוסלו, שהובילו לאופוריה של שלום ממשמש ובא, שכנעו אותו לחזור לכפר הולדתו ולהקים בו את המבשלה. "הבאנו את הציוד מארה"ב, את החומרים הבסיסיים אנחנו מביאים מבלגיה וצרפת, וכבר 20 שנה אנחנו מייצרים בירה פלסטינית טובה ואיכותית", הסביר .
מאז אותם ימים, הידרדרות המצב הביטחוני השפיעה על המכירות והורידה אותן ב-80 אחוזים , עד שנאדים היה קרוב מאוד לסגור את העסק. "עכשיו המצב טוב הרבה יותר. במיוחד בשנה האחרונה. אנחנו מוכרים את הבירה שלנו בישראל, אבל גם מייצאים אותה לחו"ל. יש לנו קו לאירופה שכולל את שבדיה, גרמניה ובלגיה. אנחנו גם מסתייעים בחברה בלגית שמייצרת את הבירה שלנו ומפיצה אותה שם. אפשר למצוא את בירה טייבה אפילו ביפן".
איפה בכל זאת אתם נתקלים בבעיות?
"הבעיה היא ההעברה של המשלוחים. במשך שנים ארוכות הצבא הישראלי לא הכיר את הבירה הפלסטינית, ולא אפשר לנו להעביר את המשלוחים במחסומים. היינו מגיעים למעבר ביתוניא, שקרוב לכפר שלנו, והיו שולחים אותנו למעבר תרקומיה שבדרום. שם היו בודקים את החביות ורק אחרי כן מעלים אותנו בחזרה לביתוניא. בקיצור, יום שלם של טרטור עם חביות בירה שהיו מתקלקלות ונפגמות".
בשנה האחרונה, מעיד נאדים, המצב השתפר. "היינו בקשר עם קציני התיאום והקישור שביקרו במפעל שלנו וראו את תהליך הייצור ואת החביות שלנו. חתכתי חבית ברזל באמצע והראיתי להם את כל המרכיבים, שקלנו חבית מלאה ואנחנו יודעים שהיא 40 קילו. הקצינים בנו משקל מיוחד בשביל חביות הבירה שלנו, ועכשיו מאפשרים לנו להעביר בקלות את המשלוחים גם לפסטיבל ברמאללה, ובכלל בכל השנה. הייצור שלנו גדל מאוד, ואנחנו עומדים היום על ייצור 600 אלף ליטר בירה בשנה".
אין בעיה במכירות למוסלמים שאינם שותים אלכוהול?
דאוד: "אני לא מכריח אף אחד לשתות אלכוהול, ואני גם לא בודק אם מי שקונה ממני את הבירה הוא מוסלמי, נוצרי או יהודי".
נאדים : "רצינו להגדיל את השיווק, אז ייצרנו מותג ששמו 'בירה חלאל' - כלומר, בירה ללא אלכוהול שמיועדת לקהל היעד המוסלמי. ועדיין, קשה למכור בירה למוסלמים. זה לא מסתדר להם גם כשהיא ללא אלכוהול".
נאדים גילה שהיו שנים שהבירה שלהם הייתה כשרה. "היינו בקשר עם רב מההתנחלות עפרה הסמוכה. הוא בדק את הבירה שלנו ואת המרכיבים ונתן לנו הכשר במשך כמה שנים. לא חידשנו את ההכשר, אבל המרכיבים הם אותם מרכיבים אז לא נראה לי שיש בעיית כשרות".
בחזרה למסיבה במלון מובנפיק. המארגנים דאוד ונאדים חורי כבר קיפלו את השולחנות ואת עמדות המזיגה. כשנפרדתי מהם, וכשמריה חורי הציגה בפני את כרטיס הביקור שלה, הבחנתי שמדובר למעשה בד"ר מריה חורי.
דוקטור למה?
"דוקטור לחינוך. אני מחנכת את הדור הצעיר לשתות בירה לרקוד ולהשתולל".
אחרי הצחוק המשוחרר היא הסבירה: "אני חושבת שטוב שאנשים ידעו שהפלסטינים, ובמיוחד הדור הצעיר, רוצה להיות דור פתוח עצמאי וחושב. הוא אוהב את החיים, אוהב ליהנות ואוהב לשתות בירה טובה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם